עובד, תציל אותי

אני לא יכולה. אין סיכוי. די, אי אפשר יותר. לא, לא, לא. תעזבו אותי. לא!! (בכי. לפיתת ראש בידיים. משיכת אף. קינה). קחו את השורות האלה, הלחינו אותן, תנו את הכותרת "שירה של ז'ניה", ויש לכם להיט.

ז'ניה הבוכיה, מי שכנראה הגיעה ל"סוף הדרך" לאחר שסומנה באודישן כ"הכי לא מתאימה", "אין סיכוי" ו"אי אפשר", המשיכה בשלב הגמר במשימת חייה: ליילל כי היא לא מתאימה, אין סיכוי ואי אפשר. זה הופך אותה לגיבורת ריאליטי מהזן מביא-הקריזה והבלתי נשכח. כמובן שהיא מנצחת. לא בזכותה, בזכות בן-זוגה, עובד, שנותן עבודה בשביל שלושה אנשים בעוד ז'ניה מעודדת אותו בזעקות "אני לא יכולה" רפטטיביות המסוגלות לשכנע גם עדר קרנפים מיוחמים להצטנף בפינה.

עם פרוס שלב הגמר, ממשיכה "סוף הדרך" להוביל באגף היצירתיות ולברוא גיבורים גמדיים בניגוד לכל חוסר הסיכוי שנותן לה הפורמט הבעייתי. כמעין התחשבנות פנימית עם "רצים לדירה", צץ אתמול לפתע עוזי כהן, האורגינל, על מנת לא להועיל כמו שרק הוא יודע. המשימה המפרכת מכולן – צלילה לעומק ארבעה מטר והברגתו התת-מימית של בורג שאין כמעט דרך להבריג – היתה עסק אכזרי. זו משימה מהסוג שלוקח את העסק לקצה, למקום שבו תוכנית ריאליטי אומרת: אנחנו מתכוונים ביזנס. כל עסקי הקפיצות והגילגולים באוויר הם אולי פאן – אבל כולנו, מלבד ז'ניה כמובן, כבר מתורגלים בזה. לשנוק את המתמודדים מתחת למים, לאורך שעות, היא כבר משימה חסרת-לב מספיק כדי להפוך את "סוף הדרך" לכמעט קולית.

ולבסוף, כמובן, לימור. שנשרה. אבל אל תטעו; לימור היא היחידה במחזור הנוכחי שיש לה את זה, כלומר שחבל יהיה לאפשר לה לחזור למישרת המורה בנהריה. תנו לה תפקידון בטלנובלה, תגידו לי תודה בהזדמנות.

תנו סיבה: "התחברות", ערוץ 10, 21:45

האמת, קיוויתי ש"התחברות" ייתן איזו סיבה, נימוק, תירוץ – משהו – להחלטתם של ארצינוך להפוך את עצמם הקיץ לתחרות הגדולה של מלכי הזוגיות המקשישה פורטיסחרוף. מה גורם לשני ותיקי מיסדר הנרות והנערות ההומיות לשלב הילוך ולתת גז כל הדרך המשותפת לקיסריה?

"התחברות" לא הצליח לדגדג את הסוגיה הזו, ונשאר בגבולות סרטון יחסי ציבור. אז כן; ראיתם את ארצי וחנוך נוסעים קצת יחד ומנסים לנהל שיחת בנים, אבל בחייכם, כמה אינטימיות כבר תיתכן בין שני טיטאנים המוקפים – החל מרגע מפגשם הראשון – בעובדים, טכנאים, מעריצים, צוותי צילום ויחצ"נים? בהיעדר אינטימיות או יכולת להעמיק, נותר ל"התחברות" להאיר בפנס על אישיותם השונה של שני גיבוריו – ארצי כיום חיית תקשורת מיומנת, יותר שטיק מאישיות; חנוך נותר נאמן אצל עצמו, מסוגר משהו, צנוע וכובש.

אם "התחברות" תפס משהו בכל זאת, מדובר בפער הזה שבין חנוך – עדיין לא לגמרי משויף אחרי כל השנים – לבין ארצי, המוצר המוגמר. ארצי רוצה לצאת גדול. חנוך רוצה לנגן מוסיקה.

"התחברות" עקב אחר שלבי החזרות והעמדת מופע הטרום-בכורה, ומן הסתם שיכנע את המשוכנעים כי שווה לתרום שש שעות מהחיים לטובת המופע האינסופי הזה. קל היה להיווכח כי יש לשילוב הכוחות בין השניים תוקף וחיוניות אמנותית על הבמה, אבל עדיין, הסרט לא הדגים איזו כימיה אישית גדולה ביניהם. אז מה באמת מפגיש את ארצי וחנוך, מלבד מנהלי תיקי ההשקעות שלהם? כנראה שמדובר פשוט בשיעמום המוליד רצון בחילוף חומרים מואץ; בעליל, הם הכי נהנים לשיר, כל אחד, את סט השירים של האחר. "התחברות" פיספס את ההזדמנות לברר מה מעבר לזה. יתכן שארצי וחנוך פשוט גדולים על סרט תדמית דל-יריעה מסוג "התחברות".