שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    האומנם עיר לבנה?
    העיר העברית הראשונה, שרק לאחרונה הוכתרה בתואר המלכותי המחייב כאתר שימור מורשת תרבות עולמית בתחומי ה"עיר הלבנה", הולכת והופכת לכהה ומלוכלכת יותר

    לאיש המקצוע המתבונן מהצד נדמה כי ה"יפהפייה הלבנה" משרכת דרכיה, מאבדת מהבוהק הלבן, ומתכסה יותר ויותר בגווני ערפיח אפור ומכוער. כוונתנו לעיר העברית הראשונה, שרק לאחרונה הוכתרה בתואר המלכותי המחייב כאתר שימור מורשת תרבות עולמית בתחומי ה"עיר הלבנה" ע"י ארגון אונס"קו (ארגון האו"ם לחינוך ולתרבות), ארגון שלא היה חשוד באהבת ישראל יתרה בעברו הרחוק.

     

    התואר הנאצל הוענק לתל-אביב עקב הריכוז העצום – קרוב ל-2,700 בניינים שנבנו בין השנים 1931 - 1937בסגנון הבינלאומי, המזוהה לעתים גם עם בית הספר הידוע לאדריכלות שנוסד בשנות ה-20 למאה שעברה בעיר דאסאו שבגרמניה והקרוי בשם באוהאוס (Bauhaus). ככלל מצויים היו בתל-אביב כ-4,000 בניינים שנבנו בסגנון הבינלאומי בין השנים 1931 - 1956, ובכללם תיאטרון הבימה והיכל התרבות ע"ש פרדריק מאן עליהם נתעכב בהמשך. כיום מצויים עדיין בתל-אביב 1,100 מבנים המיועדים לשימור.

     

    הסגנון הבינלאומי נתן דעתו לאיכויות האדריכליות המיוחדות של הבניינים, הרחובות, הכיכרות והשדרות של תל-אביב, ובתרומתם לאיכות חיים ייחודית. הוא מאופיין בפונקציונליות עילאית: כל פינה, פתח או, חלילה, קישוט - נועדו למטרה כלשהי. לא עוד בזבוזים וקשקושים אורנמנטליים. את מקום הסימטרייה הקלאסית תופסת בסגנון הבאוהאוס חזרתיות רגולארית; הצבת הבניין במגרש אפשרה גינה ראויה וחזית מסוגננת; טיח בהיר וסיד שימשו כחיפוי לקירות חוץ; קווים ישרים וסימטריים, מרפסות גדולות כיאה לאקלים ים תיכוני נוח בתקופות המעבר ובחלק מחודשי הקיץ; חלונות ודלתות גדולים להכנסת כמות ראויה של אור ולאוורור מרבי.

     

    בנייה ידידותית?

     

    אין לשכוח כי בשנות השלושים למאה שעברה אפילו מאוורר היה בבחינת מותרות בארץ ישראל המנדטורית. הבניינים הם בני 2 עד 4 קומות לכל היותר, כאשר חדרי המדרגות שלהם צוידו בטור אנכי וארוך של חלונות שקופים, חלקם נפתחים ויתרם קבועים; לעתים נקבעו גם מפתחים עגולים, ברום החדר, האולם או חדר המדרגות - עם חלון או בלעדיו, לשם אוורור נוסף. מרביתם של רכיבים אלה היו זוכים כיום לתואר הנאצל "בנייה ירוקה" או אפילו בנייה ידידותית לסביבה.

     

    בשנת 1927 אישרה מועצת העיר תל אביב בראשותו של מאיר דיזנגוף את תוכנית בניין העיר שהוכנה ע"י האדריכל הסקוטי סר פטריק גדס (Sir Petrick Gedes), שהוזמן ע"י חיים וייצמן להכין תוכנית אב לעיר בת 100,000 תושבים, עת מנתה תל אביב לא יותר מ 3 ריבוא. תוכנית גדס נועדה להקנות מסד תכנוני נאות לפיתוח תל אביב משדרות בן ציון ורח' בוגרשוב בדרום ועד לנחל הירקון בצפון, ומחוף הים ועד לרח' אבן גבירול במזרח. גדס האירופאי, אשר ספג את העיר במשך 3 חודשים, השכיל ללמוד, להבין, ולהפנים בזמן הקצר את המאפיינים הבולטים של התנאים הים תיכוניים, ושל חיי הקהילה של העיר הצעירה.

