WiMAX מול סלולר: סיכויים מול סיכונים

בכתבה הקודמת כתבנו כי אינטל אינה היחידה בין החברות הגדולות שמכירה בפוטנציאל של WiMAX. הרבה חברות שלא הצליחו לרכוש רישיונות מפעיל סלולרי או לא הצליחו לגייס את הסכומים לרכישת תדרים סלולריים, חושבות על כניסה לשוק הטלפוניה הניידת בדלת האחורית. הן מתכוונות להתבסס על שלושה אלמנטים:

• רשת גישה אלחוטית בטכנולוגית WiMAX מיושמת בפסי תדר "חופשיים", שלא דורשים רישיון מפעיל ואין צורך לשלם עבורם.
  

• טלפונים בטכנולוגית VoIP, המאפשרים העברת שיחות טלפון על רשת IP של נתונים.
  

• הסכמה של הרגולטור להפעלת שירות שיחות ציבורי, בדומה להסכמות שמאפשרות לחברות כמו Vonage ו-Skype לפעול.
  

הפוליטיקאים שומרים על החומות

לא בטוח שהסעיף השלישי בתוכנית יצא אל הפועל, משום שהחברות שכן שלמו הון עתק עבור רישיונות 3G ועבור נתחי ספקטרום מוסדרים לא יסכימו לפריצת מחסומי הכניסה לשוק התקשורת.

זו בעיקר שאלה פוליטית, אבל אם התסריט הדמיוני הזה יתרחש, "הפורצים" יזכו ביתרונות טכנולוגיים גדולים. מבחינה טכנית:

• תחנת בסיס WiMAX מכסה שטח גדול יותר ומספקת פס רחב יותר (שמתורגם לשירות של יותר משתמשים סימולטניים) מתחנת בסיס סלולרית. פריסת רשת WiMAX תהיה זולה יותר משום שתידרשנה פחות תחנות בסיס בכל אחד משני המצבים:
  

1. כאשר המגבלה היא כיסוי גיאוגרפי, כמו במתן שירות באזורים כפריים או מדבריים, תחנות WiMAX יכולות לכסות שטח ברדיוס עד 50 קילומטר עבור מכשירי קצה נייחים (בעלי אנטנה כיוונית - צלחת או גריל - המכוונת קבוע מול מגדל הבסיס), ועד 5 קילומטר עבור מכשירים ניידים. והשירות הזה מגיע עם רוחב פס דומה לשירות ADSL או כבלים, והרבה יותר מהביצועים החזויים להעברת נתונים ברשת 3G סלולרית.
   
   
2. כאשר המגבלה היא קיבולת, כמו באזור עירוני צפוף בו מספר גדול של משתמשים פוטנציאליים מצטופפים באזור הקליטה-שידור של תחנת בסיס אחת, טכנולוגית WiMAX יכולה לשרת יותר משתמשים סימולטניים ברדיוס נתון. לפי הערכה שמרנית, תחנת בסיס המפעילה ערוץ תדר יחיד יכולה לשרת בקלות אלף משתמשים ולספק להם שירות בקצב 384K דו-כיווני.
   
   
   

• טכנולוגית התשתית של WiMAX פשוטה וזולה יותר מזו שמשתמשים בה לטלפוניה סלולרית מהדור השלישי. הדבר נובע מהבגרות של הפרוטוקולים והחומרה של רשתות IP או Ethernet; מכך שלא צריך לבצע המרות בין הרשת המקומית (Wi-Fi) לבין הרשת האזורית (WiMAX) וממנה לרשת העולמית (אינטרנט); מהסטנדרטיזציה הגלובלית ומהתחרות הפתוחה בין כל היצרנים מבחינה פיננסית-רגולטורית; ומכך שהמפעילים רשת WiMAX על פסי תדר פתוחים חוסכים את המחיר הגבוה של רכישת ספקטרום ונכון להיום הם משוחררים מחובות רגולטוריות מכבידות, כמו אספקת שירות לכל הלקוחות במחיר אחיד ופיקוח על התעריפים. 
  

