חול בעיניים

ישראל, הוליווד זקוקה לך. אם בעבר האולפנים ההוליוודיים כמעט ולא התייחסו לנתוני הקופה בעולם שמחוץ לאמריקה, הרי שבשנים האחרונות המצב לא רק התאזן, הוא אף התהפך. בסוף שנות ה-90 היחס בין ההכנסות באמריקה להכנסות בעולם עבור שובר קופות ממוצע עמד על 50-50. כלומר, הכנסותיו של סרט מצליח היו מוכפלות בחו"ל. בשלב הזה הוליווד עדיין ראתה בהכנסות שמחוץ לאמריקה בונוס נאה (בונוס שלא תמיד נכנס לכיסם של האולפנים, אגב. קופרודוקציות והסכמי מימון ומכירת זכויות גרמו לכך שלא פעם ההכנסות שמחוץ לאמריקה מגיעות לחברות הפקה והפצה פרטיות, לרוב אירופיות). אבל השנה, הנחשבת לשנת שפל בהכנסות עבור האולפנים ההוליוודיים, הדבר היחיד שמצליח להציל לא מעט סרטים הן ההכנסות הבינלאומיות. במילים אחרות: אם "איילנד" נכשל באמריקה, הרי שעדיין יש לו תקווה לכסות את ההשקעה העצומה בו, ואולי אף להרוויח קצת כסף אם יזכה בהצלחה, נגיד, באסיה. הוליווד, שתמיד התנשאה על השוק האסיאתי, עכשיו נושמת לרווחה בזכותו. "איילנד" כבר מסתמן כלהיט בדרום קוריאה, ביפן וברוסיה.

סהרה פנלופה קרוז מתיו מקונוהי סטיב זאן

"ממלכת גן העדן", סרטו של רידלי סקוט, תואר בארצות הברית כאחד הכישלונות הקופתיים הצורבים של השנה. בסרט הושקעו 150 מיליון דולר, ובאמריקה הוא הכניס פחות משליש מזה, כ-47 מיליון דולר. נתון מביך, נכון? רגע, קבלו תיקון: "ממלכת גן העדן" הוא להיט די מרשים וסרט רווחי למדי. בעולם שמחוץ לאמריקה הוא הכניס בינתיים כ-160 מיליון דולר, כשהוא זוכה להצלחה כבירה בעיקר בגרמניה ובספרד. יחד, סך הכנסותיו מסתכמות ב-210 מיליון דולר. זהו לא פלופ. כשייצא הסרט בדי.וי.די הוא יגדיל את רווחיו אף יותר. דוגמה נוספת: לפני כשבוע הוחלט להפיק סרט המשך ל"גארפילד". אבל רגע, מה פתאום סרט המשך, האם הוא לא נכשל? שוב, אותו סיפור: נכשל באמריקה, הצליח בשאר העולם, קם לתחייה בדי.וי.די. יש מספיק סיבות כלכליות להפיק סרט המשך. מה שאומר שאם מבחינה כלכלית הוליווד למדה להעריך את העולם, הרי שמבחינת התוכן אכלנו אותה.

הקלישאה ההוליוודית עתיקת היומין שורדת: במדינות שאינן דוברות אנגלית מה שהקהל הכי מחפש זה ספקטקל ויזואלי, אקשן אלים, פיצוצים, מרדפים. או חיות מדברות ("מדגסקר" הוא להיט היסטרי בעולם, כולל בישראל, הרבה יותר מאשר באמריקה). לעלילה ולדיאלוגים יש חשיבות משנית. לכן הוליווד זקוקה לכם, רוכשי הכרטיסים הישראלים. אם בעבר ישראל היתה נקודה זניחה עבור האולפנים, הרי שעכשיו כל שקל חשוב להם למאזני 2005. אתם יכולים להפוך את "איילנד" ללהיט. לצמצם את הפסדיו של "חמקן". ומי יודע, אולי אפילו להציל את "סהרה", סרט ההרפתקאות המאוד משונה שעולה היום למסכים. אבל בחדרי חדרים מתחילים האולפנים לנוע באי שקט. הנוסחה הוותיקה שלהם להדפסת כסף כבר לא עובדת. תקציב של כ-130 מיליון דולר לסרט הרפתקאות עצום ממדים הפך לסטנדרט בשנתיים האחרונות, אבל פתאום הסרטים האלה מפסידים כסף, או שלא מרוויחים מספיק. זה בוודאי לא נעים לעמוד בראש אולפן כשאתה יודע ש"דרכים צדדיות" עשה רווח גדול יותר מ"ממלכת גן העדן".

