האם יש סיכוי להחליף את Windows?

השנה הושקה Windows XP במהדורת 64 סיביות והדעות חלוקות לגבי הרלוונטיות שלה למשתמש הממוצע כאן ועכשיו. כדאי רק לזכור כי כל התפתחות בעבר של תחום המחשוב האישי נתקלה בספקנות דומה. המשקיפים חשבו שאנו לא צריכים את ה-AT ב-1984, את הפנטיום ב-1993 ואת Windows 2000.

למזלנו, אף אחד לא שמע להם וכנראה שגם בעתיד המשתמשים "חסרי האחריות" ימשיכו לרדוף אחרי עוצמה "מיותרת". עולם של 64 סיביות הוא כבר מציאות על שולחנות העבודה של חובבי המק, שתחנות הדור החמישי שלו מבוססות על שבב 64 סיביות ממשפחת PowerPC של IBM, ומערכת ההפעלה שלהם מבוססת על גרעין יוניקסי של 64 סיביות.

דחיפה לכיוון 64 סיביות גם מגיעה מקהילת לינוקס, שרואה בתחום זה יתרון מובהק על פני מיקרוסופט. הפצות 64 סיביות של לינוקס קיימות כבר כ-3 שנים והן התקבלו יפה מאוד בחדרי השרתים וביישומים מקצועיים רבים.

חברת Sun Microsystems, שעדיין מנסה להמציא את עצמה מחדש בעקבות המפולת בשנים 2003-2001, רואה במערכת ההפעלה שלה, Solaris, את הבסיס להסתערות מחודשת על שוק תחנות העבודה המקצועיות ושרתי רמת הכניסה.

מגמות אלה מתבשלות מזה זמן, אך רק לאחרונה הן הפכו את הקערה על פיה ויצרו מצב חדש, בו מיקרוסופט צריכה להוכיח מחדש את יכולתה לשמור על דומיננטיות על שולחן העבודה.

לאחרונה הודיעה אפל כי הדורות הבאים של מחשבי מקינטוש יהיו מבוססים על מעבדי אינטל, תוך התנתקות הדרגתית מחבל הטבור שחיבר אותה ב12 השנים האחרונות לארכיטקטורת Power. הרבה הסברים ניתנו לתהליך הזה - רובם נכונים וכולם ביחד מטים את כפות המאזניים לכיוון של תפנית היסטורית. בין השאר:

• מוטורולה לא מעוניינת בהמשך הפיתוח של ארכיטקטורת PowerPC והיא העבירה את הזכויות לחברת Freescale, שנפרדה ממנה לפני כשנתיים. ל-Freescale אין משאבים מיותרים לבזבז על פרויקט יקר ומסוכן כל-כך, כאשר למוצר יש רק לקוח גדול אחד והשקעה של מאות מיליונים תלויה במצב הרוח של מגלומן-גאון אחד, סטיב ג'ובס, מנכ"ל אפל.
  
  
•  IBM ממשיכה לפתח את ארכיטקטורת Power, אבל בכיוונים שונים ממה שצריכה אפל. IBM מעוניינת במעבדים לשרתי-על, מצד אחד, ובמעבדי מולטימדיה לשוק הצרכני (למשל, השבב Cell, שנחשף לאחרונה), מצד שני. נפח הצריכה של מעבדי Power עבור תחנות העבודה של אפל לא מצדיק מבחינת IBM את פיזור המיקוד של צוות המפתחים.
  
  וחוץ מזה, ל-IBM נמאס להפסיד כסף על ייצור שבבים. היא תמשיך לייצר מחוסר בררה את אלא שדרושים למחשבים הקנייניים שלה, אבל היא לא תשתתף יותר בתחרות עם יצרני מעבדים סטנדרטיים.

• IBM מוכנה להשקיע כסף בפיתוח גרסאות ניידות של מעבדי Power. זה לא פשוט לקחת שבב שצורך 100 וואט ולהתאים אותו למחשב מחברת תוך הורדת ההספק לשליש או לרבע. אבל אפל רואה במחשבים ניידים תחום פעילות קריטי מבחינתה. הוא גדל במהירות, יש לה היסטוריה מרשימה בייצור מחשבים ניידים מלהיבים, ושולי הרווח שם מתאימים יותר לתפיסה האליטיסטית של סטיב ג'ובס.

