אכזבה בשחקים
האם "איילנד" ו"חמקן" מסמלים את סופה של האנושות כפי שאנחנו מכירים אותה? וגם "סמנתה" לא יוצא בזול
אפתח בהתנצלות: אני זה שכתב לפני שלוש שנים ש"XXX", שביים רוב כהן, הוא סרט מגניב. כעונש על כך נאלצתי לצפות השבוע ב"חמקן", סרטו החדש והאיום ונורא של כהן. כן, תמיד ידעתי שכהן הזה הוא במאי איום. הוא מפיק ותיק שהפך במאי, וככזה הוא מביים סרטים בומבסטיים שמכילים שלוש-ארבע סצינות שייראו טוב בטריילר, עובד על ערכי הפקה נכבדים, ואז סותם את החורים בין הסצינות בעזרת גלילי נייר טואלט וקרעי עיתונים. כשחיבבתי את "XXX", התלהבתי בעיקר מהכריזמה של וין דיזל כמין ג'יימס בונד מקועקע לדור האקסטרים, עמוס קריצות, פאנצ'ים וקטעי אקשן מבדרים, וקיוויתי שדיזל וכהן ימשיכו לייצר טריפל אקסים כאלה כל שנתיים שלוש. לא דמיינתי שהשתן יעלה לשניהם כל כך לראש והם ינטשו את המותג שהם עצמם המציאו. כך קיבלנו השנה במקום סרט אחד חביב, שלושה סרטים שנעו מהסביר לאיום. וין דיזל בחר להפוך לחננה ב"גבר מי שמטפלת" (הסימפטי, כסרט משנות ה-50), כהן מביא את "חמקן" המקושקש, ו"2XXX" יצא עם במאי אחר, שחקן אחר, ולא נראה שיש איזשהו קשר בינו ובין ההצלחה הפנומנלית של הסרט הקודם.
"חמקן" הוא סרט שנראה שצולם כשבידיו של הבמאי לא היה מונח התסריט, אלא רק דף התקציב. "לסצינה הבאה יש לנו שמונה מיליון דולר. אז תנו לי בבקשה פיצוץ ממש-ממש גדול, ותעיפו ארבע משאיות באוויר". שבוע אחר כך: "לסצינה הבאה יש לנו רק חמישה מיליון דולר. נצטרך לפוצץ רק מטוס אחד". שבוע אחר כך: "אוקיי, הגענו לדיאלוגים, חבר'ה. נשארו לנו רק 20 אלף דולר. חייבים לצלם את כל הדיבורים בטייק אחד, תוך יום" או משהו כזה. אלא שכאמור, אני יכול להיות לא אנין מדי כשזה מגיע לסרטי פעולה. סיפור טוב ודיאלוגים שנונים זה מצוין, אבל לא תמיד הכרחי. אבל "חמקן" הוא כדור אש עטוף בטמטום מוחלט. זה בעיקר נראה כמו סרט משנות ה-80. "אהבה בשחקים" של טוני סקוט פוגש את "שועל האש" של קלינט איסטווד פוגש את האל, המחשב המטורף של "2001 אודיסיאה בחלל". וגם הפוליטיקה נראית מיושנת: שוב הרוסים והקומוניסטים הם הרעים. שוב אמריקה נמצאת על סף מלחמה. ויש גם עלילת משנה של סיכול ממוקד של ראשי טרור במרכז אוכלוסייה אזרחית, שנראה כאילו נתלש מדפי העיתונות הישראלית על פעילות חיל האוויר בעזה. אלוהים אדירים, איפה ג'יימס קמרון כשצריכים אותו. הוא היה מצליח להוציא מההבל הזה סרט פעולה ראוי.
רוצים סרט אפקטיבי על מטוסים וטייסים? קחו בדי.וי.די את "מעבר לקווי האויב" של ג'ון מור, עם אוון ווילסון בתפקיד הראשי. סרט שיצא לפני שנה ולא זכה להצלחה גדולה מדי. גם הוא סרט מיושן ולא נורא חכם, אבל לפחות הוא מהנה בהרבה. "חמקן" נראה כמו עינוי של הצבא הצפון קוריאני.
