טיפול חובה

טיפול בטיפול: "בטיפול", הוט 3, 22:20

"בטיפול" היא סוג של טיפול בהלם. יומיים אחרי שצפיתי בחמשת הפרקים הפותחים של הסידרה, היא לא עוברת לי. אני לא רגיל שטלוויזיה לא עוברת לי. "בטיפול" הולכת איתי כבר יומיים. אני אצטרך לחזור.

"בטיפול" היא אחד המאמצים היותר נועזים שרשמה הטלוויזיה המקומית. אסי דיין מגלם פסיכולוג קליני המטפל, בין השאר, בפציינטית המאוהבת בו (איילת זורר), בטייס קרב מוכה אשמה מודחקת (ליאור אשכנזי), בנערה אתלטית עם יצר הרס עצמי (מאיה מרון) ובזוג במשבר (עלמה זק ורמי הויברגר). הוא עצמו מטופל אחת לשבוע אצל פסיכולוגית בפנסיה (גילה אלמגור).

זו טלוויזיה סטאטית. 25 דקות דיאלוג רצופות. מבחינה הפקתית, מדובר בתיאטרון מצולם. תיאטרון הכורסה. אבל "בטיפול" לוקחת את המגבלה הזו ומשתמשת בה לטובתה. דווקא מתוך המגבלה – הכליאה העצמית במצב סטאטי, בחדר אחד – נוצרת מסגרת המחלצת מיוצרי הסידרה (ובראשם חגי לוי) יצירתיות גדולה בטקסט ובחיתוכים. בכלל, כליאה עצמית במסגרת מינימליסטית היא זרז יצירתי פופולרי: ראו קבוצת "דוגמה" הדנית, ראו ה"ווייט סטרייפס" במוזיקה. או.קיי; אז אצלנו מדובר יותר באילוץ תקציבי, אבל התוצאה, במקרה של "בטיפול", מרשימה.

לפני כולם, אסי דיין. מדויק מאי-פעם. דמותו הרי בנויה בעיקר מתגובות – ריאקשנים – מבטים, פרצופים, הטיות ראש זעירות, תנועות קטנות – ופחות דיבורים. וכל ריאקשן של דיין יושב נפלא, מלא ניואנסים ורגש, מנסח ובונה את דמותו של הפסיכולוג ראובן לנגד עיניך. הפרק החמישי – שבו מגיע דיין לטיפול אצל גילה אלמגור – הוא אחד הדיאלוגים הצלולים והנפלאים שהוחלפו על מסך ישראלי.

"בטיפול" דורשת מצופיה מחויבות עצומה. היא משודרת מדי יום, אין עליה גרם פאן, ומעקב יומי אחריה הוא עסק איטי ותובעני. הרייטינג לא יבקר כאן, אבל "בטיפול" היא אחד הניסויים המקוריים והמוצלחים ביותר שראינו – כולל הפתיח הנהדר, לא כולל התהליכים הפסיכולוגיים המואצים מדי שהיא מייצרת. אל תדלגו עליה.

צ'אבי צב: "מכל הבנות בעולם", הוט 3, 20:50

טוב, נו, בחייכם; הבטחתם "הרווק", ומה קיבלנו? "הרווק", אבל עם ארי גולדמן, חתלתול דשן עם פרצוף של טונה בשמן, להלן מי שמחזיק בלוק רופא שיניים ניו יורקי שעשה קצת יותר מדי לאנצ'ים של המבורגר, פרייז ופינו נואר ב"בלת'זאר". צ'אבי צב.

עינת ארליך על תקן המנחה הקסומה היא ליהוק בעייתי לא פחות; במראה הגם-מיקי-בוגנים-לא-הצליח-לעזור-הפעם שלה, ארליך עוברת, כרגיל, כצינית וקרירה מדי. אישיותה הטלוויזיונית אינה מסוגלת לסוג הרגש המזויף שתוכניות מהסוג הזה אמורות לייצר. אצל אקי אבני ב"קחי אותי שרון" יכולת להאמין שלפחות אבני – אם לא אף אחד אחר – מאמין לגבב הרומנטי שהוא מדקלם. ב"מכל הבנות בעולם", אין סיכוי שארליך מאמינה לעצמה כאשר היא אומרת "עבור אחת מכן זה יהיה הרגע שבו ישתנו חייה". את יודעת שאת צוחקת.

"מכל הבנות בעולם" יושבת בדייקנות כירורגית על מודל "הרווק" האמריקאי. עזבו אתכם מזכויות יוצרים – זו לא הבעיה שלנו. הבעיה שלנו היא כי מדובר בריאליטי מודל השנה שעברה, איטית למדי, מבולשטת מאוד, עם אקשן מאולץ ולא מספק. מהבחינה הזו, אפילו "השגריר" היתה קונספט מקורי וקריספי יותר.

בקנה המידה של "הרווק", הגירסה הישראלית עובדת מיומן. הרבה נרות, רומנטיקה, שמלות ערב ועדשות רכות – כמו שההפקה האמריקאית מחייבת. מצד שני, מעט מדי עלילה. לפחות בפרק הפתיחה ניכר מחסור בעדויות מצולמות טובות של המשתתפות – כולן היו קצרצרות להפליא – ועודף בקריינות. זה אומר כי ההפקה מתקשה לספר סיפור באמצעות חומרים מצולמים אותנטיים. מחסום השפה בין הבנות לארי לא תורם; למעשה, ההפקה מפסידה ממנו, שכן לא נוצרים בינתיים שום דיאלוגים מעניינים. יש ל"מכל הבנות" סיכוי טוב להפוך ללהיט עונתי, אבל לפחות כרגע היא רחוקה מלספק ריאליטי ראוי. נמתין עוד קצת להמראה.