כן, אני עוד חי

מקפיץ, מגוון, משעשע, פוגע. "חי", אלבום הבכורה של שי 360, הוא אחד מאלבומי ההיפ-הופ הטובים שיצאו בישראל.

שי 360 הוא חלק מחבורת תאקט בהנהגת סאבלימינל ושות', וזו הפעם הראשונה בה הוא מציג את מרכולתו בעברית (מאחוריו אלבום אחד באנגלית שיצא ב-2001), ומשמח לגלות שיש לו מה להגיד, ושהוא יודע איך לעטוף את זה במוזיקה ראויה.

אין לשי 360 קול גדול, אבל הוא שולט היטב במלאכת הראפ, וכמעט שאין לו נפילות. הטקסטים שלו מצויינים (חלקם נכתב בשיתוף עם חברים), והחריזה, על פי רוב, משובחת. בניגוד למרבית התוצרים של תאקט, הוא מגלה גם חוש הומור ובדרך כלל לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות. המוזיקה אמנם שומרת על הסטייל הפומפוזי המוכר מתוצרי העבר של "תאקט", אבל למעט רגעים בודדים, הבאסים נשארים בגבול השפוי.

אני שומע אחלה ראפרים

האלבום צבוע בסגנונות רבים. יש בו טאץ ערבי ("שי הגיע"), יווני ("יאסו"), לטינו ("לא יודע מה לעשות") וכמובן הרבה סול, R&B, וגם רגאמאפין, מזרחי ועוד. רוב האלבום בעברית, אבל יש גם קטעים באנגלית (testimony המצוין) וצרפתית ("מה שראינו" - הקטע הטוב באלבום). אורחים רבים מגיעים לעזור לשי, וביניהם פילוני, אבי מסיקה, קלייה פריסט, הצל, סיוון, אילן בבילון ועוד. סאבלימינל עצמו אחראי על רבים מהעיבודים והלחנים - והטאץ של ידו המנוסה בהחלט מורגש.

את הגיוון הרב אפשר להסביר בביוגרפיה של שי 360, במקור שי חדד, שנולד לפני כ-30 שנה בחיפה, והיגר בגיל 11 למונטריאול הקוסמופוליטית שבקנדה, שם נחשף לעולם ההיפ-הופ. לפני כארבע שנים חזר חדד לארץ, התחבר לסאבלימינל והחל לשתף פעולה עם הלייבל שלו.

האלבום משלב בהצלחה בין טקסטים רציניים ואישיים כמו "אלוהים שלי", "שבור את הדממה" ו"עננים אדומים", לבין שירי שטות חינניים כמו "פנאי פלוס" ושירי שבח עצמי במיטב המסורת (הלהיט "קבל"). למרות שמרבית השירים תפורים לרדיו, נדמה ששי לא ממסחר את עצמו יותר מדי, והאלבום לא מתחנף ולא יורד נמוך, בוודאי ביחס למרבית האלבומים מהתקופה האחרונה.

בסוף השבוע האחרון התפרסמה ב"ידיעות אחרונות" כתבה מקיפה על שקיעת ההיפ-הופ העברי, וגם שי מתייחס באלבום לנושא ("אני שומע חרא ראפרים"). השוק אכן מוצף בכמות אדירה של זבל מסחרי, אבל בעיני יש בכך דווקא משום עדות לשגשוג הז'אנר.  לכל ז'אנר אמנותי מצליח יש טרמפיסטים, וככל שהוא מצליח יותר, כך מתרבים חסרי הכשרון שמנסים לגנוב את דעת הקהל והרדיו - ולפעמים הם גם מצליחים.

אבל עם כל האכזבה מאיכותם של רוב החומרים, צריך לזכור ש"הדג נחש" היא היום הלהקה הפופולרית בארץ, מוקי נמצא בשיא המקצועי שלו, לקוואמי היה אלבום בכורה מבריק, והנה שי 360 מוכיח ש"תאקט" יכולה להנפיק גם מוצרים עמוקים ומורכבים יותר. אז אולי ותיקי סצינת ההיפ-הופ ושוחרי הצד האיכותי שלה מרגישים שגנבו להם את המיקרופון, אבל צריך להסתכל על זה כעל מהלך טבעי - שבו המיינסטרים מורכב מאלבומים בינוניים וקליטים, והאמנים המתוחכמים והמורכבים יותר פועלים קצת בשוליים. 

• האתר של תאקט