שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מלכי הכביש ליום אחד
    רכיבת הכביש בישראל זוכה בשנים האחרונות לתנופה אדירה. ביום כיפור שוב ימלאו את כבישי הארץ רוכבים מכל הגילאים, שידוושו כל הדרך אל התקיעה בשופר, אך רבים עושים זאת כל השנה. גידו רן שמע על חוויות מהנסיעות לטור דה פראנס, אובססיית הקניות, הבדידות של המקצוענים והסכנות מהנהג הישראלי ("באירופה נהגים יחכו, וכשיעקפו אותך בזהירות יגידו 'כל הכבוד', ולפעמים יציעו בקבוק מים. כאן צופרים ומקללים")
    • "במאות היציאות בשבע מנשר לא חזרנו אף פעם על אותו הֶרכב בדיוק, ובכל זאת אנחנו חבורה קבועה, ותיקה ומגובשת. חדשים הצטרפו אלינו, ותיקים נעלמו ואנחנו לעולם רוכבים. חברים כאחים לנשק וזרים כשכנים בבית משותף. וכולנו איננו אלא הרכב אחד מהרכבים שונים שמתקבצים, בכל אקלים ובכל מצב, עושים את המוטל עלינו ונפרדים מותשים, זחוחים ומלאי סיפוק עד השבת הבאה, וברגלינו עוד שמונים או מאה קילומטרים ואלף מטרים פחות או יותר של צבירת גובה" (מתוך הספר "על האופניים", מאת חנוך מרמרי)

     

    שבת. שש וחצי בבוקר. מי ער בשעה הזו? חיילים בעמדות שמירה, משכימי קום לתפילה, צעירים עם האנג-אובר ממסיבות, כמה גמלאים על חוף הים. אבל לא רק. אם תגיעו לתחנת הדלק בצומת נחשון, תוכלו לראות אותם בהמוניהם. מאות רוכבי אופניים כבר הורידו את המכונות המשומנות והיקרות שלהם מהמנשאים, מתכוננים ליציאה לדרך, לשעות הזוהר השבועיות שלהם על הכבישים, כשאלה לא נשלטים על ידי גלגלי הענק של המשאיות. חיים משבת לשבת. וכמובן - גם ביום כיפור, החג הבלתי רשמי של רוכבי האופניים.

     

    נחשון וסביבותיה, מה שמכונה "המשולש" (הכולל בקצותיו גם את לטרון וצומת נשר ליד רמלה) מהווים את נקודת המפגש הפופולרית לרוכבי אזור המרכז, הכלואים בימות השבוע בענני הפיח ותנועת כלי הרכב, בדרך לעליות בית שמש והרי ירושלים. אנשי כביש בכל הגילאים, כולל לא מעט נשים, מגיעים למספרים של כמה אלפים טובים מידי שבת, יחד כמובן עם חבורות של רוכבי כביש בצפון, במסלולים מגוונים יותר. רובם מוצאים פתרונות יצירתיים גם לרכיבה בימי חול, הכוללים גם מתקנים ביתיים ("טריינר").


    יוצאים בשבתות, כשהכבישים עדיין ריקים (צילום: שחר סולר)

     

    אי אפשר לדבר בימינו על אופני כביש בלי להזכיר את לאנס ארמסטרונג, אבל מתברר שהרכב הדו-גלגלי יכול גם לגרום, לא תאמינו, לבעיות חניה. "לפני חצי שנה עוד הייתי מוצא איכשהו מקום חניה בשבת בנחשון, היום בשש אני כבר צריך לחנות בשדות", מעיד על ההתקדמות הדרמטית צדוק יחזקאלי, עיתונאי ורוכב כביש, המשתייך לקבוצה מאורגנת. אפשר לוותר על תיוג הרכיבה כ'טרנד'. זו אופנה ממש לא חולפת.

