סרט בגידה, צדק פואטי

ייאמר מיד: מרצועת עזה צריך לצאת, קודם כל משיקול ערכי-מוסרי. כך גם מרוב שטחי יהודה ושומרון. מלכתחילה לא היה סיכוי לקיומו של מודל ה"וילה בג'ונגל" - הקמת בתי פאר באזור רווי עוני המיושב בצפיפות, וניצול תושבי המקום ככוח עבודה זול. וגם אם צה"ל ייאלץ לחזור לעזה כדי להגיב על מעשי טרור - יש לקחת בחשבון אפשרות כזאת - עדיף שזה יקרה כאשר היא ריקה מהתיישבות יהודית. מן ההיבט הזה ראוי היה, בהחלטת הפינוי, לעשות אבחנה בין יישובי גוש קטיף ליישובי צפון הרצועה, הצמודים לקו הירוק ואינם בתוך אוכלוסייה פלסטינית. אך זהו, כנראה, חלב שנשפך.

הטיעון הערכי-מוסרי מחדד ביתר שאת את השאלה, מה חשב לעצמו שמעון פרס בהיותו שר ביטחון בממשלת רבין הראשונה, עת קרא "מדוע יהודים יכולים לגור בארגנטינה ואינם יכולים לגור בשומרון" כהסבר לתמיכתו בעליית "גוש אמונים" לסבסטיה; ומה חשב שרון כשדחס ליש"ע עוד ועוד מתיישבים וכשהצהיר, לא מזמן, ש"דין נצרים כדין נגבה ותל-אביב".

השאלה הזאת חשובה בגלל שתי התשובות האפשריות שיש לה. האחת: המנהיגים לא רואים ממטר את הנולד. הלא כל דרדק פוליטי הבין שהתיישבות בלב אוכלוסייה פלסטינית וניצולה מפרות קודים של מוסר יהודי ומהוות איום על זהותה היהודית של מדינת ישראל. התשובה השנייה, ההגיונית יותר: מנהיגינו הם אנשים חסרי עכבות, העושים שימוש מניפולטיבי באנשים לצורך האדרת כוחם. שהרי התמיכה של פרס בגוש אמונים העצימה את כוחו מול רבין, שאותו ביקש לסלק, ואילו הברית של שרון עם המתנחלים סללה את דרכו לצמרת הליכוד ולראשות הממשלה.

לא במקרה חשה מנהיגות יש"ע נבגדת. לפחות ביחס לשרון האמינו המתנחלים, שמדובר בזוגיות מופלאה. נראה שאיש מהם לא שיער שזהו רק דייט פוליטי. דייט ארוך, אבל לא סיפור אהבה. בהתבססו כראש ממשלה מיצה שרון את הזוגיות הזו ופנה ל"מחנה השלום" כאהבתו החדשה. התברר שהאהבה הזו באה לו בקלות, והוא מפיק ממנה הרבה דיווידנדים פוליטיים ותקשורת סלחנית - עד שעולה השאלה, מדוע לא חיסל את הרומן עם המתנחלים הרבה קודם. המעבר המהיר של המחנה היוני מ"שלום עכשיו" ל"שרון עכשיו" מעורר את החשד שמחנה זה, בהתנגדותו רבת השנים לאריק - יותר משרצה בהפלתו, חיפש תשומת לב ואהבה. משזו באה, הוא נפל לידיו כפרי בשל. לבנון נשכחה, עוולות הכיבוש התאדו, השחיתות הפוליטית הייתה כלא הייתה. יש התנתקות, והעיקר - יש שמחה לאידם של המתנחלים.

המאבק בין שרון למתנחלים יסתיים בטרגדיה. כמעט כמו כל בן זוג שחש מרומה ונבגד, לפני שהוא מבקש להסתדר במצבו החדש, הוא מחפש נקמה. נקמה שבה לא חשוב כמה יינזק הנוקם, ובלבד שהיריב יינזק יותר. זה בוודאי נכון לקשר שהיו בו גם מרכיבים מאפיונרים של השתלטות על קרקעות, הקמת מאחזים לא חוקיים - דברים שנעשים בקריצה ובהנהוני ראש. אם לא היה מדובר בחיי עם ומדינה, אפשר היה לראות במלחמת המתנחלים בשרון צדק פואטי. בד בבד עם הפינוי, ילמדו מנהיגים שצריך להיות גבול לשימוש האינסטרומנטאלי שלהם בבני-אדם ובהתיישבות - אתמול חלוצים מהוללים, היום פורעי חוק מקוללים. הצרה היא שאת מחיר הנקמה הזו עוד נשלם כולנו.

עזרא דלומי, עובד במכון ממר"י לחקר התקשורת במזרח התיכון