אלי סיני: מורידים את הדגל מימית והולכים
אבי פרחן עוד קיווה לנס. כל הבוקר ניסה לשדל שרים, חברי כנסת ואנשי צבא למנוע את הפינוי. אבל בצהריים הממשלה אישרה את פינוי צפון הרצועה, וביישוב החלו ההכנות לתהלוכת הפרידה. "כשיגיע הרגע נלך עם החיילים", הוא אומר. "נערוך טקס על הקבר של חברה שלנו, לילי שרון ז"ל, וניסע לירושלים"
באלי סיני עוד קיוו לנס. לאו דווקא לנס משמיים, כמו זה שאליו התפללו תושבים רבים בהתנחלויות האחרות בגוש קטיף שפונו לבסוף. באלי סיני קיוו לנס שיבוא מכיוונה של קריית הממשלה בירושלים.
בבוקר (יום א'), עוד בטרם התכנסה הממשלה לישיבתה המכרעת, התכנסו התושבים לישיבה משלהם. אבל זו הייתה ישיבה עצובה, עם מעט דיבורים והרבה דמעות. הרוב כבר ידעו שאת הפינוי אי אפשר לעצור ו-50 המשפחות ייפרדו היום מבתיהם. בצהריים אישרה הממשלה את פינוי שלושת יישובי צפון הרצועה. הפור נפל.
רוב הילדים כבר הוצאו מאלי סיני; ההורים החליטו לחסוך מהם את הטראומה. אבל לאחרונה באו לכאן לא מעט בני נוער מתנדבים מרמת הגולן, וראשי היישוב קיוו שהם לא יפריעו לפינוי וימנעו מראות שנראו במקומות אחרים. "אף אחד לא יתנגד. אנחנו לא נפריע לחיילים למלא את תפקידם. אנחנו יושבים פה ומחכים להם, בעצב", אמר בבוקר ניר חכמון, תושב היישוב.
בצהריים הועמדו הדברים למבחן. טור ארוך של מאות חיילים נכנס ליישוב, תחת פיקודו של המג"ד, סגן אלוף רוני סרי. הוא ניגש לבית הכנסת, שם ישבו כ-15 צעירים לא מקומיים והתפללו. סרי הודיע להם כי הוא בא לפנותם ונענה בעלבון. "סבא שלך לא היה מפנה בית כנסת. אין שום מדינה בעולם שתעשה דבר כזה ליהודים. אנחנו רואים בכך מלחמה על בית כנסת, זה לא רק עניין של מאבק על אדמה".
המג"ד ביקש מהצעירים פינוי שקט
סרי נותר מאופק ואמר שהוא בא לקיים את החלטת הממשלה. לאחר ויכוח קצר הוא נכנס לבית הכנסת והתיישב ביניהם. "יש פה אנשים שימותו מצער. יש אנשים שיהיו מובטלים ואחרי שבוע של התהליך הזה אנחנו גם יודעים שאין פתרונות לאנשים. האם אתה תיקח מפה אנשים לבית שלך?", אמרו לו.
"אני מכיר את כל האנשים פה, את בוהדנה ואת חכמון ואת הרפז", השיב סרי. "יש לי את הטלפונים שלהם ולהם יש את הטלפונים שלי, אני מדבר איתם והם מוזמנים אליי הביתה, ולכל חייל אחר מהגדוד שלי. אבל הם רוצים להתפנות בשקט. הם רוצים לקיים טקס מכובד ואני מבקש שתאפשרו להם לעשות את זה. אני מכיר אותם, הם רוצים את השקט שלהם".
זה לקח רק כמה דקות. 15 המתפללים הוצאו בכוח אבל בלי אלימות על ידי החיילים, והועלו על אוטובוסים.
כשפונה בית הכנסת פנו החיילים לבתי התושבים, אולם הפינוי שם היה למעשה פורמלי מפני שמבעוד מועד הוחלט שהמשפחות יישארו עד 5 אחר הצהריים לטקס הפרידה האחרון, ומפני שרוב הציוד שלהם כבר נארז. החיילים עברו בין הבתים והציעו עזרה באריזת הפריטים האחרונים. האווירה הייתה טעונה אבל המראות הזכורים מהשבוע האחרון לא נראו.