     

    לאחר שהתגרש מאשתו, ארמסטרונג אולי קשור גם לבעיות משפחתיות נוספות. כתוצאה משעות הרכיבה הרבות, משאירים המכורים את המשפחות מאחור, דווקא בשעות הפנאי הנדירות של סוף השבוע. הם לא נרתעים גם מפרסומים כגון זה, על סכנת אימפוטנציה כתוצאה מרכיבה ממושכת. סוג של סדר עדיפויות.

     

    לצד אופני השטח, או ה"הרים", הפופלרים וההמוניים יותר, אופני הכביש הם סיפור שונה, וממצים את חווית הרכיבה בצורה המזוקקת ביותר. "אין טלטולים ובלאגן, זה רק האספלט ואתה. אני רואה בזה מעין 'מדיטציה בתנועה'", אומר שחר סולר, רוכב כביש ותיק. "אתה יכול לרכוב ארבע או חמש שעות בלי להרגיש בכלל שהזמן עבר. אחר כך הראש שלך נקי וזו הרגשה מדהימה". עידו סירקין, מהרוכבים המובילים בארץ והיום גם מאמן, מתמצת: "כששקט, אתה מרגיש שאתה מלך של הכביש, ושומע רק את הצמיג שלך".

     

    גם רבים מה"שטיחונים" (הכינוי בעגה המקומית לרוכבי שטח) נשבים בקסמו של האספלט והופכים ל"כבישונים". כך גם לא מעט ספורטאי טריאתלון. בנוסף, ישנו ההיבט התחרותי. "כל רוכב כביש, קטן כגדול, מציב לעצמו מטרות, מיידיות ולטווח ארוך, כמו לטפס לפסגה מסוימת, להשיג מהירות ממוצעת טובה יותר או לסיים מירוץ קשה", ממשיך סולר, "וכשמצליחים זו החוויה הכי נקייה של הגשמה עצמית, בניגוד ליום יום האפרורי".

     

    • "אנחנו שם למרות התסכול, הסבל, הידיעה שלא נעמוד על שום פודיום... למדנו למצוא ריגוש בעצם העיסוק וסיפוק מעמידה במטרות האישיות... אנחנו מאוהבים בחדגוניות שברכיבה, בהתנתקות שבה. בהיות לבד וביחד בדבוקה הדוהרת. אנו במיטבנו כשאנו בתנועה ובמיוחד כשאנו מחוללים אותה במו שרירינו". (מתוך "על האופניים", מאת חנוך מרמרי)

     

    לא מעטים יתמהו – הרי רכיבת כביש כרוכה חלק גדול מהזמן בסבל גופני טהור. אובססיה? מזוכיזם? אף אחד לא מכחיש את אלמנט ההתמכרות. "אבל זה עדיף על צריכה בלתי פוסקת של חדשות או הגרלות למיניהן. זו דרך טובה לפרוק תסכולים", אומר אילן אולמן, רוכב ומאמן בקבוצת 'טים מצמן'.


    אליפות ישראל באופני כביש. התופעה מתפשטת (צילום: שי גיטרמן)

     

    ההיבט הקבוצתי מהווה גם הוא נדבך מרכזי בחוויית הרכיבה. "החבר'ה והדינמיקה של הקבוצה זה מה שמדליק. לכל אחד יש תפקיד – אחד מושך קדימה, אחד נח, אין רגע משעמם", מעיד אלוף הארץ ברכיבת כביש, מקסים בורלוצקי, רק בן 20. בורלוצקי התחיל בכלל כאתלט והגיע דווקא מתחום השטח, שמשך אותו יותר אל הטבע. "אבל גם רוכב שטח צריך לעשות את מרבית האימונים על כביש. ראיתי שאני טוב בזה ומשם הדרך היתה סלולה", הוא משתעשע בכפל המשמעות.

