העם בחר נכון
מישה קירקילן סיפק לנו יותר אקשן מכל המתמודדים האחרים בעונה האחרונה, והכרטיס לגמר בהחלט הגיע לו. גם הניצחון של הדימונאית הנחושה שיר ביטון, למרות הדו-קרב המביך והמיותר מול הדר עוזרי, היה יותר ממוצדק
אני לא מופתע יותר מדי מהניצחון של מישה קירקילן. מי שזוכר מה כתבתי עליו במהלך העונה יודע שכל הזמן ציינתי שהוא יפתיע. נכון שהקהל שלו לא רועש, נכון שלאחרים יש לובי מאוד גדול, ונכון שתוכנית אחרי תוכנית לא
נותנים לו סיכוי - אבל תוכנית אחרי תוכנית הוא עושה את שלו וממשיך הלאה. מה זה ממשיך הלאה? בשלב הראש-בראש הוא היה מילימטרים משיר ביטון, כשאותה כולם הכירו והוא עלום לגמרי. בגלגל ההצלה הוא סיים במקום הראשון לפני הדר עוזרי ועומרי רוטברד. היו גם נעמה לוי, קסניה זמסקוב, אסף אברבוך ושלומי סבן - שנפלו כולם בתוכניות בהן התמודד. ועכשיו אוהד אלישע מאחוריו. בזמן שכולם תפרו חליפות, מיז'נייה דוהר קדימה ומגיע לגמר בסטייל.
הקו שלו תמיד היה ברור מאוד – הוא לוקח שיר מסגנון מסוים והופך אותו לשיר שלו, עם נופך קל של רוק כבד וקצת גרנדיוזיות במקומות הנכונים. אושיק לוי, דוד ד'אור, רבקה זוהר, שמוליק קראוס, סקסטה, היהודים – כולם עברו אצלו. כמו שנאמר כאן בעבר, הוא ויהודה סעדו הזמרים היחידים שלוקחים שירים אליהם במקום לבוא אל הביצוע המקורי. מה יותר טבעי מזה ששניהם עלו לגמר אוטומטית?
אני בטוח שיצוצו כל מיני תיאוריות אלטרנטיביות - כמו הקריאות להכניס לגמר מתמודד אשכנזי, שהקהל הרוסי (שעד עכשיו ממש עזר לסשה, בוריס סולטנוב וקסניה) סוף סוף אמר את דברו או שמעריצי יהודה סעדו הצביעו לו בשביל לעשות חיים
קלים למתמודד שלהם בגמר. כך או כך, אמש ניצח מישה שני מתחרים עם גב מאוד חזק, וזה מה שקובע.
לכל מתמודד היו שני ביצועים כמו בתוכנית הקודמת. הפעם מישה לא היה צריך להחדיר את הרוק לשיר "לא קל" (היהודים), אלא לשיר אותו כמו שהוא. עד כאן נותר רק לומר תודה, כי העונה הזאת לא סיפקה לנו אפילו קמצוץ של רוק אמיתי. השיר הזה היה רק מקפצה לביצוע השני. תחושת הבטן שלי אומרת שכנראה גם בהפקה היו בטוחים שזהו סוף הדרך של מיז'ניה, ולכן חרגו מעל ומעבר. מישה שר את "Smells Like Teen Spirit" של נירוואנה באנגלית (אוקי, לא בדיוק אנגלית, אבל זה היה מספיק דומה), ולראשונה מבוצע שיר שלא בשפת הקודש על במת "כוכב נולד". זה לא הכל. הוא ניגן בגיטרה חשמלית, כולל הסולואים המתבקשים. וגם זה לא הכל. הוא החליף את מנצור ועבר לתופים. קיבלנו ממישה יותר אקשן ממה שראינו בעונה שלמה מכל שאר המתמודדים.
אוהד אלישע כמו שצריך
אוהד אלישע שר טוב ועף, וזאת הייתה הפתעה אמיתית. אפשר היה לראות אצל אלישע הצעיר, שכל העונה נכתש על
השירה שלו, שהוא לוקח את התוכנית הזאת ברצינות גדולה. כמו בתוכנית הפסטיבלים – הוא היה מאוד מרוכז והוציא שני ביצועים טובים. לא טובים ברמת הנעמה-לוי, אבל אפשר היה לראות שהוא נאבק לשיר טוב.
