האבולוציה של ההומופוביה
בשנים האחרונות מתחזקת המגמה של שילוב אלמנטים ביולוגיים בכלל ואבולוציוניים בפרט, במחקרים חברתיים, סוציולוגיים ואנתרופולוגיים. אחת מזירות המחקר המעניינות היא בכל הקשור לחקר ההומוסקסואליוּת, ותועפת ההומופוביה החברתית, דרך נקודת מבט ביולוגית
בשנים האחרונות מתחזקת המגמה של חקר ההתנהגות האנושית, ובפרט זו של הקולקטיב, דרך נקודת מבט ביולוגית.
פרסום מחקרים שונים, המצביעים על הדמיון הרב שבין חברות בעלי חיים לבין חברת האדם, יחד עם מידע גנטי המראה כמה קרובים אנחנו לקופי האדם וליצורים חיים אחרים, הפכו את הפריזמה הביולוגית, ובפרט זו המנסה לייחס הסברים אבולוציוניים לתופעות חברתיות, לפופולאריים מתמיד.
עוד בנושא
האמת מאחורי ה"טיפולים" לשינוי הנטייה המינית
טל איתן
מכות חשמל, הליכה לזונות, הקזות דם, ניתוחי מוח והקרנות הם רק חלק מהשיטות שהוצעו ל"ריפוי" הומוסקסואליות • בפועל, מחקרים מוכיחים כי גם ה"טיפולים הפסיכולוגיים" לשינוי הנטייה המינית גורמים לנזקים עצומים ובעולם המערבי הם הוגדרו רשמית כעבירה על חוקי האתיקה הרפואית • כל זה לא מפריע לאנשי דת ושרלטנים לנצל את מצוקותיהם של הומואים ובני משפחותיהם מטעמים כלכליים ופוליטיים, ללא פיקוח, בקרה או אתיקה מקצועית • האמנם יהפוך הומו לסטרייט?
בבסיס התפיסה האבולוציונית הדרוויניסטית, הגורסת כי התפתחותם של בעלי-החיים (ובכלל זה האדם), על כל שלל תכונותיהם, עומדת נקודת המוצא בדבר הישרדותם של המתאימים. תכונות פיזיות או אחרות, המקנות לפרט יכולת הישרדות רבה יותר בסביבה נתונה, מגבירה את הסיכויים שלו להעמיד צאצאים ולהעביר אליהם את התכונות האלה. וכך, במשך שנים ארוכות ודורות רבים, הופכת התכונה הזו לתכונה מוטבעת - המהווה חלק בלתי-נפרד מהחומר הגנטי של כל הפרטים המשתייכים למין הנדון.
דובים לבנים הם דבר שבשגרה בקטבים, אולם לא סביר שנמצא דוב קוטב לבן, גדול ושעיר, הניזון מדגים אותם הוא חופר מתוך הקרח, באמצע יערות הגשם. אלפי שנים של ברירה טבעית הביאו להישרדותם של המותאמים (לא החזקים!) - בעלי פרווה עבה ולבנה, שכבת שומן המגנה עליהם מפני הקור, תזונה ושיטות של ליקוט מזון ועוד. בחינת מכלול תכונותיו של הדוב הלבן, ביחס לסביבתו, תסביר תופעות רבות שנראות לנו מוזרות ובלתי-הגיוניות.
במקום לנסוע עד הקוטב כדי לערוך את התצפיות האבולוציוניות ולעמוד על טיבן, תוכלו גם אתם לעשות ניסוי שימחיש עד כמה האבולוציה קרובה אלינו. אם תתבוננו בכפות הידיים שלכם, תבחינו במשטח לא חלק, שבו חריצים, קימורים ועוד. טביעות האצבעות האלה (אותן תמצאו, אגב, גם על כפות הרגליים), הן עדות נוספת להיותנו חלק ממשפחת הקופים. בעוד שבני משפחתנו נעזרים בקימורים אלה כדי להיתלות על ענפים גבוהים ולקפוץ מהאחד לשני בלי להחליק מטה, אנחנו מחפשים בהם את עתידנו או עושים בהם שימוש לצורך הפללת עבריינים ופורעי חוק.
למעשה, בחינת החומר הגנטי של בני האדם והקופים מראה כי ישנה זהות של עד 98% ואף יותר, בין החומר התורשתי 'שלנו', לבין זה של מינים מסוימים. עד לפני פחות מעשור, רוב המדענים התרווחו בכיסאם והתגאו בנתון המופלא לפיו "שני אחוזים בלבד עושים את כל ההבדל". כיום, רוב המדענים העוסקים במחקר ביולוגי, מחפשים את נקודות הדימיון בינינו לבינם, ולהסביר, באמצעותן, תופעות חברתיות ואחרות המאפיינות אותנו.
