שתף קטע נבחר

העלוקות חוזרות: מציצה לחיים יפים יותר

אחרי שנים של חיים שקטים ללא הפרעה על דבשות של גמלים, חוזרות העלוקות לתמונה • לאחרונה הן נכנסו לתחום חדש: ניתוחים פלסטיים • נכון, זה לא כל-כך נעים להיות ארוחת בוקר של תולעת מוצצת דם, אבל גם סנטר כפול זו חוויה קשה

אם אתם שוקלים לעבור ניתוח פלסטי, כדאי שתביאו בחשבון שבתהליך הריפוי עשויות להשתתף עלוקות. הטפילות האלה, שמזוהות עם רפואת אליל ומשמשות בעברית כמילת גנאי, נהנות עכשיו מקאמבק רפואי מופלא.

 

הפופולריות הגואה של העלוקה נזקפת בעיקר לזכות האף-די-איי, רשות התרופות והמזון האמריקנית, שהכריזה עליהן לפני מספר חודשים כאמצעי רפואי לגיטימי. עכשיו מתברר שגם ללא חותמת הכשרות מודעים במערכת הרפואית בישראל לסגולותיהן המופלאות של התולעים הדביקות. העובדה שהפריט היחיד בדיאטה של העלוקות הוא דם היא האחראית לביקוש להן בקרב מנתחים, שלא הצליחו עד כה למצוא להן תחליף.

 

עובדות כמו מכונת תפירה

 

עלוקות הן יצורים טפיליים, באורך של 5-7 ס"מ, הניזונים מדמם של יונקים. במהלך מיליוני שנות אבולוציה הן התפתחו באופן שמאפשר להן ליהנות מהמזון המועדף עליהן בדרגת יעילות רבת עוצמה. במרכז ראש העלוקה יש שלוש מלתעות, המכילות, כל אחת, כ-100 שיניים זעירות. נשיכה של המלתעות האלה מותירה על העור סימן המזכיר את הסמל המוכר של מכונית מרצדס.

 

השיניים חודרות לעור בתנועה שאפשר לדמותה לפעולה של מכונת תפירה. במקביל למציצת הדם מחדירה העלוקה לאיזור הננשך חומר נוגד קרישה בשם הירודין. סגולותיו של ההירודין הופכות אותו במקרים מסוימים לפלא רפואי.

 

השיפור העקבי במעמדן של מי שהיו פעם סמל של רפואה בורה וברברית נזקף בעיקר לזכות החידושים העצומים בענף המיקרו-כירורגיה. "הטיפול בעלוקות היה ידוע במשך אלפי שנות היסטוריה", אומר ד"ר יואב ברנע, מהמחלקה לכירורגיה פלסטית בבית-החולים איכילוב. "אבל רק בשנות ה-50 של המאה שעברה הצליחו לבודד את ההירודין, שנמצא בבלוטות הרוק של העלוקות. החומר הזה ידוע כנוגד קרישה וכמדלל דם חזק מאוד.

 

"כירורגים פלסטיים עוסקים בהעברת רקמות עור ממקום למקום, למשל עור מהירך מושתל בפנים במקרה של פציעה או כווייה. במהלך הניתוח צריך לחבר מחדש את כלי-הדם. אין לנו בעיה בחיבור עורקים, שהם גדולים יחסית, אבל קשה מאוד לחבר את הוורידים הקטנים, שתפקידם לנקז דם מהרקמות בחזרה ללב, מה שגורם לגודש של דם".

 

כאן נכנסת העלוקה לתמונה. במקרים של גודש, העלוקה נושכת את המקום ומתחילה למצוץ. בשלב הבא, ההירודין שמופיע בבלוטות הרוק שלה מוחדר פנימה וממשיך את פעילות הניקוז. לדברי ד"ר ברנע, אין תחליף ליכולת הניקוז של ההירודין מאזורי גודש של דם. ללא טיפול בגודש הזה וללא חידוש של זרימת הדם, האיבר המדובר יסבול מנמק. "חומרים שפותחו במעבדה אינם יעילים באותה מידה", מדגיש ד"ר ברנע.

 

עלוקה רעבה שותה כשתי טיפות דם במהלך ארוחה אחת, כמות שאינה מספיקה לנקז גודש דם גדול לאחר ניתוח. במצב כזה יצטרך הפציינט לעבור טיפולי נשיכה נוספים. אבל במקרים רבים, בזכות אותו הירודין שמוחדר פנימה, די בביקור אחד של עלוקה כדי שזרימת הדם תימשך מעצמה.