     

    לפיכך מושתתת תוכנית גדס על הייררכיה של רחובות עירוניים: רחובות ראשיים המשמשים לתנועה, ורחובות צרים יותר למגורים, המסתיימים לרוב בסמטאות המובילות לפארק שכונתי קטן, או לבניין ציבור, תוך כדי יצירת מבנן אינטימי של "מיני קהילה". בכל מבנה מגורים בגודל 500 על 500 מטרים נוצרה קהילה אינטימית, במרחק אפסי מעורק המסחר והתנועה הסואנים.

     

    גדס לא שכח את רצף השדרות הרחבים, על פי מודל הבולוואר האירופאי: הוא מתחיל בשדרות רוטשילד בואכה מרכז התרבות באקרופוליס העירוני (כיכר הבימה - וראו בהמשך), מסתעף מערבה לשדרות בן ציון, נמשך צפונה בשדרות ח"ן, וסוגר מערבה בשדרות קק"ל (כיום שדר'בן גוריון). בצפון העיר "נשתלו" שדרות נורדאו שראשיתן בגבעת יונה שלחוף הים (כיום גן העצמאות), אך תחת להתחבר כקודמיהן למערך השדרות, חברו לרח' אבן גבירול שנועד מראש להוות עורק מסחר ותנועה שכיוונו צפון דרום.

     

    במרכז תל אביב תכנן גדס כיכר עירונית מרשימה בעלת מבנים בשימושים משולבים של מסחר, שירותי בידור ומגורים, בעלי אחידות ארכיטקטונית. אכן במשך שנים הרבה שימשה כיכר צינה דיזנגוף בתור הלב הפועם של העיר העברית הראשונה - עד אשר ירדה מנכסיה, ופינתה מקומה לכיכר מלכי ישראל - אשר בסופו של דבר נקראה ע"ש ראש הממשלה המנוח יצחק רבין.

     

    עיר גנים

     

    כבריטי במוצאו, אין תימה כי ביסוד חשיבתו על תל אביב העתידית היתה התפישה הבריטית של "עיר גנים" (Garden Town): בנייה צמודת קרקע על חלקות בגודל מזערי של 560 מ"ר, שלד בנוי על לא יותר מ-1/3 משטח המגרש, כאשר השאר מוקדש לגן או לגינה הכוללים עצים ובכלל זה עצי פרי. בשם האחידות השכונתית דאג גדס לעגן בתוכנית קווי בניין של 4 מ' בחזית הקדמית ו 5 מ' בחזית האחורית, כאשר קו הבניין הצדדי נקבע ל 3 מ'.

     

    המבקר בהיכל העצמאות שבשדרות רוטשילד – הבניין בו התכנסה מועצת המדינה הזמנית והיו"ר שלה, דוד בן גוריון הכריז על הקמת המדינה – לא יכול שלא להתרשם ממצבו העלוב והמסוכן; כמוהו גם היכל העירייה המקורי שברח' ביאליק המהווה מוזיאון לתולדות תל אביב – יפו, שמוצגיו כולם... מקופלים בארגזים. אלה רק שתי דוגמאות נבחרות מרשימה ארוכה ומרשימה של בתי מידות מוזנחים בתחומי העיר הלבנה.

