כל הראש ביו"ש

המסיבה הכתומה שכבשה את הדום, ביום השביעי לחודש השביעי, קבעה את המסמר האחרון בארון הספרים היהודי, לגבי תדמיתה של עזה. המסיבה של הילדה הכי לא מקובלת בכיתה. רחבת החנייה של הדום נשטפה בתרועות שופר של סקאזי ונ-נח-נחמאומנים שקיפצו מעלה-מטה כלולבים בשמחת בית השואבה. על שפמם העבות, המקורזל, שאריות אבקת חגיגת. מחסום הסלקציה בכניסה לדום היה ריק ועצוב. סלקטור באוברול כתום וכובע טמבל תואם שוטט לו כלוא מעברו השני של המתרס. מביט בארבע עיניים כחולות שהבהבו בסמוך. אנחנו צוות צילום. תבלו בעזרת השם. הוא לא עזר.

מתנחלים רוקדים (צילום: אלירן אביטל, לילה)

תל אביב, מועדון ה"דום"

אחרי הכבישים והאוהלים, המכוניות ושלטי החוצות, הגיע המאבק נגד תוכנית ההתנתקות גם אל המועדונים. במקור היא הייתה אמורה להתקיים במועדון ה"סלף", אולם כמה ימים קודם, בעקבות פניות רבות, הוחלט להעביר את הבלגן להיכל. ביג מיסטייק ולא הקטנה שבהן. בתל אביב? מסיבה כתומה נגד ההתנתקות? כן לטראנס לא לטרנספר? לאלוהי הכתומים הפתרונים.

יוזמי המסיבה, קבוצת פעילים כתומים מאזור המרכז, ציפו לסחוף אחריהם את קהל הקלאברים חובבי ההתיישבות היהודית והמגזר. האירוע אורגן על ידי חילונים שהרגישו שהתקשורת מראה רק מתנחלים ודתיים במאבק נגד תוכנית ההתנתקות. "רצינו לתת קול ובמה לחבר'ה החילונים שתומכים במאבק נגד ההתנתקות ולא מסכימים למהלך הזה", אמר שי מאיר, ממארגני האירוע.

המועדון נצבע בכתום. באוויר רחפו בלונים כתומים צפופים כמו קווייאר כשר, גם הדרס-קוד היה בצבע שמחת החיים. שלט ענקי הזכיר לכמה עשרות חוגגים ש"יש בנו אהבה והיא תנצח". איפה היתר? כנראה במעשיהו או על הכבישים. הרייבים האמיתיים של המתנחלים הם בהפגנות, שם נמצאות הבנות להוטות השפתיים, שם נמצאים עלמי החמד. מזל שח"כ ישראל אלדד הגיע עם בתו קרני, נסיכת הימין, רק חבל שהוא ניגן מוסיקה גרועה כל כך, שכבר היה אפשר לתקוע דגל שחור ולהכריז עליה כבלתי חוקית בעליל.

הבנות שהסתובבו במועדון בלטו בחצאיות לבנות מגובבות סמרטוטי שאנטי-באנטי, וגופיות כתומות שעליהן משתלשלות צמות. השי גבסואים לעומת זאת הסתובבו במראה אחיד משלהם: חולצות קטועות שרוואל, כיפות ממותגות וג'ינס. ואז הגיע הדגל, מירכתי השירותים שהיו ריקים ונטושים כפי שלא היו מעולם. כחול-לבן והוא שלנו. צוותי הטלוויזיה הפסיקו לכמה דקות לראיין אחד את השני והצטרפו למעגל המשתלהב. אלוהים, חולפת מחשבת פלצות בראשי, האם בעקבות שובם של אחינו מעבר לגדר, כך ייראו חיי הלילה בתל אביב? האם עשינו טעות?

למחרת דיווחו העיתונים החילוניים על כישלון. גם זה סוג של יחסי ציבור. "הטעות הראשונה שלנו הייתה ההזמנה" מסביר עובד ארד, מפיק מסיבות במגזר ואחד ממפיקי המסיבה הכתומה. "טראנס זה לא משהו שאנשים שלנו מחוברים אליו בגדול, בטח כשזה לא בא להם בטבע. יכול להיות שהיינו צריכים לעשות רייב בחוץ".

"הקהל הוא בעיה", מודה אחרי לחץ פיזי מתון, המוסיקאית קרני אלדד. "הוא לא אוהב לשלם הרבה לכרטיס. חסרה אצלנו תרבות יציאה. יש פוטנציאל של קהל אבל אנשים התרגלו לראות מופעים בחינם. הדברים הפתוחים מביאים אלפים. אנשים אומרים: 'למה שנשלם, הרי יש הפגנה בשבוע הבא'".