• מאחר והם לא נזקקים לרישיון שימוש בספקטרום, מחסום הכניסה הגבוה ביותר למעשה מוסר בפניהם. בהשקעה קטנה יחסית כל יזם יכול לפתוח את חברת ה-WiMAX הכפרית שלו ולבחון מודלים עסקיים מעניינים - מה שבהחלט לא אפשרי בכל תחום אחר של התקשורת. WiMAX יכולה לעשות לטלפונים את מה שטכנולוגית MP3 עשתה למוזיקה. לאלץ את התעשייה לחשוב במושגים חדשים ולחפש רווחים ממודלים עסקיים שכרגע נחשבים כ"לא יעלו על הדעת".
  

אבל לא בכל מקום ובכל זמן התדרים החופשיים הם הדרך המועדפת. בסביבה עירונית צפופה, למשל, סביר שהם יהיו עמוסים מדי. די מהר תתחיל הסלמה תחרותית מי שירצה להצליח יאלץ לפתח טקטיקה של תאי שטח קטנים והולכים, כדי "למחזר" ככל האפשר את התדרים ולשרת מספר כלכלי של לקוחות. התוצאה תהייה עלויות תשתית גבוהות (כי יידרשו הרבה תחנות בסיס) שישמיטו את היתרון הכלכלי של תדרים חופשיים.

כדי לספק שירות אמין ברמה עסקית, מפעילי WiMAX עירונים (לפחות בערים גדולות) ינסו לרכוש פסי תדר מוגנים מחדירה, תמורת תשלום חד-פעמי או ב"דמי חכירה" תקופתיים. הרובד העליון של שרשרת המזון הזאת ירכוש את הספקטרום ישירות מהממשלה, משום שהמכרזים יציגו כדרישות מינימום תנאים שלא כל אחד

יכול לעמוד בהם: התחייבות לקצב פריסת רשת בלו"ז נוקשה, התחייבות לספק שירות באזורים לא כדאיים ודרישות רגולטוריות דומות.

בהחלט סביר שיתפתח "שוק מישני" של ספקטרום, על בסיס חלוקה לערוצים או על בסיס פיזור גיאוגרפי, שיאפשר ליזמים קטנים להיכנס לתחרות בקנה מידה צנוע. ואפשר לחשוב על מודלים שונים - כולל הפרדה בין בעלות על הספקטרום, בעלות על התשתית הפיזית ובעלות על מותגים שיווקיים שונים.

פדרציות של מפעלי WiMAX אזוריים

חברות תקשורת גדולות שיצאו מהתחום הסלולרי בשנים הקשות 2001-2002, מעיינות באפשרות לחזור לטלפוניה ניידת בדלת של WiMAX. בין אלה אפשר להזכיר כדוגמאות הבולטות ביותר את AT&T האמריקאית ואת British Telecom. לשתי החברות האלה יש מותגים בעלי ערך,

שאפשר לנצל אותם בצורות שונות.

חברות כבלים, שנכנסו לאחרונה לטלפוניה ורוצות להרחיב את הצעות ה-VoIP שלהן לאזורים דלילי אוכלוסייה אליהם הכבלים לא מגיעים, חושבות על WiMAX כטכנולוגיה משלימה. הן מתכוונות להשתמש בתשתית הכבלים כדי לחבר תחנות WiMAX בשולי האזור העירוני, שישדרו לכיוון העורף הכפרי ויאפשרו העברת שיחות טלפון לכל האוכלוסייה בלי להזדקק שחברות הטלפוניה המסורתיות ישלימו את השיחה ויגזרו קופון.

ניתן לערבב את המודלים האלה בצורות שונות, ליצור "פדרציות" של מפעלי WiMAX אזוריים, להוסיף סוגים שונים של שירותי ערך מוסף כדי לנצל את עודף הקיבולת (במידה ויש כזאת), למשל לצורך שידור רדיו דיגיטלי, ואפילו לשלב שירותי WiMAX עם שירותים לווייניים והפרדת ערוץ ה-Download מערוץ ה-Upload.