שיחת היום בהוליווד בשבועיים האחרונים נסובה על כך שמייקל ביי, ילד הפלא של סרטי הקיץ בשנים האחרונות, כנראה מוטט את אולפני דרימוורקס. זה היה אמור להיות חיבור משמים: ביי, בן טיפוחיו של מפיק העל ג'רי ברוקהיימר, עובר לעבוד עם סטיבן ספילברג, בפרויקט שנראה כמו ספין-אוף ל"דוח מיוחד" (ונראה גנוב משפע סרטי מדע בדיוניים אורווליאניים משנות ה-70). החיבור בין השניים עזר לביי להגשים חלום ישן שלו: לנסות לעשות את ה"בלייד ראנר" שלו. ביי הוא מעריץ ותיק של "בלייד ראנר", ואיך אפשר שלא. כבר ב"בחורים רעים", סרטו הראשון, ראו איך הוא מחקה ומעתיק שוטים מרידלי סקוט ("איילנד" ו"בלייד ראנר" אף מתרחשים שניהם ב-2019). כמו רוב כהן, גם תרומתו של ביי לקולנוע היא בקנה המידה שלו. כל דבר שמישהו עושה, הוא יכול לעשות גדול יותר. וייאמר לזכותו, יש לו עין טובה לאסתטיקה.
אבל ביי הוא לא באמת במאי, הוא מעבד מזון. גם כשהוא מרים סצינות פעולה ענקיות הוא קוצץ אותן כך שאי אפשר יהיה להבין מה בעצם קורה על המסך. וחמור יותר: האיש לא יודע לספר סיפור קוהרנטי, גם אם חייו היו תלויים בכך. בסרט כמו "הפריצה לאלקטרז" זה לא הפריע לאיש, כי כל מה שהיה חשוב בסרט זה לראות עשרות מכוניות מתרסקות ברחובות סן פרנסיסקו. "איילנד", סרטו החדש, הוא סרט המבוסס על תסריט די מורכב, ולרגעים אפילו די נבון (לפחות בפוטנציאל שלו). אבל ביי דופק כהוגן את המערכה הראשונה ה"עלילתית", וכשהוא מגיע למערכה השנייה, זאת עם האקשן, הוא מצליח לאכזב אפילו שם. יש סצינה מרשימה אחת, שפשוט בנויה רע.
אם "חמקן" הוא סרט שהיה צריך לגנוז אותו כבר בשלב הסינופסיס, "איילנד" היה יכול להיות סרט מצוין. אבל לא בידיו של מייקל ביי. ושוב, איפה ג'יימס קמרון כשצריך אותו?
כישוף כושל
והנה, אח קטן ואומלל ל"איילנד" ול"חמקן". "סמנתה", שעלה בשבוע שעבר, הוא עוד פיאסקו מסחרי שאי אפשר להאשים איש מהצופים שהוא לא רוצה לראות את זה. מדובר באיבוד מוחלט של שיקול דעת הוליוודי. למעשה הסרט הזה מבוסס על רעיון כל כך רע ומופרך שהייתי בטוח שמדובר בסרט ישראלי. במקום לעשות רימייק נורמלי, חינני, משעשע, הגון ועדכני ל"סמנתה", הסיטקום המכשפתי משנות ה-60, החליטה הבמאית והתסריטאית נורה אפרון ("נדודי שינה בסיאטל") לעשות הפוך על הפוך. להיות סופר-סופיסטיקייטד. קשה לתאר כמה התוצאה מביכה. אפרון החליטה שהיא לא עושה גרסה קולנועית אחד-לאחד לסדרה, אלא סרט על שחקן שמקבל הצעה לככב בגרסה מחודשת ל"סמנתה", מחליט ללהק לצידו אלמונית ומוצא במקרה אשה קלולסית למדי (ניקול קידמן, פעם שנייה כמכשפה אחרי "קסם מעשי", וכאן בתפקיד איום ונורא), שהיא לגמרי במקרה מכשפה אמיתית שהרגע עברה לגור בלוס אנג'לס ומנסה להסתגל לחיים האנושיים נטולי הכשפים. כואבת לי הבטן רק מלכתוב את התקציר הזה. אז נכון, בזכות וויל פארל ומייקל קיין יש לסרט ארומה סימפטית ובלתי מעיקה ברובה, ואיזה שתי בדיחות חביבות, בעיקר בהתחלה. אבל אז זה נהיה כל כך מסורבל וכל כך נטול חן שקשה להאמין שמישהו קרא את התסריט וחשב שצריך לבזבז על הסרט הזה 70 מיליון דולר.
עוד ב"סינמסקופ": על "דומה", "משפחת הקיסרים", "איזה יום יפה", "סיפור חיי"