בבית משפחת הרפז, ששכל את בתו לירון בפיגוע ביישוב, התקבלו החיילים בחמימות. הם כבר מכרים וותיקים. החיילים ישבו לרגע לשתות מים, שבו והציעו עזרה ואז המשיכו לבית הבא. "הלוואי וכך היה נראה הפינוי בכל המקומות, בצורה כל כך נעימה", אמר הרפז. רק בקשה אחת הייתה לו מהחיילים. לשמור על המתנדבים הרבים שיגיעו מרמת הגולן. "תעזרו להם, הם אנשים יקרים מאוד שעזרו לנו הרבה ביישוב".
רק באחד הבתים התלהטו הרוחות כשבפתח הבית קיבלה המשפחה בדמעות את החיילים, ושאלה אותם מדוע הם נאלצים לעקור מבתיהם ללא כל הסבר הגיוני. אבל גם כן החיילים היו אמפתיים ונותרו רגועים.
"היינו הראשונים, ונצא האחרונים"
בבוקר, בישיבה, הוחלט שבכפוף ללוח הזמנים של הפינוי, יתקיים ביישוב טקס הפרידה האחרון. סוכם שהחברים יכינו בתים קטנים מקרטון וישאו אותם אל מחוץ לשער. בראש השיירה תצעד משפחת הרפז. על גבי גוררת שתהיה מחוברת לרכב יונח סלע הזיכרון שהוצב במקום בו נרצח לירון. השיירה תצא לכיוון צומת יד מרדכי, שם הם יעצרו וימתינו עד אשר יבוא נציג הממשלה לדבר איתם. הם עדיין מקווים לבשורה באשר ליישוב הקבע עבורם.
מהישיבה בבוקר נפקד מקומו של אבי פרחן, אחד הסמלים המובהקים של אלי סיני. הוא ישב בבית ועוד ניסה לשדל שרים וחברי כנסת ולהניא אותם מלתמוך בפינוי. בבית הצמוד אליו ישב הזמר אריאל זילבר על המרפסת וניגן בחצוצרה. זילבר, שהפך גם הוא לסמל של ההתנגדות לפינוי בחודשים האחרונים, בא לאלי סיני לפני חודשיים.
"תראו את החצוצרה של זילבר, היא ממש בוכה איתו", אמרה לורה פרחן. בשבוע שעבר, כשהגיעו החיילים לתת למשפחה את הצו, הם אמרו שהם באו לפנות אותם. "תגידו שבאתם לגרש אותנו", וחזרה והתעקשה ולא הניחה לחיילים הנבוכים עד אשר הם אמרו זאת.
בעלה אבי ישב בתוך הבית ולא יצא החוצה. "כשיגיעו הבולדוזרים והחיילים אני אלך איתם, מה אני יכול לעשות. תראו את החיילים שנמצאים פה, כבר סופרים את הבתים. הם באו להרוס אותם. אני יושב וחושב למה הם עשו את זה. חשבתי שזה יהיה מחר ואולי מחרתיים, אבל זה כנראה הולך לקרות היום".
פרחן מדבר על הפינוי אבל ממשיך לטלפן לשרים ואנשי צבא. "שוחחתי עם השרים וניסיתי לשכנע אותם שלפחות ינסו לעצור את זה. יש פה הרי עמדת כוח אסטרטגית - אנחנו מול תחנת הכוח רוטנברג באשקלון.
"אבל אני לא נאיבי. כשיגיע הרגע הזה", וכאן קולו נחנק ודמעות יורדות מעיניו, "... כשיגיע הרגע הזה אני מבקש לעשות את מה שעשיתי בימית.... אנחנו נוריד את הדגל שהבאנו מימית לפה, ואני אשא אותו. הבן שלי עופר ישא את הדגל שלו מאלי סיני, ואחד משמונת נכדיי ישא דגל נוסף. אנחנו ניסע תחילה אל גבעת הכלניות, שם קבורה חברה שלנו לילי שרון ז"ל, נקיים שם טקס פרידה ונצא למסע בירושלים".
פרחן מתעשת לרגע ומוסיף: "אני נעקרתי מימית פעם אחת והגעתי לכאן בשליחותו של שרון ב-1982. בחיים לא חלמתי שאריאל שרון יעקור אותי שוב מביתי. אני אבקש להשאיר את הבית שלי על תילו, כי הבית הזה הוא כמו בית ציבורי. כל אישיות שהגיע לכאן וכל חייל שהגיע לכאן התארחו פה".
"אני לא חושב על שום אלטרנטיבה, זו הייתה טעות של חבריי שבמקביל למאבק ניהלו גם משא ומתן. אנחנו היינו המשפחה הראשונה שהגיעה לאלי סיני, אנחנו נהיה המשפחה האחרונה שתצא מכאן".
לפנייה לכתב/ת 