המגבלות היחידות על חופש הדמיון הן רגולטוריות. כל עוד הרגולטור מתערב בכוחות השוק וקובע מה מותר לכל אחד לעשות, הרבה היגיון כלכלי לא ישרור בענף התקשורת. אבל ההתערבות הרגולטורית היא אנכרוניזם, מהימים שהאמינו כי שירותי טלפניה הם "מונופול טבעי".

בעשרים השנים האחרונות סר חינה של האמונה במונופולים טבעיים, במיוחד בתחומים בהם הטכנולוגיה מציעה חלופות אמיתיות. היום אין סיבה מדוע לא נהייה מחוברים לחצי תריסר שירותי תקשורת, שיתחרו כולם בכולם. הרגולטור יכול להסתפק בהפרדת כוחות, כך שמי שמציע תקשורת בחוטי נחושת לא יציע גם כבלים או גם WiMAX באותו כיסוי טריטוריאלי. את כל שאר הרגולציה תעשה "היד הנעלמה" של כוחות השוק.

למשל, חברת טלפוניה סלולרית וחברת תקשורת WiMAX יכולות להגיע למסקנה כי "היתרון היחסי" של כל אחת יגיע למיצוי טוב יותר על ידי חלוקת עבודה. הרשת הסלולרית תשמש להעברת שיחות טלפון ורשת WiMAX להעברת נתונים - בצורה "שקופה" לחלוטין למשתמש. מדובר במכשירי כף-יד שונים (טלפונים חכמים, PDA משולב טלפון וקומבינות דומות), שכוללים מספר אופני תקשורת, אבל זהות דיגיטלית אחת. המכשיר ישתמש בטכנולוגיה האפקטיבית ביותר לכל שימוש, בלי להעיר את תשומת ליבו של המשתמש להבדלים הטכניים, שנשארים מתחת לפני השטח.

בצורה דומה מצפים, שלכל מחשב נייד יהיה ממשק WiMAX בנוסף לממשק Wi-Fi וממשק Bluetooth. משתמש נייד, שיש לו בנוסף למחשב גם טלפון סלולרי בעל ממשק Bluetooth, יוכל לבחור בכל סיטואציה את ערוץ העדיף עליו: מהטלפון דרך המחשב ל-WiMAX (אחרי ההמרה ל-VoIP) או מהמחשב דרך הטלפון ל-GPRS או ל-3G (או לכל טכנולוגיית תמסורת נתונים אחרת שתיושם בטלפוניה סלולרית).

אנטנות על הגגות

המעצור הגדול ביותר על כניסה של כל טכנולוגית תקשורת לשוק הוא המומנטום של הטכנולוגיה הקיימת. מרבית ההשקעה בהקמת רשת תקשורת חדשה היא בתשתיות הפיזיות. בערים גדולות וצפופות, דוגמת ניו-יורק, אין מקום בתעלות התת-קרקעיות להעברת כבלים חדשים - ואף אחד לא משלה את עצמו שאפשר יהיה לפתוח את המדרכות והכבישים כדי להכניס צינורות חדשים לאדמה.

לכן חברות הפועלות בערים אלה נאלצות להשקיע הון עתק בהחלפת כבלי נחושת עבים ובעלי יכולת מוגבלת בסיבים אופטיים דקים, עם יכולות גבוהות יותר ב-3 סדרי גודל ויותר. בעיר כזאת היתרון של שירות WiMAX סטטי הוא שולי בלבד. כאשר יש צורך לספק פס רחב יותר לבנין משרדים חדש ומסיבות שונות חברת הטלפוניה החוטית לא מסוגלת לספק את הדרישה - אנטנת WiMAX על הגג עם "קשר עין" מול אנטנה דומה על בנין מרוחק, יכולה לפתור את הבעיה. אבל משירותים כאלה אי אפשר להתפרנס.