     

    חמור מכך: עד היום נהרסו לא מעטים מבתיה של "העיר הלבנה". ראש וראשון להם היתה הגימנסיה העברית הראשונה הרצליה שניצבה בסוף רחוב הרצל, ואשר על חורבותיה קם מגדל שלום מאיר לתפארת מפלצות הנדל"ן. גורלו של בניין האופרה הישראלית בפינת רח' אלנבי וכיכר הרברט סמואל לא שפר, אף כי על חורבותיו הוקם בית מידות, נאה ביחס. מוסדות תרבות כקולנוע עדן וקולנוע מוגרבי פינו מקום לחניונים פרטיים; בתים אחרים הוקרבו ב"סיטי" התל אביבי על מזבח מולך הפיננסים: שדרות רוטשילד 38 לבנק כללי וחברות ביטוח (שדרות רוטשילד 75 ).

     

    שימור בניין השגרירות הרוסית לשעבר בשדרות רוטשילד 46 היה מעשה חלוצי שבמרכזו עמד מבצע הזזת הבניין כולו לפינת המגרש. המטרה היתה לפנות מקום להקמת מגדל משרדים בעורפו על מנת לאפשר ליזם (חברת אלרוב בבעלות אלפרד אקירוב) לנצל את מלוא זכויות הבנייה במגרש. על תוצאת השיפוץ כבר גמרו את ההלל, וכראיה בחר בית המכירות הפומביות היוקרתי סותבי'ס לקבוע בו את משכנו. אך אליה וקוץ בה: אין כוונת השימור רק בשימור בתים בודדים, אי פה, אי שם - אלא בעיקר שימור המכלול. המכלול מתייחס גם לשדרה, לגינה, ולגדר המקיפה אותם בפרופורציות מתאימות; ולא פחות מכך - לבתים השכנים, וליחסי המרחק ביניהם - אשר כולם יחד יוצרים את האווירה של "פעם", אשר אותה מתכוונים לשמר, לא פחות מאשר את הבניין הבודד. אפילו שימור מדהים ומושלם כפי שנעשה בשגרירות הרוסית, ברגע שהוא מונח כגמד- ננס הצמוד לרגליו של ענק זכוכית ופלדה, דומה יותר לקריקטורה מאשר לתוצר אומנות שימור - ומאבד את עיקר הטעם שבשימור.

     

    ניוד זכויות: המצאה גאונית

     

    פיתוח הרעיון של ניוד זכויות, שפירושו העברת יתרת זכויות הבנייה של בעל נכס שאין ביכולתו למצות ולממש במגרש או במתחם למתחם אחר, היא המצאה גאונית שיש ביכולתה להציל מבנים ומתחמים שלמים המיועדים לשימור. ניוד יתרת זכויות הבעלים לחלקים אחרים של העיר, מבלי שייגרם לבעלים נזק כלכלי כלשהו, יכול להציל את מה שעוד נותר מהעיר הלבנה מטעויות מיקום דנוסח מגדל עקירוב.

      

    לאחרונה ניזון הציבור הרחב, כבימי המחתרות, משביבי מידע בלתי רשמיים, הדולפים לתקשורת חדשות לבקרים. שברירי תוכניות ואמרות כנף מתייחסים ל"שיפוץ פנימי" בלבד - על חרב המאיימת על מוסדות האקרופוליס התרבותי של גדס: התיאטרון הלאומי הבימה, היכל התרבות ע"ש פרדריק מאן , ביתן הלנה רובינשטיין, גן יעקב והכיכר שביניהם. כולם מבנים מיועדים לשימור בתחומי הכרזת העיר הלבנה.

     

    כל חובב מוזיקה שעיניו בראשו אשר ביקר בקונצרטחבאו של אמסטרדם, בפילהרמוניה של ברלין, ברויאל פסטיבל הול של לונדון, באולם קרנגי המשמש את הפילהרמונית של ניו יורק - יודע להעריך את איכויותיו הנעלות של היכל התרבות, גם מבלי שיודגשו ע"י אדריכלי החצר החדשים של הקיסרות הצארית הירושלמית, תוך שפיכת 35 עד 45 מיליון דולר מיותרים על "שיפוץ" האמור לשנות כליל את הפרופורציות בהן ניחן היכל התרבות.