• אפל רואה איך לינוקס מצליחה לנגוס בעוגה של מיקרוסופט כפי שמקינטוש מעולם לא הצליח לעשות. פתאום מתברר לה, שאפשר לחדור לליבת העסקים עם מוצרים "אקזוטיים", למכור שרתים שהם לא יוניקס ולא Windows, ולהרוויח כסף טוב מהתעלמות מהתחרות הקטלנית בשוק החומרה.
  
  לאפל יש, כך הרבה מאמינים, את מערכת ההפעלה שהייתה יכולה להתחרות ב-Windows עם סיכויי הצלחה טובים, לו רק הייתה זמינה על "פלטפורמה סטנדרטית" יותר. בעבר סטיב ג'ובס דחה בבוז את ההצעות לפתח גרסת X86 של Mac OS, אבל גם עקשן כמוהו משתכנע בסופו של דבר. במיוחד אחרי שהוא קיבל דוגמה אישית מעקשן לא קטן ממנו, סקוט מקנילי, שהסכים בסופו של דבר לפתח גרסת X86 של Solaris.

כוחות השוק תמיד פועלים בכיוונים "אופורטוניסטיים", למגינת ליבם של האידיאליסטים. רק לפני חצי שנה ראינו איך אינטל מתקפלת ומסכימה ליצר מעבדי X86 עם הרחבות 64 סיביות, אחרי שבמשך שנים היא טענה שזה מהלך ממש מיותר ועוד לא מיצינו את הפוטנציאל של 32 סיביות.

האנשים שהסבירו לנו את הנימוקים אז עדיין מאמינים כי בניתוח הלוגי הטהור הם צודקים. אבל עם צדק לא קונים במכולת ומוטב לרדת מהעץ בזמן מלראות איך AMD גונבת להם את נתחי השוק העסיסיים ביותר. בצורה דומה, לא כולם משוכנעים שה-PC מוכן לעולם של ריבוי ליבות (Multi-Core), אבל כולם יודעים שזה "הדבר הגדול הבא". לאפל, הודות לגלעין היוניקסי של Mac OS, יש יותר מה לעשות עם 2 מעבדים מאשר ל-Windows.

אפל אפילו הכריזה החודש כי היא מפסיקה למכור תחנות עבודה שאינן כפולות-מעבד, משום שכך היא מפגינה בצורה בולטת את היתרון שלה ביישומים מסוימים (בעיקר גרפיים) על פני ה-PC.

IBM אומנם מייצרת גרסאות כפולות ליבה של Power5, אך אלה יקרות וזוללות אנרגיה מעל ומעבר למה שאפל יכולה לספק בתוך תחנת עבודה שולחנית. לעומת זאת, ליבה כפולה במעבדי אינטל ו-AMD מוסיפה דולרים ספורים למחיר ללא חריגה ממעטפת האנרגיה. אז פלא שאפילו מהנדסי אפל מתפתים לכפור בעיקר?

במבט לאחור כל ההמולה הזאת מצטיירת כסיפור שלא יעלה על הדעת. לינוקס, כידוע, אינה המערכת הראשונה של יוניקס שהותאמה לארכיטקטורת X86. כבר בחצי הראשון של שנות ה-80 פיתחה SCO את המערכת שלה, Xenix, עבור מעבדי 286, בזמן ש-Sun פיתחה את מהדורת היוניקס שלה למעבדי 68000 של מוטורולה.

מסיבות שלא קל להבינן, Sun הצליחה בעוד Xenix נשארה מוצר שוליים. בחצי השני של שנות ה-80', סאן ניסתה להגר ל-386, משום שהעתיד של משפחת 68000 לא נראה בטוח בעולם של 32 סיביות. זה היה ניסיון לא מוצלח, ו-Sun נסוגה לארכיטקטורה קניינית בשם SPARC.

