גולדבלט כבר הורשע

המודל הוא משפטו של יצחק מרדכי, שהחל במסע תקשורתי קטלני שקדם למשפט וליווה אותו, המשיך בהפגנות קולניות של ארגוני נשים מתחת לחלון אולם המשפט, והמשיך אף לאחר הרשעתו החלקית בביזוי ציבורי בלתי נפסק (גם לאחרונה בשׂדרות ובצבא). על יצחק מרדכי נאמר במשפטו, שקודם גלגלו אתו בזפת ובנוצות ולאחר מכן העמידו אותו בכיכר העיר והכריזו שיעשו לו משפט הוגן. מצבו של גולדבלט אינו טוב יותר.

יש לזכור ולהזכיר: מעשה מגונה הוא מגונה. אונס הוא אונס. בעילה אסורה - אסורה בתכלית. אין להקל ראש לא במעשים ולא בקרבנותיהם. אבל השאלה היא, האם במקרה זה היו מעשים פליליים? האמנם היו קרבנות? זו אינה יכולה להיות שאלה רטורית. התשובה אינה מוכרעת מעל דפי העיתון, ולא בעולם הדימויים התקשורתי. היא אינה מוכרעת לפי התגובות שיתקבלו לכתבה זו, ואף לא בזעקתה של אשה המספרת את סיפורה לאחר שנים. הדרך היחידה שחברה יכולה לברר עניין זה היא בניהול משפט הוגן ללא משוא פנים וללא מורא. ללא משוא פנים: גם לא לטובת המתלוננות; ללא מורא - גם לא מפני זיכוי.

הקושי הגדול בפרשה זו הוא שקודם כל נרקם הסיפור והופיע בעיתונות, ורק אחר כך הופיעו התלונות במשטרה. העיתונות היא שקבעה את קווי המתאר של סיפור המעשה. כך, כאשר מספרת מתלוננת "חדשה" את סיפורה במשטרה, אפשר שהיא אינה עושה זאת כפי שהיתה מספרת אותו אז, לפני שנים. כפי שחשה אותו אז - כשקרה. הסיפור הופקע מידיה ומופיע כפרק בספר שלא היא כתבה. וכוחו של הסיפור החדש גובר על הישן. ומה אם באמת היה מדובר בתרגילי משחק, או בחיזור מגושם, ואפילו בניצול לא הוגן אך לא פלילי של כוחו של שחקן ובמאי (את אורי זוהר של "מציצים" אנו זוכרים היטב). אבל דרך הפריזמה החדשה, שנוצרה בין העיתון, המשטרה ובתי המשפט - לא נותר אלא סיפור אחד ויחיד. סיפור של אונס. סיפור של אשמה מוחלטת.

לאחר מכן, אנו רואים תובע משטרתי מתראיין לתקשורת לאחר הליך מעצר (בניגוד להנחיות שניתנו בעקבות משפטו של אריה דרעי), ואף מנבא שצפויות תלונות נוספות (איך הוא יודע). במקביל אנו קוראים בעיתונות על כל תלונה "חדשה" (בת כמה שנים), ושוב, שצפויות תלונות נוספות (איך יודע זאת הכתב). לכך יש להוסיף את מעצרו החוזר של החשוד - גם על יסוד אירועים שהתיישנו, ועל-אף שכל האירועים אירעו לפני כמה שנים. קשה להבין מה הטעם האמיתי של מעצרים מתמשכים אלה, אשר יש בהם כדי לסמן את ה"חשוד" כ"אשם". על איזה אינטרס מגן מעצר "לצורכי חקירה" בנסיבות אלו?

יש להיזהר מפני שפיטה מוקדמת גם לטובתו של החשוד. ייתכן שהוא אשם. אך חייבם לזכור שייתכן גם שאינו אשם. הנחת היסוד חייבת להיות חזקת החפות. יש לבחון כל מידע בפרשה על יסוד האפשרות שמדובר באירועים לא פליליים, שמדובר באיש שאינו נושא באשמה. ללא הנחה מוקדמת כזו - אין סיכוי למשפט הוגן.

תפקידו הטראגי של שופט

יש לומר כמה דברים עגומים על שפיטה. שפיטה היא מלאכה לא אנושית. הסיכוי שאדם כלשהו - גם שופט נבון וזהיר - יקלע תמיד לאמת, נמוך מאוד. תפקידו של שופט הוא תפקיד טראגי, בלתי אפשרי, ויחד עם זאת אי אפשר בלעדיו. השופט נדרש להכריע גם היכן שלא ניתן להכריע. לכן, הציפיה שלנו שבתי המשפט יעשו "צדק" ויגלו את "האמת" היא ציפיה מוגבלת. לכל היותר - ואף זאת לא תמיד - יכולים בתי המשפט להימנע ככל האפשר מעוול, ולברוח ככל יכולתם מן השקר. כל השאר אינו בידיהם. מטעם זה, ללא חזקת חפות עזה, ברורה ונוכחת - אין כל סיכוי שהמשפט ישרת מטרה חברתית ראויה. הנאשם לעולם יהיה אשם, והמשפט ההוגן יסתיים תמיד בתליה הוגנת ומהנה (לקהל).

אז מה סיכוייו של חנן גולדבלט למשפט הוגן? התשובה תלויה בהתקיימותם של התנאים המוקדמים: אווירה ניטרלית, איפוק, סבלנות מצד הציבור ומתינות בהכרעה השיפוטית. אם בתנאים אלה עולה אשמה - אין ממנה מנוס. למרבה הצער, עלעול בעיתונות של החודש האחרון ובהכרעות השיפוטיות מלמד שהם אינם מתקיימים.