     

    חלק מההשתייכות לקהילת רוכבי הכביש כולל טקס שיכול, על פניו, לפגוע בגבריות של כמה מאנשי הדבוקה. אבל מי שנכנס לעסק ברצינות מבין שהוא פשוט לא יכול בלי גילוח שערות הרגליים. מקור המנהג הוא הקלה על עיסויים משחררי שרירים, אולם מעטים הרוכבים שבאמת מקבלים כאלה. ישנו גם התירוץ של הפחתת נזקים מנפילות ושפשופים, אך הסיבה העיקרית היא לרוב אסתטיקה – והופעה המעידה על שייכות לשבט הרוכבים.

     

    מלבד המגזין "אופניים" שיוצא כבר יותר מעשר שנים, לרשת האינטרנט תפקיד חשוב בפיתוח קהילת הרוכבים בארץ. אתרים עם פורומים שוקקים (כולל פורום האופניים של ynet) מלאים בהודעות – קביעת מועדי רכיבה משותפת, שאלות של מתחילים הזוכות למענה מיידי, דיונים אינסופיים על ציוד וגם דיבורים על הכוכבים העולמיים והמירוצים הגדולים, לא רק הטור דה פראנס. היום הנושא נגיש הרבה יותר, ומועדוני רכיבה מוסדרים, לצד קבוצות פרטיות, מתרבים בקצב אדיר.

     

    מכיוון שהמסלולים בארץ די מוגבלים, מוצאים עצמם ה"כבישונים" מחפשים אתגרים חדשים ויוצאים למולדת הרכיבה התחרותית – מערב אירופה. פרט לטיולי רכיבה הכוללים טיפוס על הרים באיטליה, שווייץ, צרפת וספרד, הנסיעה הצבעונית והמרתקת מכולן היא לטור דה פראנס. "מי שלא רואה את זה במציאות לא מבין עד כמה זה גדול", אומר יובל גולן, מנהל מחלקת הספורט במועצה האזורית מגידו וראש קבוצת הרכיבה המקומית, שארגן השנה קבוצה של 24 איש שרכבה במסלולים של הטור וצפתה מקרוב בגיבורים.

     

    הטור הוא אירוע הספורט השנתי הגדול בעולם, והשנה צפו בו 15 מיליון איש מצידי הדרך – בחינם, כמובן. "ראיתי את ארמסטרונג בטלוויזיה, ואמרתי לעצמי שאסור לי לפספס, אני חייב לספר לנכדים שראיתי אותו רוכב", מסביר שחר סולר את המוטיבציה לצאת לדרך, בחבורה נפרדת של ארבעה. "זה מדהים, הגודל והעוצמה פשוט לא ייאמנו", הוא מתאר את מה שקורה שם באמת, "ישנו באוהלים, כל יום במקום אחר. בבוקר רכבנו, אחר כך התמקמנו במקום טוב לצפייה".

     

    לשאלה הצפויה, מה הריגוש בלחכות שעות בשביל שניות מעטות בהן ישזפו הרוכבים את העיניים, משיב סולר: "זה הכל חוץ ממשעמם. קודם כל מתאוששים מהרכיבה עצמה, גם פוגשים אנשים מכל העולם ומחליפים חוויות, ויש קרנבל. לפני שהרוכבים מגיעים יש התרגשות שלמה, מסוקים באוויר ומתח. כשהם מגיעים זו פשוט השתוללות אדירה".


    הטיול לטור דה פראנס. מחכים לכוכבים (צילום: שחר סולר)

     

    פרט לנסיעות שכאלו, עשרות רוכבים ישראלים מנסים בכל קיץ את מזלם במירוצי חובבים שונים ביבשת הקרירה. "כמו שיש חבר'ה שנוסעים להודו אחרי הצבא, ככה היינו עובדים קשה בחורף, חוסכים ונוסעים לתחרויות באירופה", מספר עידו סירקין, "ולא היה מאחורינו אף גוף תומך, הכל עשינו בעצמנו, התאמנו שם בלי רכב והסתכלו עלינו כאילו נפלנו מהשמים". הידע שצברו סירקין וחבריו, "החלוצים", מונחל עכשיו לדור הצעיר.