"אדון הסליחות" (עם התזמורת האנדלוסית) נתן את אוהד אלישע האותנטי – לא החייכן הבלתי נלאה, אלא הילד ששר בבית הכנסת. יש משהו עצוב בכך שהוא השתפר כזמר כשזה היה כבר מאוחר מדי. אבל בטווח הארוך, אם הוא רוצה להיות זמר ולא דוגמן (למרות שמתברר שהוא מתחיל קריירה נוספת), הגישה הזאת יכולה להוביל אותו לשם.
ואז הגענו למצב המעט מוזר שבו שיר ביטון מפסידה ומנצחת בו-זמנית. אפשר לומר שכך גם היו שני השירים שהיא שרה. שיר אחד היה מהסוג שקבר רבים וטובים לפניה. "רגע ניצחון" הוא שיר אלמוני של רבקה זוהר שאין בו משהו שתופס בשמיעה ראשונה. לרגע אחד נזכרתי בעונה הקודמת בה שירלי לילו איבדה מקום בטוח בגמר בגלל טעות דומה. ביטון מבחינתה לא העזה יותר מדי והייתה מאופקת ומתונה בשיר הזה, כמו שהייתה לאורך כל העונה. אבל המזל שלה היה השיר השני, "רק החיים" (לאה שבת) שההפקה בחרה לה. סוף סוף ראינו ממנה הרבה יותר. כנראה שצריך היה לדחוף אותה באמצעות הבנות העבריות מדימונה כדי שהיא תתחיל לשיר באמת טוב. והכוונה בטוב היא לא רק לשיר שירים שקטים ולהקפיד – אלא לקרוע את עצמך ולתת את הכל. פתאום ביטון זזה מהמשבצת הרגילה של "עוד תצוגת תכלית אבל חסר משהו" למשבצת "הביצוע הטוב של הערב". אם היא הייתה מוציאה מעצמה את התוסף הזה לאורך כל הדרך, היא לא הייתה צריכה להתמודד מול עוזרי בשעת לילה מאוחרת.
בזכות ההתמדה
מאולתר, מנותק, מיותר, מביך ומאוד מאוחר. כזה היה הקרב המהיר בין עוזרי לביטון, שקילקל שני חצאי גמר מאוד מוצלחים. בשנים הקודמות היה הכל פשוט יותר – מי שקיבל יותר קולות בחצי הגמר עלה. השנה הסתירו את מספר הקולות כך שאין מושג מי היה אמור להיות המנצח הפעם. מה שקיבלנו זה רבע שעה של הצבעה נוספת, אחרי שלכולם כבר נמאס וכל הדרמה הסתיימה מזמן.
היה יתרון מסוים לביטון כי היא קיבלה תוכנית שלמה בתור פרומו. המצב הזה לא היה פייר כלפי שתיהן, כי אין כאן ניצחון הוגן. הוא לא היה פייר גם כלפי הצופים שלרובם לא היה ברור מה הולך לקרות. השלב שבו נתנו לשתיהן לשיר כשמאחוריהן קבוצת מתמודדים אקראיים ומפוהקים (וכן, עומרי רוטברד, לא פספסנו את ההצגה המיותרת שטרחת לעשות ברקע, גם אם הצלם ברח ממך מהר) היה חלטורה מביכה, כולל ההדרן של ריקי גל עם הסיסמאות שלה וההצקות לעוזרי.
בתום רבע שעה מפרכת ביטון קיבלה את הגמר שהיא נלחמת עליו שלוש שנים. האם מגיע לה? ועוד איך מגיע לה! אני לא ממעריציה הגדולים, אבל אי אפשר להתעלם מכך שהיא ניצחה תוכנית אחרי תוכנית, למרות שעמדה בפני לחצים גדולים מבית ומחוץ – כולל המלחמות בדימונה, הרכילויות המיותרות ומה לא. אצלה לא היו זיופים, לא היו פספוסים ולא היה יום אחד גרוע, למרות שראו עליה כמה פעמים שהיא מתפרקת מבפנים.
הגמר הוא הפרס על הנחישות, הכוח וההתמדה, ורק נותר לקוות שהיא תביא את כל מה שראינו ממנה ב"רק החיים", כי הגיע הזמן שהיא תיתן את השואו הגדול. עוזרי אמנם פספסה את הגמר, אבל הרוויחה. במקום עוד ערב עם ריקי, היא חופשייה להתחיל את הקריירה שלה כבר מחר.