איפה מופיעים?

"בפסטיבלים הגדולים, חברון, פסטיבל בית שמש בסוכות, בית אורות במזרח ירושלים. כל שנה, ביום ירושלים, מתקבצים שם בלילה אלפי בני נוער. אמנים רבים מתחילים בחוגי בית בתוך יש"ע. בחנוכה מופיעים בעטרת, כל יום בבית אחר. מופיעים במועדונים קטנים. אולמות פיס, מתנ"סים. קלאב צרעה, 'הצוללת הצהובה' בירושלים, גם בתל אביב. לפני כחודשיים הפקתי ערב יוצרים מיש"ע במועדון הקולטורה בתל אביב. אבל חסר למשל בית קפה עם תכנים מוסיקליים בתוך יש"ע".

רצועת עזה, חוף הים

ובינתיים, בארץ הפלישתים עדיין שיגרה בשלושת היישובים הצפוניים והחילוניים: אלי סיני, ניסנית ודוגית, למרות שמעט צפוף על החוף מאז שבאו המחזקים מההרים ותקעו להם אוהלים, מול השקיעה הכי כתומה במזרח התיכון. הם באו בגלל האידאולוגיה ונשארו בגלל האווירה, הגלים והסמים. עד לפני שבוע כל השטח מסביב לפאב בדוגית היה זרוע אוהלים, כש-70 אחוז מתוכם היו נוער דתי. מי לא היה פה: חבר'ה מישיבות תיכוניות, בנות אולפנה, בני רבנים, בני-עקיבא, מה שאתם רוצים, או לא. קדומים, אלקנה, יצהר. חלק מהם מורידים את הכיפה עוד בטרמפיאדה, לפני כיסופים, חלק רק בכניסה לחוף. יש כאלה שאפילו הולכים עם כיפה בחוף. שני חבר'ה מסתובבים עם ציציות כשעל החוף מסתובבות בחורות בביקיני.

"בחלק מהחופים נערכות מסיבות סמים בהשתתפות עשרות בני נוער וצעירים. אבל כרגע זה לא מה שעומד בראש סדר העדיפויות שלנו. עדיף שהם יהיו מסטולים", מספר אחד מהשוטרים ברצועה. "אנחנו יודעים שיש שם מריחואנה, חשיש, חגיגת, תחליפי סמים ומעט סמים כימיים כמו אקסטזי וספידים".

במועצת חוף עזה יודעים על התופעה, אבל מעדיפים לקבור את הראש בדיונות. מבחינתם, הגרגירים בשעון החול מחשבים את קיצם לאחור. אווירת חופש גדול או סיום קורס. שקי שינה, נרגילות, בקבוקי ערק ריקים זרוקים ובאנג סתום בזפת וחול.

רחבת החוף סמוכה לפאב-דיסקוטק שבו דופק אריאל זילבר הופעות אורח ספונטניות. הרבה ראגיי ועידן רייכל. המקום מתמלא במשך כל ימי הקיץ בעשרות אוהלים ו"זולות" מאולתרות. יושבי המקום נזרקים בשאנטי. חלקם נזרקים גם למחוזות אחרים. זה נראה כמו החוף בניצנים, לפני השתלטות הקונגלומט התוסס. כמה דקלים באזור נוטעים אשליית סיני. אין כללים. אין שעון. אין סדר יום. אין ערבים. רק הגלים הכי טובים לגלישה במזרח התיכון. פנאן.

לא רחוק משם, ממש ליד הפאב, ממוקמת זולה מכובדת שוקקת חיים. כולם, כמעט, דתיים או היו פעם כאלה. מחוץ לאוהל הגדול ריבוע המורכב מכמה חלקי ספות ומערכות ישיבה קרועות שהיו זרוקות בחוף. גם פה בולטים בקבוקי השתייה החריפה. בצד עומדת רחל, הבת היחידה בקבוצה של חמישה בנים, ומחממת פינג'אן עם משהו שנראה כמו תה או קפה על מתקן מנגל מפוחם ומעשן. כמעט חודש הם כבר יושבים שם, כולל שבתות. בשישי בערב הם עושים קבלת שבת על החוף. אחלה אווירה.