     

    בעוד התשתית העממית מתפתחת בצעדי ענק, לטופ של הרוכבים בארץ יש עוד דרך ארוכה ומייגעת לפיסגה העולמית. מאז ימיו של מוריס אוחיון האגדי מאשקלון בשנות ה-60 וה-70, לא קם בארץ רוכב בעל שיעור קומה. הישג נדיר ויוצא דופן רשמה שני בלוך, שסיימה בשנת 2002 במקום ה-18 בטור דה פראנס הנשי, מירוץ שלא נערך, אגב, בשנתיים האחרונות בשל היעדר ספונסרים. בלוך, מעין סיפור סינדרלה, החלה לרכוב רק אחרי הצבא, בגיל 20, ולאחר שהתקדמה והגיעה במהירות לקבוצה מקצוענית באיטליה, החליטה לשוב ללימודים בארץ.

     

    אך החיידק לא עזב אותה - בלוך התחרטה שנית והחליטה לחזור לארץ המגף בגיל 22. שם בנתה את הכושר באיטיות ובהתמדה, ונצפתה בתחרות הרים קשה על ידי מנהל קבוצה גדולה, שהימר עליה לטור הנמשך שבועיים (במקום שלושה לגברים). "לא היו לי יכולות ספרינט, ובשבוע הראשון לא סייעתי למובילת הקבוצה, שהתחילה לקנא ולפחד ממני", היא אומרת. "אבל בשבוע השני הרגשתי שאני מתחזקת, ובהרים הייתי מהמובילות. הגעתי לקצה גבול היכולת, וזה דבר שקשה לתאר". בלוך גם סיימה שלישית בתחרות הרוכבת הצעירה המצטיינת בטור.

     

    למרות שהגיעה לטופ העולמי במהירות מפתיעה, חזרה בלוך לארץ וכרגע אין לה תכניות לחידוש הקריירה המקצוענית: "הבדידות הרגה אותי. חצי שנה שכל יום, כל יום זה רק אימונים, אוכל ושינה. יש קצת חברים, אבל אין אוכל של בית, אין חגים וחופשות, המון גשם. כמה אפשר? אנשים לא קולטים כמה זה קשה. אז כשאני שוקלת אם לחזור, זה מה שאני רואה מול העיניים".

     

    פרט להישג של בלוך, המקסימום עליו אפשר לדווח נכון להיום הוא דור דבירי (20), שהשיג חוזה בקבוצה מקצוענית מהדרג השלישי באירופה, אך מתקשה לעשות את הפריצה. "אני יכול להגיע להיות רוכב פרו-טור (הסבב העולמי המוביל), אבל זה ייקח יותר זמן ממה שחשבתי", הוא אומר ומתייחס לבעיות: "הקבוצה שחתמתי בה נקלעה לקשיים כלכליים. האידיאל הוא לעשות את זה עם קבוצה מהארץ, כך שהחבר'ה מקילים על הבדידות".

     

    למועדון של דבירי ושל מקסים בורלוצקי - 'וולו קלאב' חולון - יש תוכניות לגבי הקמת קבוצה כחול-לבן, אבל בינתיים הם נתקלים בקשיים בהשגת מימון וספונסרים. בורלוצקי, אלוף הארץ במירוץ כביש, מקיים שגרת אימונים שלא מתקרבת למתחרה האירופי, אפילו מהרמות הנמוכות – כ-11 שעות שבועיות בלבד. "בשבילי זה עדיין תחביב, אני גם לומד וגם עובד, וזה לא משאיר יותר מידי זמן", הוא אומר.


    עבור מרבית הרוכבים - מדובר עדיין בתחביב בלבד (צילום: שחר סולר)

     

    דרור פקץ' (24) יצא גם הוא לתקופות ארוכות באירופה, בעיקר לתחרויות שטח, בעזרת ספונסר (אופני "גארי פישר"), אך חזר בינתיים ארצה. "ההבדל הוא שמיים וארץ. פה יש 12 תחרויות בשנה, בבלגיה זו הכמות ביומיים. לכל ילד יש שם אופניים וכמות הרוכבים מדהימה", הוא מסביר. על ההקרבה הכרוכה בחיי רוכב אומר פקץ': "זה טוטאלי, אתה לא יכול לעשות ברצינות שום דבר חוץ מרכיבה. אין כמעט חיי חברה, מקפידים ב-100 אחוז על שעות שינה ותזונה. בתקופת האימונים והתחרויות זה כמעט רק לרכוב, לאכול ולישון".