מנקודת המבט של מבקרי הקולנוע זאת עשויה להיות תחילתה של תקופה מעניינת: היעלמותם של סרטי הפעולה מנווני המוח והשקעה רבה יותר בחומר קולנועי עמוק יותר. הבעיה היא מנגנונית: הוליווד יודעת טוב מאוד איך לייצר את "איילנד". אין לה מושג איך מפיקים או משווקים סרטים קטנים ועצמאיים יותר, בעלי חזון ייחודי. הפתרון שלהם יהיה מתחמק: הם יקטינו את הוצאות ההפקה ויגדילו את הוצאות השיווק. העובדה שהסרט מחורבן משנית להם. הם רק רוצים שיקנו מספיק כרטיסים. אם הקהל ייהנה, זאת כבר לא הבעיה שלהם. ושוב, כפי שכתבתי בשבוע שעבר על "איילנד" ועל "חמקן", לי אין שום בעיות עם סרטי פעולה. לעיתים יש בהם משהו קולנועי בהרבה מהמילוליות הספרותית (המקסימה, כמובן) של "דרכים צדדיות". בסרטי פעולה טובים יש ממד תנועתי מרשים, כמו מחול ענק של הרס ומוות. הבעיה שלי, אם כך, היא לא עם הז'אנר, אלא אם המוצגים המביכים של הז'אנר הזה. אין לי בעיה עם סרטים מטופשים, אבל יש לי בעיה עם סרטים מטומטמים. לסרטים מטופשים יש חן. לסרטים מטומטמים אין. "איילנד", "חמקן" ועכשיו "סהרה" הם סרטים מטומטמים. אני כותב את זה באופן בוטה כי בהוליווד עדיין מנסים להבין למה הסרטים לא הצליחו.

למפיקי "איילנד" ברורה התשובה: הכוכבים לא היו מספיק אטרקטיביים ושם הסרט לא היה מספיק סקסי. ובכן, לא. הסרט היה כל כך דבילי שאנשים יצאו ממנו ועשו כמיטב יכולתם להזהיר את חבריהם ממנו. ו"איילנד" הוא עוד מופת של תחכום ועידון לעומת "סהרה". "סהרה" הוא סרט הרפתקאות שמנסה להיות מעין חיקוי לסרטי אינדיאנה ג'ונס, שבו רופאה (פנלופי קרוז) מחפשת את המקור של מגיפה קטלנית, וארכיאולוג ימי (מתיו מקונוהי) מחפש אחר ספינה מסתורית שנעלמה מול חופי אפריקה בזמן מלחמת האזרחים האמריקאית. במקרה הם נפגשים בלב המדבר ובמקרה מתברר ששניהם מחפשים את אותו הדבר. התרופה שלה והחיפוש שלו מתכנסים לאותו מקום. איזה עולם קטן. אוקיי, אני מודה, כשהסרט עוצר את שטף ההבל העלילתי שלו יש בו כמה קטעי פעולה סימפטיים, לא שום דבר מרהיב או עוצר נשימה, אבל בהחלט עשייה הוליוודית אנרגטית וסוחפת - הישג לא מבוטל לבמאי בן 35 שזה סרט האולפנים הראשון שלו (ברק אייזנר, הבמאי, הוא בנו של מייקל אייזנר, יו"ר תאגיד דיסני. זאת בטח היתה שנה לא פשוטה בארוחות הערב המשפחתיות כשהאבא מספר איך הדירקטוריון שלו הדיח אותו והבן מוסיף שאף אחד לא הגיע לראות את הבלוקבאסטר הראשון שלו).

הסרט הופק ב-130 מיליון דולר והכניס באמריקה בדיוק חצי. ואני אומר: הצדק נעשה, מגיע לו. בינתיים לא נראה שההכנסות הבינלאומיות יצילו את הסרט. האם אתם, קוראים יקרים, תתרמו 35 שקל למען משפחת אייזנר, שהמגזין "פורבס" מעריך את הונה ב-720 מיליון דולר? קדימה, הושיטו יד לנזקקים.