 

יכולות לגרום גם למוות

 

ברחבי העולם יש יותר מ-650 סוגי עלוקות, שמסוגלות לשרוד בכמעט כל סביבה אקלימית. יש עלוקות שמתגוררות על גב הדבשת של גמל, וסוג שחי, בלעדית, בתוך ישבנו של היפופוטם. עלוקה מגיניאה החדשה נוהגת למצוץ דם מעטלפים, מוצצי דם ידועים כשלעצמם, ואחרת מעדיפה להתגורר בבתי-השחי של צבים. מכל אלה, רק סוג עלוקות אחד, 'הירודו מדיסינליס', יכול לשמש לטיפול רפואי. עלוקה זו חיה במקור במקווי מים מתוקים באירופה.

 

בעולם העתיק יוחסו לעלוקות סגולות רפואיות כמעט בלתי מוגבלות. מרפאים שבטיים באסיה נהגו לטחון עלוקות יבשות עם מים ורקחו תמיסה שבה השתמשו לטיפול בשפע של חוליים – מדלקות בדרכי השתן ועד כאבי בטן. בתחילת המאה ה-19 הפכו העלוקות לאובססיה כלל-אירופית. רופאים רשמו אותן לכל בעיה בריאותית, כולל השמנת יתר, נימפומניה, אסתמה, הצטננות, הקאות, עצירות ודיזנטריה. הדבר גרם לכך שמאגרי העלוקות באירופה הצטמצמו בצורה מדאיגה. רופאים מסוימים היו רושמים לפציינטים שלהם טיפול ב-30 עלוקות בו-זמנית, מה שגרם לעתים לאובדן דם עד איבוד הכרה ומוות.

 

למשורר הרומנטי לורד ביירון היתה היתקלות לא נעימה עם עלוקות, שאפילו הונצחה בשיר. הוא תיאר את רופאיו כ"חבורה ארורה של קצבים", שהתעקשו להצמיד למצחו 20 עלוקות כטיפול לחום גבוה. ביירון נפטר כמה ימים אחר כך. הסופר הרוסי הגדול ניקולאי גוגול טופל בעלוקות לאחר שלקה באנמיה חריפה. בביוגרפיה שהקדיש לו ולדימיר נבוקוב, הוא מתאר איך רופאיו הצמידו לו שש עלוקות, שהשתלשלו מאפו והגיעו עד לפיו. גוגול התחנן בפני רופאיו לסלק את הצרה, ללא הועיל.

 

טיפולים מוגזמים שכאלה אחראים לדימוי הגרוע של העלוקות. יחד עם כוסות רוח ולחשים של נזירים, הן הפכו שם נרדף לרפואת אליל. גילוי החיידקים בסוף המאה ה-19 גרם לירידת קרנן של מוצצות הדם. רק בשנות ה-80 התעורר מחדש העניין בעלוקות.

 

30 דקות של מציצה

 

העלוקות של בית-החולים איכילוב גדלות בצנצנות זכוכית במחלקה ההמטולוגית, שאחראית על אספקתן לרופאים. בשעת הצורך מורח ד"ר ברנע את איזור הניתוח של הפציינט בפראפין, חומר שמונע מהעלוקה לטייל באזורים פחות רצויים בגוף, אוחז בחיה הרעבה בעזרת פינצטה ומקרב לאיזור הגודש. כל טיפול נמשך כחצי שעה, ולפניו מקבל הפציינט זריקת אנטיביוטיקה כדי למנוע התפתחות זיהום. במהלך הארוחה העלוקה מתנפחת ומכפילה – לפעמים אף משלשת – את אורכה. לאחר הטיפול הפצע נותר פתוח, החומר שהוחדר ממשיך את פעולתו והדימום נמשך.

 

ד"ר בנצי כץ, סגן מנהל המעבדה ההמטולוגית, מסביר שהעלוקות של איכילוב מיובאות מטורקיה. הן מוחזקות במעבדה שלו, בטמפרטורה של ארבע מעלות צלזיוס. בטמפרטורה כזאת המטבוליזם שלהן מצטמצם למינימום והן שורדות ללא מזון ומבלי להתרבות. זה מבטיח שהן יגיעו רעבות לטיפול.

 

אבל הסעודה הראשונה שלהן היא גם האחרונה. הרופאים גומלים לעלוקות המועילות בהטבעתן למוות בתוך אלכוהול. "אנחנו משמידים אותן, כי כמו שלא יעלה על הדעת להעביר מזרק מחולה לחולה, אתה לא יכול להעביר עלוקה ששתתה מדמו של אדם לאדם אחר", אומר ד"ר כץ.

 

אילו תחושות מעוררת העלוקה בחולים וברופאים? "כשראיתי אותן לראשונה הייתי בעיקר מסוקרן", אומר ד"ר ברנע. "אחרי שרואים איך הן עובדות תחושת הגועל נעלמת. יש חולים שנרתעים בהתחלה, וצריך להכין אותם לקראת המפגש עם העלוקות. אבל אחרי הטיפול הראשון רוב החולים משתפים פעולה". 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: מיכאל קרמר
מציצה של הטפיל תטפל בגודש
צילום: מיכאל קרמר
ד"ר רק שאלה
מחשבוני בריאות
פורומים רפואיים
מומלצים