שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הבית האינטימי שלהם
    פסטיבל אינטימדאנס הציג התבוננות אישית פרטית על המושג בית. היה מרתק

    פסטיבל אינטימדאנס בתיאטרון תמונע מיצב את עצמו בשנים האחרונות כאירוע מפתח בסצינת המחול העצמאי וכאלטרנטיבה שנותנת פייט הגון גם לפרויקטים נחשבים כמו "הרמת מסך" או "מחולאחר" שמתקיימים במרכזסוזן דלל.

     

    בשנה השביעית לפרויקט, התבקשו היוצרים לפרק את המילה בית לתוך היצירות. על רקע האירועים המדיניים יכולה היתה הפלטפורמה להפוך למניפסט פוליטי נוקב, אבל באינטימדאנס כמו באינטימדאנס, הדגש היה ונשאר על ההיבט הפרטי, האישי, האינטימי.

     

    11 עבודות קצרות מתוך 63 שהוגשו לפרויקט הועלו במהלך סוף השבוע בשני ערבים נפרדים.

    צילום: אמיתי אלון

    פלח עיקרי מן העבודות המיר את הבית לזוגיות ואת הארעיות והיעדר ההגנה ליחסים מעורערים ובדידות, אחרים התייחסו לתיחום וגבולות כמסגרת שמכילה את הפרטי.

     

    בתוכנית א' הוצגו עבודותיהם של נדר רוסנו, דורון רז, דנה יהלומי, אודליה קופרברג ורובי אדלמן. The Lemon Off Pink של דורון רז בביצוע הרקדניות מורן זילברברג והדר יונגר, בועט ביוניסון נשי מהפנט של ידיים נשלפות, רגליים נבעטות ותנועה נקייה שמפסלת את החלל שבו היא מתקיימת. Going Nowhere Slowly של דנה יהלומי בביצוע משותף עם הרקדנית הספרדייה אויהנה אלטיובה מלאה בהומור וטירוף. הנשימה מסמנת תחילתה של תנועה וצחוק היסטרי משתלט על הגוף ומכתיב לו דרך. דיאלוג לכאורה משעשע בין רקדנית לקהל מבקש להפיג את הבדידות של העומד על הבמה ועושה שימוש במילות שיר של בריטני ספירס ("My Loneliness Is Killing Me").

     

    אודליה קופרברג, שהציגה בשנה שעברה את "עקב בצד אגודל", חוזרת עם "מיטוזה", דואט מקסים בביצוע משותף עם סתו ייני. העבודה משתמשת במושג הביולוגי, שמשמעו חלוקת תא לשניים, כמטפורה לפרידה שמובילה לצמיחה. שני גופות חבוקים יוצרים חיה מוזרה רבת גפיים שנעה ברכות. קופרברג עושה שימוש אפקטיבי במקביל בשטח הפנים של במת האולם הקטן של תמונע ובמובלעת אחורית שמשמשת בימים כסדרם כקלעים לבמה. הגופות שהופרדו ממשיכים לנוע כל אחד בחלל שלו, לומדים לפתח את הקיום היחידני.

     

    את הערב נעלה עבודתו של רובי אדלמן שחוזר לאינטימדאנס הפעם עם "אגוטריפ אדלמן". כמו בעבודות קודמות, כך גם הפעם אדלמן מחטט באידיאל הזוגי ובשברו, פחד מאינטימיות ובריחה מהתמודדות. גם בדואט הנוכחי, כמו ב"אומרים יש" שהציג בשנה שעברה, משתתפת הרקדנית מורן אברג'יל. העבודה נפתחת במונולוג עצבני וטעון שהיוצר מטיח בקהל וממשיכה לדואט בו נאבקים השניים על מקום, קיום ושליטה.