אחד הנסיונות המעניינים להסביר תופעות חברתיות בפריזמה ביולוגית בכלל ואבולוציונית בפרט, היא ההתייחסות המחקרית להומוסקסואליות והנגזרת החברתית של שנאת הומוסקסואלים - הומופוביה.
מקומה של ההומופוביה ככלי מאזן ומתקן
האם הומוסקסואליות היא תכונה המעניקה למין יתרון אבולוציוני? על פניו נראה שלא, משום שהיא מגבילה את התפשטות המין והתרבותו. ומנגד, קשה להתווכח עם אלפי שנים של ברירה טבעית שהותירו את ההומוסקסואליוּת כתופעה קיימת ושרירה גם בקרב בעלי-החיים. האם מדובר בתכונה גנטית או תופעה חברתית? כמו תכונות אחרות, שבהן לא ברור הרקע להופעתן, עצם קיומה מעיד על כך שמדובר בתכונה משתמרת, ואין כלל צורך לדון בבסיס הביולוגי שלה. לכן, גם חסידי הזרם החברתי בכל הקשור לנטיות מיניות בכלל והומוסקסואליות בפרט, יכולים להישאר בדיון האבולוציוני, ולקחת בו חלק פעיל.
בהקשר זה, כדאי לעמוד על הפער הגדול הקיים בין זכרים לנקבות בהקשר המיני. הומוסקסואליות זכרית אינה מכבידה בהכרח על האוכלוסייה, ואפשר להרחיב ולטעון שבמקרים מסוימים היא מהווה יתרון, משום שהיא מפחיתה את המתח בקבוצה בכך שהיא מצמצמת את המלחמה על הנקבות. לעומתה, הומוסקסואלית נקבית מהווה איום ישיר על הקבוצה וריבוייה, משום שפחות נקבות מתעניינות בזכרים פירושן, באופן ישיר, פחות צאצאים. אך הומוסקסואליות בלעדית (המתבטאת במשיכה בלעדית של פרט אל בני מינו) היא תופעה נדירה בטבע, או לפחות לא נחקרת מספיק כדי שנוכל בכלל להעלותה על הפרק בהקשר של דיון אבולוציוני.
הטבע יוצא מהארון
דווקא כן כדרך הטבע
טל איתן
קופים, פינגווינים, נשרים, עכברים ואפילו זבובים וכלבי ים. חוקרים גילו למעלה מ-400 מינים של בעלי חיים, המקיימים יחסי מין ואפילו מערכות יחסים זוגיות עם בני מינם. מקופים שמתעלמים מנקבות מיוחמות ועושים סקס סוער, ועד זוג נשרים זכרים שבנו קן ואימצו גוזל
הומוסקסואליות 'מגיעה' עם תכונה מאזנת, חברתית או ביולוגית - הומופוביה. יש הטוענים כי הומופוביה היא תגובה אבולוציונית הנועדת למזער את הנזקים האפשריים של משיכה חד-מינית בין פרטים, ולדחיית הפרטים החורגים מהנורמה המינית המקובלת (כך לדוגמה בגיליון האחרון של Journal of Personality and Social Psychology). הניסיון לעמוד על טיבה של ההומוסקסואליות ובפרט על הקשר בין הנטייה המינית לבין הגנטיקה החל לפני מספר שנים והוא נחשב לזירת מחקר ותיקה, אך ההתמקדות הביולוגית דווקא בהומופוביה, שנחשבת לתגובה חברתית גרידא, מעלה לדיון, באופן מובלע, את שאלת היותה של זו האחרונה חלק בלתי-נפרד מההומוסקסואליות עצמה.
לרוב, אנו מתייחסים להומופוביה כאל תופעה דתית-תרבותית, הנגזרת משמרנות וערכים נורמטיביים היוצאים נגד כל מה ש"בלתי-מוסרי" לדבריהם של הכתובים וספרי הדת האנושיים. ניתוק התופעה מהקשר החברתי, והעברתה למעבדה ביולוגית, היא יוצאת דופן וחשובה, משום שבפעם הראשונה יש ניסיון לבחינה מדעית-אמפירית של גורמי ההומופוביה והצידוקים לה, ולא רק התבססות על תחושות בטן.
