יהיה טוב? לא בטוח

יהונתן גפן יצא לחופשת התנתקות, בין השאר כדי להתמקד בכתיבת רומן חדש, אבל בארץ, כידוע, המציאות נוטה להידבק אליך, בטח באוגוסט. אז רגע לפני שהוא מנפנף לשלום ולא להתראות לרצועת עזה ולצפון השומרון, הוא מתחבר לבנו, אביב, למופע מיוחד. כותרת המופע היא "גפן לא מגרש גפן" וההסבר: "'גפן לא מגרש גפן' רוצה לומר שמכיוון שאני ילדתי את הגפן הזה, אני תקוע איתו, אבל כן, הכוונה סאטירית והכותרת היא סלוגנית כמו ההתנהגות הלאומית שלנו".

זה המופע המשותף השלישי שמקיימים הגפנים, ולדברי האב בכל פעם החיבור נעשה "יותר ויותר קרוב, כמעט אחד בתוך השני. תמיד רצינו לעשות דברים יחד, אבל כשאחד התגרש, השני התחתן וכשאחד כתב בבוסטון, השני הופיע בנתניה. זה הזמן המדויק ולשמחתי מבחינה פוליטית וחברתית אנחנו משדרים על אותו הגל".

למרות האיחוד המשפחתי הקרב, איחודים וצוי פיוס בקונטקסט המדיני-פוליטי עושים לו רע. "אני מתנגד נחרץ לכל הסלוגנים האלה של פיוס ואחדות כשיש תהום כל כך גדולה בין שני המחנות. אני רוצה להלחם על הדיעה שלי ולא לנקז את עצמי לממרח עם הצד שמנגד. אין לי בזה עניין והם לא האחים שלי", הוא אומר.

בסוף שנות השמונים אחרי שורה ארוכה של מופעים סאטיריים ובהם "זה הכל בינתיים" עם דני ליטני, "מכתבים למערכת", "שיחות סלון" ו"הווי ובידור" עם שלמה גרוניך, החליט גפן לפרוש מהופעות חיות ולהתמקד בכתיבה, אבל מדי פעם הוא חוזר לבמה "התקפת הגעגוע הגדולה שלי היתה לפני שנה ואז התחלתי להריץ את המופע 'רק דגים מתים שוחים עם הזרם'. הספקתי להופיע עם דין דין אביב שנכנסה להריון לא ממני וילדה. החלפתי זמרת ועד עכשיו עשינו מאה הופעות. זה סיפק את הגעגוע, עכשיו אנחנו בחופשת ההתנתקות, מייד לאחריה נחזור".

אחרי תקופה בה התגורר בארה"ב גפן מדלג בין פה לשם. החיים בתוך ומחוץ לקלחת המזרח תיכונית אפשרה לו לפתח תובנות חדשות. "הפרספקטיבה שלי על ארה"ב השתנתה לא תפיסת המציאות הישראלית. אני יודע שהמקום הזה שלנו הוא חם ומכוער ואוגוסט ולחות ואנשים משפילים זה את זה, אבל לא אנחנו המצאנו את זה. באמריקה הכל יותר גדול וזה נכון גם לגבי ההתנכרות, הגזענות וקהות החושים כלפי האחר. התובנה הברורה היא שאנחנו מחקים אומה גדולה יותר. אני באמת חושב שאם חייבים לחיות איפשהו, אז עדיף במקום שמדבר בשפה שלי, שיש לי עניין שהוא יישמר. נהייתי ציוני בזעיר אנפין במובן שהתכוון אליו פרופסור ישעיהו ליבוביץ' שאמר שציונות היא לא להיות נשלט על ידי הגויים. אין לי עניין להתפלל לג'ורג' בוש מה עוד שאריק עושה עכשיו בדיוק מה שאנחנו רוצים, שיהיה בריא".

"מה זה ארבעה ערבים מתים?"

למרות ההתנתקות, האירועים מדגדגים לגפן, מי שכתב פעם את "בלדה לדרוזי", את בלוטות התגובה. "אני כבר כמעט חודשיים בחופשה מהעיתון ואני די מאושר ממנה ובכל זאת, הרגע הראשון שדגדג לי לכתוב היה הרצח בשפרעם. מעניין שהזכרת את 'בלדה לדרוזי', בדיוק חשבתי על זה שהפריצה שביבי קיבל אתמול בתקשורת כשהוא הודיע על התפטרותו, היתה גדולה בהרבה מזה שקיבל אותו שאהיד ישראלי. כי מה זה כבר ארבעה ערבים מתים? זה איום ונורא בעיני. אירוע כזה צריך היה להוליד הפגנה גדולה של השמאל הרדום. אם זה היה הפוך אם היו נהרגים ארבעה מתנחלים, היתה פה שמחת בית השואבה.

"אני לא חושב שאני צועק לרוח. הייתי באימפריה הגדולה בעולם וראיינתי את פול אוסטר, ג'ון אירווינג ופיליפ רות. שלושתם מדברים כל הזמן נגד ממשל בוש ונגד המלחמה בעיראק ואיש לא שומע אותם. אפילו ה'ניו-יורק טיימס' כבר לא מפרסם אותם. קולם נשמע רק באנגליה ובצרפת כי האירופאים עדיין מעוניינים לשמוע מה הם חושבים. את האמריקנים מעניין מאוד, לעומת זאת, מה בריטני ספירס חושבת היום. מבחינה מסוימת, הוליווד הפכה לאריסטוקרטיה של אמריקה והסופרים או שנאלמו או שאיבדו את הרלבנטיות. עם זאת כשא.ב יהושע או עמוס עוז כותבים מאמר דעתני, כן מקשיבים להם. אפילו אם אני הקטן כותב דעה מייד מתקבלות אלפי תגובות. זה נכון שפעם ההתייחסות לכותבים היתה אחרת אבל זו היתה תקופה שבה היו אנשי רוח, היום הרוח איננה. כל מה שנשאר לנו זה לצעוק. אני לא חושב שמותר לאדם שמחזיק מעצמו הומניסט ואנושי לשבת במדינה הזו ולא לצעוק. באמריקה כל התועבות לא נגעו בי, פה זה המקום שלי ולכן השמעת הקול היא חשובה יותר מהתגובה".

וחוץ מהמצב, גם החום מציק לגפן. "במופע אני אגיש את 'מה נעשה עם כל הלחות הזו?', שיר חדש שנולד בעקבות החום", הוא חושף, "אני חושב על זה אחרי שנתנתק ויימצא פתרון ונתחתן ונתגרש, מה באמת נעשה עם כל הלחות הזו? הלחות זה כמו הטרור, זה אויב נורא. אני מוכן להתאבד על אוגוסט אם יגידו לי שהוא לא יהיה יותר".

התנגנות – יום ד'-ו', 10-12 באוגוסט, בשעה 21:00 במועדון הזאפה ברמת החייל