     

    צדוק יחזקאלי לא רואה בטווח הקרוב אופציה לרוכבי עילית כחול-לבן, אבל מתייחס לצד החיובי: "אנחנו שוברים את הנוסחה שחייבים ליצור מודל חיקוי. הענף צומח ללא כוכבים, וזה מראה שהשורשים אמיתיים, מה שיותר חשוב בעיני. אולי עוד 10 או 20 שנה נוכל לדבר על ישראלי בטור דה פראנס, אני לא מאמין בדילוגי אינסטנט, ולא תולה את זה במחסור בתקציבים. צריך לזכור גם את המשמעת המנטלית האדירה שנדרשת, וכרגע אני לא רואה מישהו בארץ שיכול לעשות את זה".

     

    איגוד האופניים, עם תקציב די קטן, מארגן תחרויות ומעודד מצוינות, אך מוותר על קידום רוכבי הצמרת לטובת הרחבת הבסיס העממי. "אסטרטגית, החלטנו להרים את הענף מלמטה. אין טעם להשקיע ברוכבים בודדים", אומר יו"ר האיגוד, ד"ר יוני ירום. בשיתוף התאחדות הספורט של בתי הספר התיכוניים, בשנת הלימודים החדשה נכנסו ל-30 בתי ספר אימוני רכיבה לשכבת כיתות ז', ובהמשך מתוכננות גם תחרויות, בתקווה לגידול מתמשך בתשתית רוכבי האופניים בארץ.

     

    זאת ועוד: בעוד כשבועיים יתקיים, לראשונה בישראל, כנס שלם שיוקדש לרכיבה. בסוף השבוע של ה-3 עד ה-5 בנובמבר ידונו במדרשת בן גוריון בשדה בוקר בנושאים כמו התפתחות האופניים לאורך השנים, מהמצאתם ועד לימי לאנס ארמסטרונג, הפיזיולוגיה של הרכיבה וכן האדם הרוכב והקהילות הנוצרות. הכנס יכלול גם טיולי רכיבה באזור.

     

    • "רוכב האופניים... הוא יצור מוזר בכל הנוגע לסיפוקים ודחייתם. בדרך כלל ידועים רוכבי הכביש ביכולת השליטה העצמית המוחלטת ובמשמעת הפנימית הנוקשה... אבל קחו את הרוכב הקשוח ביותר, אמן האיפוק והתזמון, והכניסו אותו לחנות האופניים, סתמית ככל שתהיה, והנה הוא משתנה לנגד עינינו... משפשף את כרטיס האשראי בקצב של נערה מתבגרת בחנות סבונים בערב חג האהבה" (מתוך "על האופניים", מאת חנוך מרמרי)

     

    מי שמתבונן מהצד יכול לקבל את הרושם שכמו כל אופנה בארץ, גם התרבות הצרכנית שהתפתחה סביב הרכיבה חוצה גבולות של טעם טוב ואפילו היגיון. "אין בעולם אח ורע לריכוז של חנויות אופניים כמו שיש ברחוב החשמונאים בתל אביב", אומר עדי פרונקין מרשת 'מצמן את מירוץ', ומכנה את המתחם 'חשמוניים'. הרשת צמחה משתי חנויות שגילגלו 12 מיליון שקל ב-2003 לתשע חנויות עם מחזור מכירות צפוי של 28 מיליון שקל השנה. המשוגעים לדבר יכולים להשקיע עשרות אלפי שקלים בזוג אופניים תמים למראה.

