יש עם מי לדבר
תמיד רציתם להציץ לטיפול פסיכולוגי? מהערב אתם יכולים לעשות את זה, ועוד בקליניקה של אסי דיין
כל מי שפעם עלה במקרה על שיחת טלפון לא שלו ונשאר על הקו, הציץ בגניבה ליומן אישי של מישהו אחר או להבדיל, התהפנט אל תוכניות ריאליטי פולשניות, מכיר את המשחק. להיות במקום הכי אישי של מישהו שלא מודע לקיומנו. חשיפה ומציצנות. היצע וביקוש. "בטיפול" (הערב ובכל ערב, ערוץ 3, 22:15) הדרמה היומית החדשה של HOT, נותנת משניהם והרבה.
הייתם פעם בטיפול? תהיתם איך נראית שעת טיפול של מישהו אחר? הסתכלתם על הפסיכולוג שלכם וניסיתם לנחש מה הוא חושב עליכם? חגי לוי ניסה. וכמו שקורה בדרך כלל אצל יוצרים שמתרגמים הכל למסך, הנסיון הזה התרגם לפורמט ייחודי של דרמה יומית.
כל יום נפגש אסי דיין (ראובן הפסיכולוג) עם מטופל אחר, וכמה נוח, זה קורה בטלוויזיה שלכם. אתם לומדים להכיר את נעמה (אילת זורר, יום א') שמתאהבת בפסיכולוג; ידין (ליאור אשכנזי, יום ב'), טייס קרב שמתעקש לחזור לזירת הקרב; איילה (מאיה מרון, יום ג'), הנערה שמתעקשת להתעלם מהנטייה של עצמה להתאבד, או לקחת צד בוויכוח בין אורנה ומיכאל (עלמה זק לרמי הויברגר, יום ד'), זוג שעבר טיפולי הפריה ועכשיו מתעמת סביב השאלה האם להביא את הילד. ביום חמישי, זהו יום הפסיכולוג, תציצו לראובן שהולך להתפרק אצל המטפלת שלו, גילה (גילה אלמגור).
לא מעט סיכונים מקצועיים מביא איתו הפורמט הזה. חצי שעה שנשענת כולה על שני שחקנים, ובעיקר על המוחות התסריטאים שמאחוריה. אין אפקטים, אין צילומי חוץ, אין תלבושות, גימיקים של תפאורה או עלילות משנה מסועפות. רק שני אנשים שיושבים ומדברים, ופה ושם הבלחות של המציאות שמסביבם. לא מעניין אותך למה ליאור אשכנזי מתעקש לחזור לכפר בו הפיל זה עתה פצצה? פרק שלם הלך פייפן. לא מסוג המזונות שגופי שידור מעכלים בקלות.
"לא היה פשוט למכור את 'בטיפול'", משחזר לוי, "היו כל מיני הצעות להפוך אותה לסדרה שבועית - מה שדווקא התאים לי - אבל לא התפתח. היה משהו צלול ברעיון שכל יום בא מטופל אחר – וביום חמישי המטפל הולך למטפלת, והרעיון הזה דחה השתלות אחרות".
יש בזה משהו מהריאליטי.
"נכון, וההגיון אומר שכל יום יהיה למישהו אחר טיפול. אתה יכול גם להחליט שאתה רואה אותה כסדרה שבועית, רק בימי שלישי כי בא לך לראות טיפול זוגי וגמרנו. אם אתה רוצה את כל הארוחה אתה רואה את כל השבוע. בהוט הרימו את הכפפה בצעד מאוד נועז בעיני. זה לא פשוט לגוף משדר להחליט על רצועה יומית, בעיקר בגלל התכנים של הסדרה".
אתה לא פונה אל המכנה המשותף הרחב.
"זה פועל יוצא של הפורמט, שמכוון פחות למיינסטרים. בגלל שהוא כל כך נזירי, ובגלל שהעלות של הסדרה נמוכה פר-פרק וזמן השידור מאוחר יותר – היא יכולה להרשות לעצמה לפנות לקהל הרבה יותר מצומצם ומפולח. לדעתי, אגב, בעיקר לנשים".
התקציב שנחסך בהפקה הלך לתסריט ולמשחק.
"זה היה אחד היתרונות של הפורמט הזה. העלות הנמוכה אפשרה לי לעשות סדרה יומית עם כל כך הרבה פרקים, ומה שיפה בזה, זה שיש סדרות שהתקציב הנמוך שלהן פוגע במוצר, אבל פה לא הייתי צריך עוד תקציב. אני צריך שני אנשים שישבו וידברו, זה הכל. זה לא שהתפשרתי על זה בגלל שלא היה לי מספיק כסף".
מצד שני הליהוק לא ממש נועז.
"היה ברור מלכתחילה שיהיה קאסט של כוכבים. גם כי מדובר בגורם מאזן בסדרה כל כך נזירית, וגם כי מה שהופך כוכב לכוכב היא היכולת להחזיק קלוז אפ לאורך חצי שעה. אין פה סצנות, אין פה עלילה במובן הפשטני של המילה וטיפול פסיכולוגי הוא דבר כל כך כאוטי ממילא, אז העמקנו בדמויות במקום בסיפור. הסיפור הוא תמיד מחוץ לקליניקה, המטופלים מביאים אותו פנימה. זה הצריך מחקר עמוק ומדויק בדמות ובעיקר דרש מהכותבים להביא מעצמם המון".
