WiMAX: הנה זה מגיע

המכנה המשותף לטכנולוגיות המלהיבות ביותר, שהוכיחו את עצמן במעבדות ובנסיונות ועכשיו מחכות לפריסה גלובלית, הוא הבסיס האלחוטי שלהן:

• RFID - תגי זיהוי אלחוטיים, שמחירם סנטים בודדים ליחידה, יאפשרו לכל מוצר להודיע "אני כאן" ולשנות מהיסוד את התפיסה הלוגיסטית.

• ביומטריה וזהות דיגיטלית - חיבור בין מספר טכנולוגיות ישחרר אותנו מהצורך להזדהות בכל טרנסאקציה חשובה. החל בחיוב כרטיס אשראי, דרך מעבר בביקורת גבולות וכלה בגישה למערכות מידע מסווגות, הנוכחות תהיה מספקת כדי שהדלתות יפתחו.

• UWB - פס אולטרה רחב הוא התחליף האלחוטי לכל החיווט המסובך של חיינו. עם UWB כל מכשיר יתקשר עם מכשירים אחרים ללא חוטים - גם אם התקשורת צריכה להעביר סרט ברזולוציה גבוהה מאוד (HDTV) משרת הוידאו לקולנוע הביתי.

• WiMAX - טכנולוגיה אלחוטית זו, שכלל אינה מהפכנית, עלתה בשנתיים האחרונות על מסלול מהפכני הודות לתהליך תעשייתי-כלכלי פרוזאי לחלוטין: השחקנים העיקריים החליטו לשתף פעולה ביצירת בסיס סטנדרטי לתעשייה ולספק תשובה לתחום המרחקים הבינוניים, בין הרשתות קצרות הטווח דוגמת Wi-Fi לבין הרשתות הסלולריות הגלובליות. רבים מהשחקנים הללו הן חברות ישראליות.

מזה עשרות שנים, שהטכנולוגיה של העברת נתונים בשידור מיקרוגל למרחקים בינוניים-גדולים (קילומטרים) מיושמת בפתרונות קנייניים כחלק מתשתית התקשורת העולמית.

WIMAX אלחוט אלחוטי חיבור לאינטרנט (צילום: פי סי מגזין)

מזה שנים שטכנולוגיה אלחוטית משמשת להקמת רשתות נתונים אלחוטיות קצרות טווח (מטרים) - מה שנקרא Wi-Fi. באופן גס אפשר לומר, ש-WiMAX אינו הרבה יותר מניסיון לקחת את המודל של Wi-Fi ולמתוח אותו על מרחקים שפעם היו בטריטוריה של תקשורת מיקרוגל קניינית.

זו התפתחות טכנולוגית טבעית, הנובעת מכך שכיום אפשר להשתמש בעוצמת מחשב במקום עוצמת משדר. המהנדסים משתמשים בטכניקות עיבוד אותות דיגיטליים כדי להוציא את האות מהרעש, "לנקותו" באמצעות אלגוריתמים מתמטיים משוכללים ולהגדיל את הטווח בלי להגדיל את עוצמת השידור.

היכולת לוותר על עוצמת שידור (והגדלת אנטנות הקליטה) משפיעה על המשוואה הכלכלית של תקשורת אלחוטית בשני גורמים מרכזיים:

• תחנות הבסיס יכולות להיות קטנות וזולות יותר.
  
  
• התקני הקליטה והשידור בצד הלקוח יכולים להיות קטנים וזולים יותר.

טכנולוגיה אלחוטית הופכת לחלופה עדיפה על תקשורת קרקעית (Landline) כשמתקיים אחד משני התנאים הבאים:

• ערך הניידות עולה על תוספת המחיר של הטכנולוגיה.
  
  
• המחיר הכולל של הפתרון האלחוטי אטרקטיבי.

ערכה של ניידות עבור עשרות מיליוני משתמשים עסקיים מצדיק הוצאה של עשרות ואפילו מאות דולרים לחודש. זו הסיבה שטכנולוגיות Wi-Fi ממריאות. חברות רואות שיפור תפוקה של עשרות אחוזים כתוצאה מכך שעובדים ניידים יכולים להתחבר למסדי הנתונים המרכזיים מאלפי נקודות גישה אלחוטיות.

הסטטיסטיקה מעידה על תרומה שמגיעה ל-20 שעות ויותר כתוספת זמן עבודה כתוצאה מהזמינות הזו.

