נווה דקלים: "חייל שטן, איפה הלב היהודי שלך?"

התושבים בנווה דקלים, שעד הדקה ה-90 לא האמינו שזה עומד לקרות להם - ולכן רבים מהם גם לא ארזו ולא דאגו מבעוד מועד למקום מגורים חלופי - נתקפו בכי וחרדה רבה למראה הכוחות הפושטים על יישובם. המראות היו קשים: אם שנתלית על כתפי בתה ופורצת בבכי, אב שמחזיק את בנו עם דמעות בעיניים ונערים שיושבים זה לצד זה על המדרכה וממררים בקול רם.

ישראל יוצאת מעזה - סיקור נרחב

לחיילים שנכנסו לנווה דקלים ציפתה קבלת פנים קשה, שממחישה את הסיטואציה הבלתי אפשרית הזאת. "תסתכל בעיניים שלי ותבכה, תן ללב היהודי שלך לפעום", אמרו להם. "תשמרו על הנשמות שלכם, יהיו לכם סיוטים לכל החיים. תהיו יהודים גאים, תסרבו פקודה. כל העולם רואה את הבושה של העם היהודי".

בקצין חובש כיפה, הטיחו תושבים: "אתה חייל בצבא השטן. מי הרב שהתיר לך לעשות עוול שכזה, מי יבוא בבית דין של מעלה לשפוט? אתה לא תינקה, מי יבוא להעיד לטובתך? כל מי שיסרב פקודה יראה ברכה, עמרי לא קובע, הקדוש ברוך הוא הקובע. חכו חכו הגיהנום מחכה לכם, שכחתם מי שולט על העולם".

אב שכול, שהציג לחיילים את תמונת בנו שנפל בקרב וכן צלקת גדולה על גופו, אמר להם: "שטפו לכם את הלב היהודי במשך שבועות. בוא תזרוק נכה צה"ל מהבית".

את עיקר הטענות וה"מחמאות" ספגו הקצינים. "אני רוצה שתסתכלי בעיניים של אלה שבאו לגרש אותך", אמרה אם לבתה הפעוטה, בת 3, כשראתה את טורי החיילים הצועדים.  

אחד הקצינים מחטיבת גולן, חטיבת אנשי הקבע, אמר ל-ynet: "כל מה שחשבנו שיקרה קורה כאן, אנו מגלים שזו רק הקדמה לפרומו. כל פעם אנו מופתעים יותר ויותר מהעוצמות של המתנחלים. הם לא מושכלים אלא רגשיים, זה קורע את הלב כי אין מה לומר להם חזרה".

"הקונטיינר לא הגיע, אני אתאבד"

אתמול (יום ג') בשעות הערב, שעות ספורות לפני פקיעת האולטימטום, היתדפקו חיילים על דלתות התושבים. לבית משפחת אלבז, שישבה בכניסה לבית, הגיע צוות בן מספר חיילים. "באנו להציע לכם לעזוב לפני חצות", אמר הקצין הבכיר בצוות. אם המשפחה, אלה, בת 43, השיבה: "אנחנו מחכים לקונטיינר, הוא לא הגיע, מה נעשה? אני לא הולכת מפה, אני קודם כל רוצה להוציא מפה את הציוד שלי. תביא לי קונטיינר ואז אני אצא, לפני זה אני לא יוצאת. שואה הבאתם לנו, מה אתם עוד רוצים?"

השיחה הקשה נמשכה עוד מספר דקות. הקצין: "באנו שתתפנו לפני חצות".

אלה : "אני לא מתפנה".

הקצין: "קחו ציוד על הגב שלכם ותתפנו".

בתה של אלה, מזי: "יש לי ילדה קטנה בת 9 חודשים, לאיפה אני אלך? אני רוצה קונטיינר, אני לא יוצאת מפה".  

בנקודה זו החלו בני המשפחה למרר בבכי. אלה: "אני רוצה לצאת עם הדברים שלי שקיימים פה יחד איתי 20 שנה, איזו מדינה זאת? העיקר, ההוא יושב עם המזגן שלו בחוות השקמים. אין לנו לאן ללכת, אין לי בית".

מזי הצטרפה בבכי, כשבתה חופית לידה: "איפה אני אישן עם הילדה שלי? אתה תביא לי מים חמים לבת שלי?"

אלה: "מספיק הטראומה, די, אני לא יכולה יותר, עשית לנו יותר מהשואה".

מזי: "תביאו לי משאית של הצבא ואני עפה מפה, לא רוצה להישאר פה".

אלה: "אני לא מתפנה בלי פיתרון לציוד, אני אתאבד".

לבסוף עזבו החיילים את המקום, והותירו את המשפחה בוכיה, לא יודעת לאן ללכת ללא הציוד. 

קריעה לאות אבל

לכל משפחה דרך משלה להתמודד עם הכאב ותחושת החורבן. באופן ספונטני, ביצעו כמה תושבים קריעה לאות אבל, כאשר ראו את החיילים ושוטרי היס"מ. כך עשתה מיכל, תושבת המקום, שביצעה קריעה לעצמה ולשניים מילדיה והמתינה לבעלה שיגיע וינהג כמותה. "השבוע התאבלנו על חורבן בית המקדש, והלילה הזה על חורבן גוש קטיף", הסבירה.

ששת ילדיה של מיכל, בני 5 וחצי עד 13, אספו חול מהגוש ושמו אותו בשקיות למזכרת. "זה היה רעיון שלהם, הם לא יכולים להיפרד", סיפרה אמם. "לאן אני אמורה להעביר אותם? הצליחו להרוס להם את הנשמה, את ההורים ואת המסורת. רצחו לנו את הנפש". היא ביקשה: "תנו לנו רק עוד 24 שעות לארוז".

"כשהגעתי לכאן לפני 20 שנה, היה כאן רק חול", נזכרה מיכל. "עבדו אצלי פועלים ערבים, אמרו לנו, בכסף שלכם יש ברכה. היום לא יהיה לי במה להאכיל את הילדים. אני רוצה ששרון יסתכל לילדים שלי בעיניים ויגיד להם לאן הם הולכים כשמגרשים אותם מן הבית".