מאחורי המילים של ראובן ושות' מתגודדת גוורדיה ראויה של כותבים דרמטיים, ביניהם אסף ציפור ("החמישיה הקאמרית", "הבורגנים"), אורי סיוון ("שבתות וחגים"), ניר ברגמן ("כנפיים שבורות"), עוזי וייל ("8 דקות ביום") וארי פולמן ("קלרה הקדושה"). תהליך הכתיבה של "בטיפול" התנהל כך שכל כותב אחראי על דמות אחת, ורוקם תסריט שכולל עלילה חיצונית ופנימית. התסריטאים עבדו בגיבוי יועץ פסיכולוגי שעזר להם לאפיין את הדמויות ביתר דיוק, כמו גם את התהליך הטיפולי שהן עוברות.
עד כמה היה חשוב לך להיות קרוב למציאות?
"חשוב מאוד, אבל חשובה לא פחות הדרמה. זה היה כל הזמן הקונפליקט – מצד אחד להיות אמין ומדויק, ומצד שני ליצור דרמה ועניין. זה לא פשוט. אני יכול לשבת עכשיו שעה ולכתוב שיחה בין אנשים וזה פשוט יחסית, אבל לכתוב את זה עם קישורים ועומק ועניין זה נורא קשה. היה משהו מתעתע בסדרה במובן הזה שהיא סדרה יומית של 50 פרקים ויש בה מימד תעשייתי, אבל הסתבר שהיא לגמרי סדרת בוטיק. מבחינת ההשקעה התסריטאית עשינו סדרה שבועית, הגענו למצב שלכל תסריט היו 7-8 גרסאות וצילמנו 50 פרקים, זאת אומרת שהרמנו חמש עונות תוך ארבעה חודשים".
כל אחד מהכותבים, אגב, היה או עדיין מתנהל בטיפול פסיכולוגי. "אני לא חושב שזאת חוויה שאתה יכול להמציא", מסביר לוי. "אתה חייב לעבור את זה כדי לדעת מה אתה כותב. חוץ מאורי סיוון שהוא התסריטאי הראשי והוא לא היה בטיפול, אבל שני ההורים שלו פסיכולוגים".
איך זה קרה?
"אני חושב שאם לך היו שני הורים פסיכולוגים גם את לא היית בטיפול. אולי זה סוג של מרד, הורים פסיכולוגים זה לא פשוט, זה פרט מאוד דומיננטי ומורכב בחיים".
והשחקנים?
"(צוחק) אין כזה דבר שחקן שלא בטיפול, זה די נדיר. אבל כן, כולם שחזרו פה חוויות".
ומי הם הצופים הפוטנציאליים של "בטיפול"? לוי מאמין שקהל היעד שלו הוא כל מי שמכיר מקרוב את 45 הדקות השבועיות במרחב המוגן. "לסדרה יהיה אפיל לאנשים שהיו בסיטואציה הזאת ורוצים לדעת מה קורה מאחורי הקלעים", הוא אומר. "כל מי שהיה בטיפול רוצה להיות זבוב על הקיר בטיפולים של אנשים אחרים, חוץ מזה קיימת גם השאיפה לדעת דברים על הפסיכולוג שלך, ומה שמתפתח בסדרה הוא חשיפת העולם של דמות הפסיכולוג. הקשר בין החולשות שלו למנגנוני העבודה שלו, לאן הוא לוקח את המטופלים שלו, האם הוא מרגיש כלפיהם משהו, ואת החלון הזה אנחנו מקבלים בטיפול שלו אצל גילה".
נהיית קצת פסיכולוג כשעבדת על השורות של ראובן?
"לגמרי. פתאום כל השיח נהייה מאוד פסיכולוגיסטי, אם נגיד לא הסתדרתי עם מישהו בהפקה, ישר התחלתי במהלך של לבדוק למה ובאיזה אופן".
עם איזה מהמטופלים היה הכי מעניין לעבוד?
"גם אם היתה לי תשובה מדויקת לא הייתי אומר כי כולם היו בני. אישית אני יכול להגיד שהעבודה עם גילה אלמגור היתה מרגשת, וגם גבוהה ומפחידה. החיבור בין גילה לראובן הוא אחר – הם אנשים מבוגרים יותר וזה פחות סקסי כביכול אבל זה כל כך חכם ואינטיליגנטי, שאלה הרגעים בסדרה שבהם אני נותן את האמירה שלי לגביה. אין שם אפס קצהו של קישוט רייטינג, אין התחנפות מכל סוג שהוא זה הדבר שהכי הייתי רוצה לראות בתור צופה. שלא יעשו שום הנחה לאינטיליגנציה ולתחכום שלי, שיאתגרו אותי, זה מבחינתי החלום".
יש גם תחושה של שליחות?
"ברגעים מסוימים כן. הסדרה אומרת בעצם שיש עם מי לדבר, תמיד יותר טוב לדבר, אתם לא לבד. גם מצפייה בתוכנית עולה התחושה שהצרות שלכם אלה הצרות של הרבה אנשים, שהחרדות שלכם יכולות להיות משותפות, יש בזה הרבה נחמה".