     

    כל פריט הקשור במכונות הקלילות האלה כולל את מיטב פיתוחי הטכנולוגיה, החל מצירי הגלגלים, דרך הצמיגים ועד לקסדות וגרביים. "המגוון והייבוא לכאן פשוט לא ייאמן, אנשים שנוסעים לקנות בחו"ל חוזרים בידיים ריקות ובאים לחנויות בארץ", אומר צדוק יחזקאלי. רבים מחברי השבט נסחפים למשחקי "שלי גדול יותר", והשוואות איכות הציוד הופכות לתחרות ממנה מרוויחים בעיקר היבואנים ובעלי החנויות.

     

    למרות שהאופניים אינם תחביב זול, משתדלים אנשי הענף להתנער מהתדמית הנובורישית וה'צפונית' של הענף, כדי לא להרתיע מצטרפים חדשים. "יש אמנם השקעה ראשונית לא קטנה", אומרת מנכ"לית האיגוד, עפרה פרחי, "אבל אפשר להסתדר גם עם זוג יד-שניה בכ-1,000 שקל".

     

    • "נתוני הקטל, דיווחי התאונות, הסיפורים האישיים, הודעות הניחומים המתפרסמות בפורומים – כל אלה הופכים את השקט למאבק פנימי מתמיד: להמשיך לצאת לכביש או לחדול... לפעמים נדמה שזהו דבר ההיגיון הצלול, אך אנו מסרבים להישמע לו" (מתוך "על האופניים", מאת חנוך מרמרי)

     

    והנה הגענו לנושא הכאוב – הבטיחות בכביש. בחודש יולי האחרון נהרג בתאונה גולן שלמון, אחד מבכירי הרוכבים בישראל. שלמון, לכבודו נערכה רכיבת זכרון לפני כחודשיים, הצטרף לסטטיסטיקה הטראגית – שכללה 390 רוכבי אופניים שנפגעו בתאונות בשנת 2004. המספרים אמנם בירידה, בטח בהשוואה למספר כלי הרכב לפני 10 שנים, אך עדיין יש הרבה מה לעשות בתחום.

     

    רבות נאמר ונכתב על תרבות הנהיגה בארץ, שלא מאפשרת לרוכבי הכביש קיום הוגן. "באירופה, גם בכבישים צרים, נהגים יחכו, וכשיעקפו אותך בזהירות יגידו 'כל הכבוד', ולפעמים יציעו בקבוק מים. כאן בדרך כלל צופרים ומקללים", אומר דרור פקץ'. מהלכי הסברה מצד האיגוד ומשטרת התנועה יצאו השנה לדרך, בתקווה לשינוי שיחלחל לראשם של הנהגים. "אני כבר רואה ניצנים של התקדמות", אומרת עפרה פרחי, "כשאני רוכבת בתל אביב נהגים מתייחסים יותר בנימוס".


    עם האספלט מלמטה והשקט מסביב - מרגיש כמו מלך (צילום: שחר סולר) 

     

    אך הרוכבים אינם תמימים כולם, מסתבר. איתן צהרי, נהג משאית ותיק, מספר איך זה נראה מנקודת המבט שלו: "המון רוכבים מסכנים את עצמם בצורה מפחידה. אני רואה לא מעט כאלה שרוכבים בקבוצות לרוחב הכביש ללא סיבה. שלא לדבר על מקרים שנוסעים בשוליים שמאליים, ועוד בשעות דמדומים, ללא מחזירי אור. יש גם רוכבים שעוקפים אותי מימין, במקומות שאין לי בכלל אפשרות לראות אותם". לצד ההזהרות, צהרי מבקש התחשבות גם בו ובעמיתיו: "אם אני נוסע בעלייה וצריך לעצור כל פעם לרוכבים, זה לא פשוט בכלל למשאית הכבדה, וגם גורם להוצאה כספית גדולה על דלק".