     

    מציאות על הסף 

     

    את התוכנית השנייה פתח איתי ייטוב שהציג את "סף", סולו לרקדן ולבנת בניין. התנועה של ייטוב ארוכה ונשלחת וטומנת בחובה איכויות אירופיות משהו. אם בחלקה הראשון של העבודה נוכחות הלבנה אינה ברורה, בהמשך הופך מערך היחסים בין האדם לחפץ אובססיבי ותלותי. את The Birds And The Bees של רייצ'ל ארדוס מבצעים שימרית גולן והראל קיי. העבודה, שהוצגה קודם לכן במסגרת פרויקט "מחולאחר", היא ריקוד חיזור נקי מפרובוקציות, עוצר נשימה, אינטנסיבי ומגרה. לא משנה מה המרחק בחלל בין גולן לקיי, הזיקה ביניהם מתמדת והתנועה של האחד מתדיינת עם זו של האחר. בחלקה השני של העבודה, שמאופיין באווירה שטותית משהו, הם רוקדים קלישאות של זוגיות כמו מרדף בלתי פוסק וניסיונות כושלים ליצירת סינכרוניזציה. הפער בין חלקה הראשון של העבודה לחלקה השני עצום, מה שמחליש משמעותית את המכלול.

    אפשר היה לשקול עריכה מחודשת והומוגנית יותר של הקטעים.

     

    יצירתה של מיכל הרמן, "בדקה", בביצוע של הרמן ודפי אלטבב, משוחחת עם הצד האפל של משחקי ילדות ומערך הכוחות השביר שבין הלוקחים בהם חלק. זו עבודה נקייה בעלת אלמנטים לסביים מובהקים שמזכירה בגלים תת קרקעיים מאיימים את שפתה של הכוריאוגרפית יסמין גודר (בעיקר ב"שתיים שעשוע ורוד" של גודר).

     

    יצירתה של דנה רוטנברג, "שחייה לילית", בה משתתפים מורן גרוס, שקד דגן, אילית מרום, סתיו מרין ויגאל פורמן, מציעה הצצה אל הצד הגרוטסקי והאלים של הישראליות. תנועת חדות, ריטואלים לכאורה פולקלוריסטיים כמו ריקודי עם שהופכים למחול פולחני על גבול הזדוני ויוצרים ביחד דביק וחונק שטומן בחובו בדידות וחוסר תוכלת. עבודתה של רוטנברג מפרקת מיתוסים ישראלים ובמידה רבה מהווה המשך ל"קראו לנו ללכת", עבודה מוקדמת של הכוריאוגרפית רננה רז, שנגעה אף היא בנושא. מאיה ברינר מביאה בעבודתה, "אין שום דבר סקסי בספונג'ה", את טרור היומיום המוכני והרוטינה שמרוקנת את הנפש מצבעוניותה. ביחד עם הרקדנית שני בן חיים ברינר ממלאה ממלאת את החלל בשבלונות תנועתיות שכולאות מועקה.

     

    את הערב נועלת עבודתו של עירד מצליח, תושב ותיק במרחב העשייה של אינטימדאנס. אם בעבודות קודמות בהן השתתף היתה נוכחותו של מצליח כרקדן מאוד דומיננטית, הפעם הוא מפנה את מקומו לאמרי רגב חומש, מאיר פריד וברק אביעם ומצמצם את נוכחותו. "הצד הדומיננטי" נוגע בפלונטרים רגשיים שלא מצליחים להתיר את עצמם, יצר הרס עצמי שיוצר תבנית מסוכנת כמו דרך ללא מוצא או מעגל קסמים מערבל. אצל מצליח הרע מנצח והאדם לכוד בתוך ההרגל. בניגוד לבון טון העכשווי שמתנער מנרטיב נדמה שמצליח בוחר במובהק לספר סיפור אבל לא מוותר על סבטקסט ועל השארת מקום להפעלת הנוירונים אצל הצופים.

     

    כבשנים עברו, כך גם השנה, יארח תיאטרון תמונע מקבץ נבחר מתוך מופעי אינטימדאנס לטובת אלה שפספסו. מועד המופעים והרכבם יפורסם בהמשך.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אמיתי אלון
    דנה רוטנברג. הצד האלים של הישראליות
    צילום: אמיתי אלון
    צילום: אמיתי אלון
    דנה יהלומי. הומור וטירוף
    צילום: אמיתי אלון
    לאתר ההטבות
    מומלצים