במשך 15 שנה ניסתה Sun ליצור זהות חד-חד-ערכית בין ארכיטקטורת החומרה שלה לבין מערכת ההפעלה, Solaris, שהיא מהדורה פרטית של יוניקס. האסטרטגיה הזאת עלתה על שרטון כאשר ענף התקשורת קרס בשנת 2000 וסאן מצאה את עצמה "הולכת באוויר", כמו שפן מסרט מצויר שממשיך לרוץ אחרי שהקרקע נגמרת מתחת לרגליו. זה לא היה קורה אם עבור Sun לא היו שנות ה-90' חגיגה בלתי פוסקת של גידול במכירות וברווחים. (עיין ערך "אכול ושתה כי מחר...")

אפל, לעומת זאת, בחרה בסוף שנות ה-80' בארכיטקטורה אחרת, PowerPC, שעוצבה במיוחד כדי למזער את הקושי בהגירה מהפלטפורמה הישנה שלה, מעבדי 68000 של מוטורולה. הפרדוקס הוא, שאחרי הגירה מוצלחת בתחילת שנות ה-90' ברובד החומרה, אפל מצאה את עצמה נאלצת לבצע הגירה נוספת, ברובד התוכנה, תוך פחות מעשר שנים (יש מי שאומר כי זה לא היה אילוץ אמיתי ורק האגו של סטיב עמד למבחן.

זו הערכה לא הוגנת. המערכת שסטיב בחר עבור אפל, מי שנקראת היום Mac OS X, עדיפה על השדרוג שהציעו השמרנים באפל. נכון להיום, Mac OS X היא הנכס האינטלקטואלי החשוב ביותר של החברה – וזה רק מצער יותר שכה מעט יכולים להנות ממנו.) לשבחה של אפל יאמר כי היא הצליחה לבצע זאת בהצלחה לא מבוטלת ותוך הגנה ראויה לשבח על סביבת העבודה המוכרת והאהובה של לקוחותיה.

מה שסטיב ג'ובס מבטיח לנו זה, שגם ההגירה השלישית תוך 15 שנה, הפעם זו החלפה שנייה של פלטפורמת החומרה, תעבור בשלום. לא כולם בטוחים כמוהו בגמישות האינסופית של אפל ובסבלנות המסורה של משתמשי המקינטוש, אך כנראה שאין לו ברירה.

ובינתיים, בפינלנד הקפואה, סטודנט צעיר בשם לינוס טורוואלדס מחבר לעצמו מערכת הפעלה יוניקסית שמסוגלת לרוץ על PC מיושן. לשם כך, הוא אסף קטעי קוד חופשי המבוססים על מהדורת ההפצה של ברקלי, "תפר" את החלקים למערכת עובדת והוציא את יצירת המופת שלו, לינוקס, לשימוש חופשי בקהילת הקוד הפתוח.

לא צריך להגיד שזו הייתה יצירה חובבנית לחלוטין בעולם של מקצוענים ואף אחד לא התייחס אליה יותר מדי ברצינות. ובכל זאת, אחרי קצת יותר מעשור לינוקס נעשתה לחלופה האמיתית של Windows. IBM מבססת את האסטרטגיה שלה על הגידול המתמיד של לינוקס ועל כניסתה לתחומים חדשים - החל ב"שריגים" (Grids) וכלה במחשבי-על.

לאחרונה התבשרנו ש-Sun נאלצת להציע את סולאריס למחשבי X86 בחינם, כדי להיות חלופה ליוניקס. אחרת אין לה צ'אנס. סיליקון גרפיקס, HP ויצרניות אחרות שפעם התבססו על מהדורות קנייניות של יוניקס, כבר עשו את רוב הדרך ללינוקס ורק מחוייבות ללקוחות העבר מאלצת אותן להמשיך לתמוך במהדורות היוניקס המסורתיות שלהן. מאחר וחברות אלה כבר החליטו לא להמשיך עם פיתוח מעבדים קנייניים, אלא להסתמך על מעבדי אינטל-AMD, ברור שעבורן לינוקס היא החלופה הרלוונטית היחידה ל-Windows.

בכתבה הבאה: מה צופן העתיד לארבע המתמודדות: Windows, OS X, סולאריס ולינוקס