     

    גם בתוך הקהילה המאוחדת לכאורה, יש לא מעט חיכוכים בנושא. האיגוד פועל בשיתוף מע"צ, משרד התחבורה וקק"ל להכשרת כבישים לרכיבה, משולטים ובעלי שוליים רחבים ונקיים, אך אלה עדיין מעטים ומרוחקים מידי עבור רבים, שלוקחים את סיכוני הרכיבה בכבישים הסואנים של המרכז. גם עקב כך, יצא האיגוד בעצומה המופנית לראש הממשלה ולשרים, הקוראת לשיפור תשתית האופניים בישראל. במסע ההסברה שיתלווה אליה ישתתפו גם שחקני נבחרת ישראל בכדורסל, שאראס, סאבלימנל, מיקי חיימוביץ' ואלי אילדיס. 

     

    במסע לזכרם של עמי קוריצקי ודורון רובין, שנדרסו למוות לפני ארבע שנים בכביש החוף על ידי כדורגלן נוער במכבי תל אביב, שנהג תחת השפעת מריחואנה, נרשמו הבטחות לשיפור. שחר אילון, ראש אגף התנועה במשטרה, הבטיח לאחרונה כי יפעל לקדם סלילת כבישי אופניים בצידי הדרכים. יחד עם זאת, גם השבילים היעודיים לאופניים, כמותם נבנו כבר ביער המגינים ובאזור מגידו, מתפתחים בקצב עצל יחסית.

     

    צדוק יחזקאלי מאס בהתנהלות המסורבלת מצד הרשויות, ופעל למען הסדרת המינימום הנדרש לאפשר רכיבה בדרכים ראשיות, כמו כביש מס' 4 – שילוט אזהרה. "פיתוח השבילים מאוד איטי. מגיע לנו להשתלב בכביש, וצריך לעשות כל מה שאפשר על מנת להקל על זה", הוא מסביר. אחרים, כמו מיקי בר אור, מוותיקי הקהילה, קוראים לאסור על רוכבים להיכנס לכבישים המסוכנים, בהם התרחשו רוב התאונות הקטלניות. בכביש מספר 1, באיילון, בכביש 6 ובחלקים מכבישי החוף ומכבישים 5 ו-7 חל איסור מוחלט על רכיבה, אולם ישנן דרכים מהירות נוספות.


    עדיין רחוקים מקוד ההתנהגות האירופי בכבישים (צילום: צדוק יחזקאלי)

     

    כללי הבטיחות הנדרשים, אותם משתדלים באיגוד ובמשטרת התנועה להנחיל לרוכבים, לא ננקטים על ידי כולם, בשל קשיים שונים. "אנחנו מעודדים רכיבה עם רכב מלווה, בקבוצה, שהיא בטוחה הרבה יותר", אומר אייל הרשטיק, האחראי על התחום העממי ועל הבטיחות באיגוד. יובל גולן נרתם גם הוא לנושא. לדבריו, "אצלנו שמים על הבטיחות דגש עליון. אפילו עשינו מספר בדיקות לזהות את צבע חולצה הבולט ביותר – ובחרנו בצהוב".

     

    אולם ישנם עדיין כאלה שמעדיפים, לעיתים בשל אילוצים וכי "אין ברירה", לרכוב לבד או בזוגות ובכבישים סואנים, הדרך שבה נהרגו חבריהם. רכב מלווה הוא הוצאה כספית כבדה, ולא מעטים מסתכנים ביודעין, כדי להשיג את מכסת הקילומטרים השבועית והסיפוק הנלווה.

     

    בינתיים, על אף המאמצים והיוזמות, תרבות רכיבה ישראלית של ממש על כל ההיבטים - למרות התפשטות התופעה - הינה רק בחיתוליה. הסימנים על הכביש מעידים על כך שהדברים מתגלגלים בכיוון הנכון, אבל הדרך עוד ארוכה.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: שי גיטרמן
    שני בלוך (בצהוב). עליה מטאורית באירופה
    צילום: שי גיטרמן
    טור דה פראנס. החלום
    צילום: איי פי
    ארמסטרונג. המודל
    צילום: רויטרס
    מומלצים