אם נחזור לילדים המחוננים, נגלה שרובם היו מעדיפים להיוולד "רגילים", והם נוטים להצניע את יכולותיהם, בין היתר, בדרך של תגובות אלימות ורגשיות מאוד. למעשה, רוב האנשים ה'שונים', הנושאים תכונה שונה משאר הציבור, חשים בשלבי ההכרה המוקדמים שלהם ואף מאוחר יותר סלידה מתכונה זו וחוסר רצון להכיר בה. גם הציבור מגיב בחוסר אהדה, בלשון המעטה, כלפי אנשים שונים. ילדים בעלי מימדים יוצאי דופן (שמנים, נמוכים, גבוהים, קצרי-רואי וכו') סובלים דחייה חברתית בגיל צעיר מאוד, גם כאשר הילדים הדוחים אותם, עדיין לא הפנימו מערכת נורמות וערכים חברתיים. החוקרים מייחסים דחייה זו לגורם ביולוגי.
רק מאוחר יותר, מתפתחת בילדים היכולת לאמפטיה. ז'אן פיאז'ה מגדיר את יכולת ההזדהות עם האחר כסממן של החשיבה הגבוהה (שלב החשיבה הפורמאלית), ולכל הפחות כסופו של שלב החשיבה הקונקרטית, המתרחש בסביבות גיל 12. קבלה של השונה נחשבת לערך הומאני גבוה, שנדיר גם בקרב מבוגרים רבים. ילד צעיר לא יחשוש מלנעוץ מבטים באדם בעל ליקוי חיצוני בולט, בעוד שאדם מבוגר יחלוף לידו במהירות, ויימנע ממבטים. שניהם ירגישו פחות או יותר את אותה הדחייה - אך המבוגר, בניגוד לילד, הטמיע כבר ערכים של כבוד לאחר, נימוס (או סתם חוסר נעימות).
הומואים לטנטיים ודעות קדומות
האם הומוסקסואליות גורמת להומופוביה, גם אצל הומוסקסואלים? כנראה שהתשובה חיובית. בספרות המדעית (והלא מדעית גם יחד) קיים תיעוד חד-משמעי של "הומופוביה עצמית", המאפיינת הומוסקסואלים שבאופן מודע או בלתי-מודע מתנגדים להיותם הומוסקסואלים, או/ו למה שהם מכנים "תרבות" או "מהות" הומוסקסואלית. "אני שוכב עם גברים, אבל אני לא הומו" או "לא מתחבר לעולם ההומואי", הן אמירות נפוצות למדי בקהילת הלהט"ב.
הומוסקסואליות, כמו גם הומופוביה, הן שתי תכונות בעלי עוגן ביולוגי, המאפשר להוציאן אל מחוץ לזירה החברתית, בה הן נבחנות כבר עשורים ארוכים (למעשה, מאז ימי קינסי). השאלות שהעליתי כאן, ועוד שאלות רבות אחרות, וההקשרים המדעיים השונים, יכולים להיות תחילתה של ידידות מופלאה בין חוקרים מתחום מדעי ההתנהגות והחברה, לבין ביולוגים וחוקרי בעלי-חיים.
בחינת מחקרים העוסקים בגייז, ב-5 השנים האחרונות, מראה כי הנטייה הטבעית של מדענים להימשך לכותרות סנסציוניות מקטינה את הסיכוי למחקר מהימן ושווה ערך. אולם הנחת תשתית מדעית מסוג זה חשובה מעין כמוה לאיתור הגורמים לתופעת ההומופוביה בחברה האנושית.
ההתייחסות להומופוביה מלאה אף היא בדעות קדומות, לחיוב או לשלילה. כך למשל, בעוד שהומוסקסואליות נבחנת כתופעה גנטית או חברתית (אלו שני הקצוות העיקריים במישור המחקר הביולוגי של התופעה) הנטייה היא לחקור את ההומופוביה כגורם חברתי ותרבותי בלבד. נטרול הדעות הקדומות שלנו, על הדעה הקדומה הזו, הוא שלב חשוב, מהותי ומרכזי בחקר הנטיות המיניות בכלל, וחקר תופעת ההומופוביה בפרט. שאלה נוספת, אותה לא טורחים החוקרים לעצור ולחשוב, היא מדוע בעצם אנחנו כל כך להוטים לחקור את ההומוסקסואליות ומקורותיה. האם המניע המחקרי הוא עניין גרידא, או שמא עומדים מאחוריו גורמים אחרים?
לקריאה נוספת:
- דה ואל, פ. (1998). "טובים מטבעם". אוניברסיטת חיפה, זמורה ביתן, מוציאים לאור.
- אן סויאטק, מ. (2001). "התמודדות חברתית של תלמידי תיכון מחוננים, והקשר בינה לבין הדימוי העצמי". בתוך: זיו, א. (2001), "פסיכולוגיה בחינוך", הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, עמודים 255-279.
לפנייה לכתב/ת 
מחקרים חברתיים - בפריזמה דרוויניסטית
דקירת הומוסקסואלים במצעד הגאווה בירושלים. ביטוי הומופובי
צילום: איי פי
מצעד הגאווה בירושלים, 2005
צילום: רויטרס