אבל Wi-Fi אינה יעילה במיוחד בכיסוי שטחים גדולים - מספר תחנות הבסיס גדול מדי ולמרות שכל תחנה די זולה, הרשת וניהולה יקרות.

מצד שני, הוספת יכולות העברת נתונים לרשתות סלולריות קיימות אינה יקרה, אבל אי אפשר לספק רוחב פס גדול למספר גדול של משתמשים סימולטניים. אפילו בטכנולוגיות הדור השלישי מתקשים לעלות על כמה מגהביט לשניה.

WIMAX אלחוט אלחוטי חיבור לאינטרנט (צילום: פי סי מגזין)

מה יהיה קצב החדירה לשוק בהנחות מסוימות על אחוזי נאמנות ונטישה של מנויים לשירותים תחליפיים? מה ריצפת הכדאיות של המתחרים (צריך להניח שהמחיר ירד לרצפה כתוצאה מהתחרות)?

האם באחוזי החדירה הצפויים ובמחירים התחרותיים, השירות עדיין ייצר הכנסה תפעולית? תוך כמה זמן עודף ההכנסה יכסה את ההשקעה הראשונית? האם בסוף התקופה הזאת עדיין תהייה דרישה לשירות בקנה מידה ובמחירים המבטאים רווח? האם הרווח הזה גדול יותר משל הרווח הצפוי ממסלולי השקעה אלטרנטיביים בטוחים יותר?

לא קל לתת תשובות מוסמכות לשאלות וישנן שתי בעיות:

• לצאת מהנחות יסוד כלשהן - אי אפשר ליצור מודל כלכלי מנותק מהמציאות. למשל, בכל מודל מוטמעת האמונה שהאוכלוסייה בטריטוריה המכוסה על ידי השירות תרצה לצרוך שירותי פס רחב והשאלה מי יספק אותם בצורה יותר יעילה כלכלית. בפועל, צריך להיכנס לפרטי פרטים דמוגרפיים ותרבותיים וליצור מספר פרופילים קבוצתיים, לשקלל אותם ולהניח הנחות לגבי ההיענות של כל קבוצה לכל הצעת שירות.

• לעשות את החשבון עד הסוף - אסור להאמין לתחושות בטן משום שאלה לא מייצגות את השוק האמיתי. אין לאף אחד "אינטואיציה טבעית" שמתאימה לשירות שלא בא לעולם והניסיון לגביו אפסי. לא בטוח באילו אנלוגיות היסטוריות אפשר להשתמש, אם כי הן כלי מצוין למיקוד תשומת הלב על בעיות פוטנציאליות. חייבים ללמוד משגיאות העבר - אבל אסור להאמין כי הצלחות העבר מבטיחות הצלחות בעתיד.

ארגון הגג התעשייתי WiMAX Forum, שמחזיק בזכויות המותג והוא היחיד שרשאי להנפיק תעודות תאימות WiMAX, ערך מחקר כזה בקיץ 2004 ופרסם את התוצאות באוקטובר האחרון. מחברי המחקר צופים שבתוך 4-3 שנים תחול חדירה של 90% מרמת הרוויה הסופית - וגם אז הם מצפים ש-WiMAX תימצא בכ-6.3% מהבתי האב בלבד.

רק באיזורים מרוחקים, שם אין נגישות טובה לכבלים ול-DSL, הרוויה הצפויה היא 20% מהיחידות המשפחתיות. כמו כן הם לא מניחים ששירותי קול (Voice Over IP) יהוו מקור הכנסה משמעותי, הם ממעיטים בהערכת ההכנסות מחיבור בין נקודות גישה ל-Wi-Fi והם לא לוקחים בחשבון את הפוטנציאל של שירות WiMAX נייד כתחליף לטלפוניה סלולרית.

סיכומם מתומצת בחמש נקודות עיקריות:

1. אפשר להוכיח כדאיות עסקית לרשת מבוססת WiMAX במגוון רחב של סביבות דמוגרפיות ובמיוחד במגזר הצרכני.
   
   
2. כדאי ורצוי להוסיף לתוכנית העסקית את מגזר העסקים הקטנים-בינוניים בנוסף למיקוד הראשוני על יחידות משפחתיות.
   
   
3. רשת WiMAX יכולה לשמש רשת תשתית שמחברת נקודות גישה אלחוטיות, אבל צריך למצוא לה שימושים נוספים.
   