היתרון היחסי של WiMAX בתוך העיר יתממש בעיקר בשירותי נתונים ניידים. הפופולריות של Wi-Fi הוכיחה כי יש דרישה לקישוריות אלחוטית בקנה מידה מפתיע. היום הקישוריות מסופקת באמצעות Hot Spots ציבוריים, אבל כולם מודים שזה פתרון חלקי בלבד, משום שהטווח המוגבל של Wi-Fi קושר את השירות לבעלות על הנכס הפיזי בו אתם מתארחים.

כאשר אתם יוצאים מהמשרד למסעדה, אתם מחליפים Hot Spots פרטי באחר שמופעל כשירות על ידי בעל המסעדה או מפעיל שקיבל זיכיון מבעל המסעדה.

בערב במלון זה יהיה כבר מפעיל אחר ובשדה התעופה מפעיל אחר. קשה להסתדר עם כל כך הרבה ספקי שירות, שלכל אחד מהם יש מנגנון חיוב נפרד. לעומת זאת, שירות WiMAX דומה לשירות טלפוניה סלולרית. ספק אחד יכול לכסות את כל האזור בו אתם מצפים לקבל שירות.

המפרט המקורי של IEEE 802.16, שנקבע בסוף 2001, נועד לאמצעי אלחוטי שישמש לחיבור "המייל האחרון" בין תחנות בסיס למשרדים ולבתים, בהם יותקנו אנטנות כיווניות גדולות בהתקנה חיצונית - די דומה לצלחות הלוויין שאתם מכירים. המפרט המקורי התגלה כבלתי מספק בעליל וארגון IEEE התחיל לעבוד על "מקצה שיפורים". זה הגיע בקיץ האחרון במה שנקרא 802.16 Rev D, שכיום כולם מנסים ליישמו בצורה הכי תואמת האפשרית.

בין 2001 ל-2004 חברות חלוצות, כמו אלווריון הישראלית, עשו פחות או יותר כמיטב הבנתן ויצרו למעשה בלגן של פתרונות קנייניים, ללא כל אפשרות ל"אינטר-אופרביליות". ללא יכולת כזאת, תכונה שאף חברת שירותי תקשורת בעולם המפותח לא תוותר עליה, נגזר עליהן לחפש את מזלן בארצות העולם השלישי ובאזורים דלילים במיוחד או עם מכשולים טופוגרפיים שלא מאפשרים חלופות קרקעיות. נכון להיום, מרבית ההתקנות של רשתות 802.16 נעשו רחוק מעטיני החלב העשירים של הכלכלות המפותחות. את הפרות האלה חולבות חברות הטלפון המסורתיות וחברות הסלולר.

אבל, וזה דבר שמלהיב חברות כמו אינטל, הכלכלות של העולם השלישי מתפתחות מהר יותר מכלכלות העולם העשיר והשמן, ובארצות האלה אין תשתית מספקת של חוטי טלפון וכבלי טלוויזיה. כאשר מתחילים בטריטוריה "בתולה" (או "שדה ירוק", Green Field, כפי שמעדיפים לומר הרגישים לתקינות פוליטית), טכנולוגית WiMAX מנצחת את כל החלופות הקרקעיות עם יד אחת קשורה מאחור. תחנת בסיס אחת, המספקת רוחב פס כולל של 75 מגה-סיביות לשנייה בכל ערוץ של 20 מגהרץ שהוקצה ליזם, יכולה לספק את הדרישה הבסיסית לקישוריות של מאות כפרים, אלפי עסקים קטנים ומאות אלפי יחידות משפחתיות במחוז ששטחו כ-5,000 קילומטר מרובע (כמו הגליל, למשל, אבל מיושב בצפיפות סינית או הודית).

ההשקעה בהקמת תחנה כזאת היא לא יותר מרבע מיליון דולר, כלומר פחות מדולר לכל נקודת קצה! אז נכון שנקודות הקצה הן די יקרות יחסית לציוד הקצה של טלפוניה מסורתית - מדובר ב-200 עד 400 דולר לאנטנת נקודת קצה - אך זה הרבה פחות מהמחיר של הקמת רשת קרקעית עם עמודים וחוטי נחושת (ובוודאי מרשת תת קרקעית).