ע' בן 18 ממבוא חורון מנרגל. הוא יהיה כאן עד שיימאס לו. ההורים לא יודעים בדיוק איפה הוא . א' מתקוע, בן 17 חורר את עצמו לא מזמן בפירסינג בפטמה השמאלית. ר', גם הוא מתקוע מסתובב עם קעקוע על זרוע ימין. הוא רצה בשמאל, אבל פחד שיראו את הקעקוע בזמן שהוא מניח תפילין. "חיי הלילה כאן, בחוף של עזה, הרבה יותר סוערים מבתקוע. היה ניסיון לפני איזה שנתיים להקים מועדון ביישוב, אבל זה לא הצליח. יש כאן מוסיקה, זולה, חופש. מה צריך יותר מזה? אחד הבחורים מסתובב על החוף לבוש כולו בלבן, מסטול לגמרי, מתנדנד מצד לצד. גולש מהגוש שהגיע עם החברה והגלשן על הטרקטורון עם עוד כמה חבר'ה מהאזור חוברים אליו ומצטרפים למדורה שלו.

השמש עומדת לשקוע, כמה מהחבר'ה הדתיים נזכרים שעדיין לא הניחו תפילין היום. בעצם, אולי כל השבוע. מתוך האוהל נשלף פתאום זוג תפילין. סבב מהיר של הנחת תפילין בין האנשים. הבנות עומדות בצד ומסתכלות. החבר'ה עומדים בתפילה.

יהודה ושומרון, מסיבות טבע

"סצינת הלילה ביהודה ושומרון עדיין בחיתוליה ומפגרת למשל אחר חיי הלילה ברמת הגולן וסובב כנרת למשל. אם משווים בין שתי אוכלוסיות כפריות, הרריות, המאוכלסות בחילונים, במסורתיים ובדתיים", אומר רביב, 25, מאלקנה, "אולי בגלל שתיירים לא ממש נוהרים לשטחים, אולי מסיבות אחרות, אין כאן כמו במושבים בגולן פאב תחת כל עץ רענן. וזה לא שאין לזה קהל. אני למדתי בישיבה בכפר הרוא"ה, ליד נתניה, והיינו מתפלחים הרבה פעמים לפאבים שם. הרבה חבר'ה היו שמחים לשבת באיזו זולה על הר, תקרא לזה פאב, תקרא לזה חברותא, תקרא לזה בית מרזח, מה זה חשוב. אלכוהול עושה אותך קצת יותר אמיץ כאן בשטחים".

"הפעם הראשונה שהייתי בפאב הייתה בגיל 18", אומר מפיק המסיבות עובד, "קיבלתי הלם תרבות. בהתחלה היינו מבלים בירושלים, מה זה מבלים, חורשים אותה. כל הפאבים שם מלאים בדתל"שים (דתיים לשעבר – ש"מ) שמורידים את הכיפה, מנשקים את המזוזה ונכנסים פנימה ויוצאים רק כשהצבא מגיע. שמה אתה פוגש עוד חבר'ה כמוך וחבר'ה חילונים שאיתם אתה נפגש במוצאי שבת".

"לטבע. מתארגנים בחבורות ועושים מדורות". מסביר עובד, "לוקחים פק"ל קפה ועוד כמה דברים טובים ולפעמים הולכים למסיבה, כמו שהייתה ביום העצמאות האחרון בנאות קדומים. הגיעו לשם כ-1,200 צעירים, רובם מתנחלים שהתקרחנו בשני מתחמים: אחד של מוסיקה שחורה, ראגיי ואלקטרוני ובמתחם ליד היה ערב שירה בציבור סטייל שרה'לה שרון שהרימו חמישה נגנים צעירים שנקראים 'ברון יחד'. החבר'ה אוהבים את זה. אתה תראה מעט מאוד מהם באומן 17 או בדום ויותר בגוש עציון. הבליין מהמגזר יבוא עם טי שירט פשוטה, ג'ינס בסבבה ונעליים אוסטרליות. בחיים לא בבגדים צמודים".

מה עם פאבים?

מקום יציאות נוסף המרכז אליו בעיקר את נערי הגבעות מסביב לשכם ובנותיה, נקרא "השומרוני הטוב", הפאב השומרוני היחידי בעולם. גם אם אינו יהודי למהדרין, הוא מקום מפלט אליו באים ללגום ממעיין הפלא של הערק השומרוני. הפאב מנוהל על ידי עבד, שומרוני מקסים וקרוע.

"לפני האינתיפאדה היו באים הרבה יותר", הוא אומר, "אבל הם בכל זאת באים. הם כל הזמן עושים לי חידון בקיאות בתורה ואפילו מתפללים אצלנו בבית הכנסת. הם עושים לנו כבוד בגלל שאנחנו כאן כל כך הרבה שנים".

בפעם הבאה כשאני מדבר עם עובד, הוא נשמע מקוטע במיוחד, בשידור ישיר מההילולה הכתומה בכפר מימון. " אתה רוצה לראות חיי לילה של מתנחלים?" הוא שואל רטורית, "תבוא לפה. כאן חיי הלילה האמיתיים של המתנחלים ".