הצד הרע של המסך

בהמשך לקמפיין שהושק כאן לפני שבועיים על כותרי די.וי.די שמגיעים קצוצי תמונה, קבלו את הקטסטרופה החדשה. חברת חמישה כוכבים הוציאה את "הצד הטוב של הכעס", סרט שצולם במקור בפריים סינמסקופי, כשהוא מוגש לכם בפריים טלוויזיוני מלא. במילים אחרות: כמעט חצי תמונה, משני צידי המסך, חסרה לכם. למה הדבר דומה: לכך שבמקום סרט של 118 דקות, הדי.וי.די היה מכיל רק ב-60 דקות של סרט. האם אז הייתם מקבלים את זה בנחת? כשאני פונה אל המפיצים בתלונות שהם חותכים את הסרט, אני מקבל אחת משתי תשובות: או "הקהל לא שם לב", או "הקהל מתעצבן מהפריים הסינמסקופי בטלוויזיה" (או "התמונה עם הפסים השחורים", כפי שאוהבים לכנותה בעם). על נושא האחריות והאינטגרטי של המפיץ ליצירה שהוא בעלי הזכויות שלה הם לא אומרים מילה.

אז הנה, קהל יקר, בואו נראה מה קורה כשלוקחים פריים קולנועי רחב ומעבירים אותו לפריים טלוויזיוני מרובע. כמעט חצי ממנו נשאר בחוץ. הנה השוט הראשון של "הצד הטוב של הכעס". בתמונה העליונה, כפי שהוא הוצג בבתי הקולנוע בארץ וכפי שהוא נראה בדי.וי.די האמריקאי, עם הפריים הסינמסקופי הצר המקורי. בתמונה התחתונה, הפריים מתוך הדי.וי.די הישראלי. משהו נראה לכם חסר? קשה לשים את האצבע על זה? אולי זה... אולי... כן... זהו... אה, כן: כוכב הסרט איננו! (ההמחשה בגיליון השבוע).

ובגלל שהפריים חתוך, מה עושים? מוסיפים תנועת מצלמה שלא היתה בסרט המקורי. השוט המקורי היה סטטי. בדי.וי.די התווספה תנועת מצלמה שעוברת מצד אחד של הפריים לצד השני, כדי להכניס לתמונה את קווין קוסטנר, שיושב משמאל לג'ואן אלן, אבל נחתך החוצה (וכשהוא בפריים נחתכת החוצה אוון רייצ'ל ווד, שמספרת את הסיפור בקולה). במילים אחרות: האסתטיקה שונתה, המשמעות שונתה. זה לא הסרט שהוצג בבתי הקולנוע ושצולם על הסט. עכשיו לא משנה האם הסרט הזה מוצלח או לא (הוא לא, למרות ליהוק משובח של בנות המשפחה), אבל גם אם הוא מסקרן אתכם, אנא מכם, אל תתקרבו לדי.וי.די הזה. אל תתנו יד לסירוס סרטים. דרשו את הגרסאות האמיתיות.

תגובת חמישה כוכבים: "חמישה כוכבים עשתה לא פעם ניסיונות להוציא סרטים בפורמט הסינמסקופ, בכל הניסיונות קיבלנו פניות רבות מקהל הצופים שאינם מבינים למה "חסרה להם תמונה" ובמקום התמונה החסרה יש שני פסים שחורים על המסך. באשר לכותרים עתידיים, אנחנו נמשיך לנסות להוציא סרטים בפורמט סינמסקופ וכשנבין שרוב הקהל אכן מקבל את הפורמט כדבר מבורך, אנו נהיה מהראשונים לאמץ את הפורמט לכלל הכותרים שלנו".

עוד ב"סינמסקופ" בגיליון "פנאי פלוס":

• האם ישועתו של הקולנוע הישראלי תבוא מהסרטים הקטנים, העצמאיים והנועזים שמציפים פתאום את המסכים?
• קבלו את "ג'רי" של גאס ואן סאנט עם מאט דיימון, אולי הסרט האמריקאי הכי איזוטרי של שנות ה-2000.