   
4. ספק שיבחר לפרוס את השירות רק באזורים נבחרים יכול לשפר משמעותית את החזר ההשקעה, אבל אז ישאיר מקום למתחרים ויאבד את האפשרות להציע "שירות נודד" למשתמשים ניידים כתחליף לשירות מבוסס טלפוניה סלולרית.
   
   
5. לטכנולוגית WiMAX פוטנציאל למלא תפקיד מפתח בהבאת שירותי תקשורת לאזורים מרוחקים בארצות מתפתחות. שם היא תהיה ברירת המחדל.

למרות שמודל זה אינו כולל הכנסות ממשתמשים ניידים, אנליסטים רבים סבורים כי זה יהיה אחד ממקורות ההכנסה המרכזיים. הצפי מבוסס על ההנחה, שמשתמשים ניידים יאמצו טכנולוגיה חדשה מהר יותר ויהיו מוכנים לשלם יותר עבור השירות.

מחברי המחקר לקחו בחשבון הכנסות מקבוצה קטנה של משתמשים ניידים, בעיקר שירותי הצלה ובטחון הציבור, שזקוקים לערוץ תקשורת אלחוטי נפרד מרשת הטלפוניה הסלולרית הציבורית. קבוצה זו תשלם הרבה עבור שירות חסין הפרעות, אבל מספר המשתמשים קטן ואינו מהווה בסיס למודל עסקי.

קבוצת משתמשי המחשבים, הטלפונים ומחשבי כף היד עם ממשק WiMAX לא נכללה בדו"ח, משום שהתקן עבורם עדיין לא מוכן. התקן, שנקרא 802.16e, יקבע את הפרטים הטכניים הרלוונטיים למוצרים, ויתפרסם בקרוב.

בינתיים חברות גדולות ומכובדות כבר נמצאות במרוץ להיות הראשונות במה שמסתמן כשוק ענק - גדול אף יותר מ-Wi-Fi. הן בטוחות כי זו ההזדמנות לגנוב את העתיד מהחברות שהשקיעו רק בסלולר, ובייחוד בדור השלישי.

הכוח המניע החזק ביותר מאחורי WiMAX הוא אינטל, שההכרזה שלה על התמיכה בטכנולוגיה הביאה לגל ההתעניינות בנושא. ענקית השבבים לא סולחת לעצמה על האיחור של הרכבת הסלולרית ולמרות כל מאמציה, לא מצליחה להפוך לגורם דומיננטי בשוק. הפעם היא נחושה לשבת בקטר ולדאוג שהרכבת תגיע ליעדים שהיא קובעת.

אינטל למדה מהמהלך המוצלח עם המותג סנטרינו, כש"לקחה חסות" על שילוב סטנדרטי של חומרת מחשב נייד עם התקן תקשורת אלחוטית ומערך תשתיות תואמות. היא הבינה שבכוחה לוודא שהתעשייה לא תתפזר לכיוונים שונים, תבזבז את כוחה על תקנים שונים ותפסיד את ההזדמנות לתפוס מקום באמצע ספקטרום פתרונות התקשורת הניידת: בין ה-Hot Spots המקומיים של Wi-Fi לבין הפריסה העולמית של טלפוניה סלולרית.

אינטל אינה היחידה בין החברות הגדולות שרואה ב-WiMAX הזדמנות שנייה. הרבה חברות שלא הצליחו לרכוש רישיונות מפעיל סלולרי או לא הצליחו לגייס את הסכומים לרכישת תדרים סלולריים, חושבות על כניסה לשוק הטלפוניה הניידת בדלת האחורית. הן מתכוונות להתבסס על שלושה אלמנטים:

• רשת גישה אלחוטית בטכנולוגית WiMAX מיושמת בפסי תדר "חופשיים", שלא דורשים רישיון מפעיל ואין צורך לשלם עבורם.
  

• טלפונים בטכנולוגית VoIP, המאפשרים העברת שיחות טלפון על רשת IP של נתונים.
  
  
• הסכמה של הרגולטור להפעלת שירות שיחות ציבורי, בדומה להסכמות שמאפשרות לחברות כמו Vonage ו-Skype לפעול.

בכתבה הבאה: על המגבלות הרגולטוריות, חיבור העולם השלישי והאם השמועות המוקדמות על מות הסלולר מבוססות