עמדנו מול הילדים בגוף רועד
אתה מסתכל ימינה ושמאלה ונתקל בפסנתר ישן, נעל של ילד, כלב רזה שננטש או כדור מפונצ'ר. קשה לתאר משפחה שמסתכלת ואומרת, "את זה לא ניקח, כזה נקנה חדש, את זה נשאיר מאחור"
"אנחנו עוזבים את הבית בלי לומר מילה, יישארו אחרינו חלל ודממה. מסכימים לכל גזר, לכל החלטה, אנחנו לא מחליטים, לא אני, לא אתה" (מתוך שיר על קיר בניסנית)
בתחילת השבוע נכנסנו לניסנית במסגרת מבצע "יד לאחים", כדי להסביר את צווי הפינוי הרשמיים אישית לתושבים, הזדמנות אחרונה לחסוך מהם את הטראומה שצפויה היתה להתחיל למחרת. מצאנו בתים מדהימים ריקים ועברנו ביניהם כאנשי רפאים בעיר רפאים. התיסכול והזעם צעקו אלינו מקירות דוממים.
אתה מסתכל ימינה ושמאלה ונתקל בפסנתר ישן, נעל של ילד, כלב רזה שננטש או כדור מפונצ'ר ופשוט קשה לתאר משפחה שמסתכלת ואומרת "את זה לא ניקח", "כזה נקנה חדש", "את זה נשאיר מאחור". בסך הכל רצינו לתת עוד הזדמנות לתושבים שנשארו - חלקם לא סגרו מול מינהלת סל"ע, חלקם חשבו שהכל יתבטל, רבים חששו שיקראו להם בוגדים.
ביום הפינוי נסענו למורג.
הנסיעה הייתה ארוכה וכל הדרך הרצתי תסריטים בראש, של כל מה שמפחיד אותי מתפוצץ בבת אחת, אבל כשהגענו נתקלנו במשהו אחר לגמרי. ערימות זבל, עשרות שלטים וצמיגים מעושנים בכניסה, שאריות מהמהומות שאירעו שם רק חצי שעה לפני כן. דממה מקפיאה קידמה את פנינו.
"תסתכל לי בעיניים ותגיד לי שאתה יכול לפרק אותי מהבית שלי, מהיישוב שלי, מהחיים שלי כאן", אמר לי אדם מבוגר מזוקן, בידו האחת צו הפינוי ובשנייה ילד בלונדיני עם כיפה כתומה. "איך אתה יכול לעשות לי את זה?!", שאל ודחף את הילד הבוכה לפנים. "זה כמו להרוג אותי, זה כמו להרוג אותו". שתקתי.
אחר כך נכנסו לגן הילדים בו ננעלו מספר מבוגרים וילדים קטנים רבים. כשנכנסנו הם החלו לשיר. כל הגוף שלי רעד. המפקד שלי הסביר למבוגרים שעדיף כי יבואו איתנו מרצון, בכדי שלא ייפגעו – הם פיזית והילדים רגשית.
הם הסכימו והלכנו לאוטובוס ביחד. בדרך דיברתי עם אחד מהם, ומסתבר שיש לנו חברים משותפים. לפני שעלה לאוטובוס, חיבק אותי ואמר "אני אחיך, אל תשכח". הוא היה כל כך עצוב וכואב, ועם זאת הבין אותי.
היו כאלה שאמרו שכל הדברים הקשים נאמרו בכוונה כדי להכאיב ושרוב השוהים ביישוב בכלל לא היו תושביו, אלא מסתננים. אבל לנו זה לא משנה. אנחנו מקשיבים לכולם ולא שופטים אף אחד. זה לא תפקידנו.
אז לא, לא הרמתי יד על אף אחד. ולא, לא הדפתי המון זועם בהפגנות שנאה ועדיין היה לי קשה כמו שלא היה לי מעולם. בתוך כל זה הסתכלתי בעיני עשרות האנשים שפינינו ובתוך כל הכאב והתסכול ראיתי עוד משהו – גאווה וכוח להמשיך.
ודבר אחד יש לי להגיד אל האדם המסתגר מאחורי דלת, מניף שלט, מניף את ידו בזעם או כובש בה את דמעותיו. כולנו בכינו היום. ביחד, כי אני אחיך, אל תשכח.
"...לא השאירו בידינו טיפה של ברירה, אנחנו עוזבים לטוב ולרע, הכאב שבלב ייחלש עם הזמן, תסלח לנו בית – אנחנו עוזבים אותך כאן" (מתוך שיר על קיר בניסנית).