     

    יש להודות על האמת כי חלקים מהיכל התרבות הוזנחו בצורה אנושה (כדוגמה: מסגרות החלונות בחזית ההיכל מתפוררים מחמת החלודה). תחת עריכת שיפוץ מזערי וצנוע, שעיקרו תחזוקת מנע, מבקשת הנהלת התזמורת לערוך שינויים ארכיטקטוניים יסודיים בהיכל ובסביבתו, אשר ישנו בהכרח את אופיו ואת ישותו התרבותית: הקטנת שקיפו החזית, הרמת גג ההיכל בחזית הקדמית הפונה לכיכר הבימה; הגבהת החזית האחורית הפונה לרח' דיזנגוף בקומה; בניית משרדים לתזמורת, הקמת מערך חדרי אומנים, העתקת מערכות מיזוג האוויר ממקומן הנוכחי; פגיעה בגן יעקב; חיסול ביתן הלנה רובינשטיין כגלריה והפיכתו לאולם חזרות, אך קיצוני מכל – פירוק אולם המניפה הקיים ובניית אולם מלבני המקיף את הארנה של התזמורת – והכל בתואנה שהאולם הקיים הוא "כשלון אקוסטי" עד כדי גרימת נזקים כלכליים כבדים לתזמורת בדמות בריחת מנויים.

     

    רק משחשו היזמים בלחץ תקשורתי עז, הם נאותו לחשוף את התוכניות בישיבה סגורה של הועדה המקצועית של עמותת האדריכלים, אשר התקיימה באכסדרת היכל התרבות. הם גייסו לעזרתם, לא פחות, מאשר את מנהלה המוזיקלי של התזמורת מאסטרו זובין מהטה אשר סיים חזרה לרקוויים של ורדי, ולא חסך במילות גנאי בתארו את מצבו האקוסטי של האולם. היה אפילו מי ששאל בקול רם אם מצבו של האולם, וכתוצאה - מצב התזמורת, כל כך גרועים – כיצד זה ממשיך מאסטרו מהטה לשמש בתפקידו ?? האם רק עבור בצע כסף ?

     

    גם שיפוץ בניין התיאטרון הלאומי הבימה תוך תוספת קומה לבניין, אפילו תוך כדי הוצאת העמודים לחזית, יש בה שינוי הפרופורציות של הבניין ההיסטורי, כלפי עצמו וכלפי סביבתו. על ציבור שוחרי התרבות בתל אביב ומחוצה לה, שכן מדובר במונומנטים שכבר מזמן הופקעו מידי הנהלת התזמורת, או הנהלת התיאטרון, או הנהלת העירייה – והפכו למונומנטים לאומיים שהם נחלת הכלל. אשר על כן אין להסכים למעשה שיפוצי כל שהוא טרם הכנת תוכנית שיפוץ כוללת למתחם כולו, תוך כדי בחינת השפעות הגומלין של כל רכיב על תפקוד שאר חלקי המערכת.

     

    הואיל ובכוונת המשפצים לחפור את חניון הבימה ולהפוך גם אותו לבור חנייה נדל"ני אני סבור לתומי כי במחירי השיפוץ שנקבו בעלי היכל התרבות (עיריית תל אביב והנהלת התזמורת הפילהרמונית) ניתן להקים אולם פונקציונלי בן 2,400 כיסאות מרווחים (במקום 2,750 הכיסאות ה"צפופים" בקיים); עם אקוסטיקה מהדהדת ככל שיחפצו (להוציא מרכיב הקרקע) באחד המתחמים שבעבר הירקון, בהם מצויות קרקעות בבעלות העירייה (מתחם רדינג, בית האירוח של התזמורת, מרכז הירידים וכו'), ולהשאיר לנו את ההיכל כמות שהוא, כשריד לאדריכלות פונקציונלית אצילית בפשטותה. כי גם אנו מצביעים בעד עיר לבנה, ומוותרים על תל אביב של זהב...

     

    הכותב הוא יועץ כלכלי וסביבתי ומתכנן אורבני
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים