צילום דיגיטלי: הכל עניין של חשיפה

כל מי שברשותו מצלמה דיגיטלית פשוטה, יודע שהוא שבוי בהחלטות האוטומטיות שלה בכל הנוגע לכיווני אור ולפוקוס, וכבר למד כיצד להתגבר עליהן, אם צריך. אבל האמת שגם מי שהשקיע במצלמה משוכללת יחסית, מעדיף לרוב לצלם במצב אוטומטי - המצלמה מתפקסת מיד, מודדת במקביל את תנאי האור ומכוונת את הצילום בהתאם.

מצד אחד, צילום עם פרמטרים ידניים עלול באמת להביא לשגיאות בצילום, דורש זמן לכיוונים ומחייב תרגול מסויים והיכרות עם המצלמה. מצד שני, אם תשרדו את תלאות התרגול - תגלו שאתם מגיעים לתוצאות עדיפות וטובות יותר ממה שהציע לכם המצב האוטומטי.

מהו זמן חשיפה?

כשלוחצים על הכפתור ומצלמים, עדשת המצלמה קולטת אור למשך זמן קצרצר, בדרך כלל כמה אלפיות שניה. בזמן הזה, האור שנכנס פוגע בפילם (במצלמה רגילה) או בשבב (במצלמה דיגיטלית), שמעבד את האור לתמונה צבעונית וחדה. 

במשך כמה זמן להתיר לאור להיכנס? ככל שהזמן מתארך, נכנס יותר אור והתמונה תצא בהירה יותר, אבל כמות אור רבה מדי תגרום לתמונה להראות לבנה מדי ו"שרופה", וכמות אור מעטה תניב תמונה חשוכה מדי.

ובכן, הזמן הזה, הקרוי זמן חשיפה (או בלעז, Exposure Time), נקבע אוטומטית על ידי המצלמה, המצויידת במד אור. ככל שהתנאים חשוכים יותר, כך היא קובעת זמן חשיפה ארוך יותר. למשל, בתנאי תאורה טובים באור יום, המצלמה תקבע זמן חשיפה של 1/250 שניות או הרבה פחות מזה. לקראת שעת בין הערביים, זמן החשיפה יכול לעלות ל-1/60 שניות ויותר.

אבל למה זמן החשיפה בכלל מעניין אותנו? ובכן, זמן חשיפה ארוך מדי עלול לגרום לטשטוש של האובייקט המצולם. כשמצלמים אובייקטים מהירים, כמו מכוניות - גם זמן חשיפה של מאית שניה יכול להיות ארוך מדי. המכונית תנוע בזמן הזה והתמונה תצא מטושטשת.

בנוסף, מאחר שלרוב אנחנו אוחזים את המצלמה בידינו, וידינו רועדות (עם כל הכבוד לאחיזת הברזל שלכם), הרי שגם אובייקט סטטי יכול לצאת מטושטש, אם יצולם למשך זמן חשיפה ארוך. בנוסף, ברור שאם איננו משתמשים בזום, כדי לצלם אובייקט מרוחק, לרעידות שלנו תהיה השפעה גדולה יותר על הצילום (פתרון מקובל הוא שימוש בחצובה).

אבל לעיתים נרצה תמונות מטושטשות כדי להשיג אפקט אמנותי או כדי להראות תנועה למשל. חשיפה רצופה של חמש שניות, בעת צילום של כביש מהיר, לדוגמה, תוביל לתמונה שעליה פסים צבעוניים, שיצרו אורות המכוניות החולפות. גם חשיפה של שנייה בעת צילום של מפל מים, תייצר תמונה שבה נראה המפל כמפל של משי, לעומת צילום של של אותו מפל בזמן חשיפה של 1/1000, שיקפיא כל טיפה במקומה.

מהו מפתח צמצם?

נשמע פשוט? אז זה קצת יותר מסובך. במשך כל אותו זמן החשיפה, המצלמה גם שולטת על גודל הפתח שדרכו נכנס האור. פתח זה נקרא בעברית צמצם (Shutter) והוא יכול להיפתח במספר גדלים. ככל שהפתח רחב יותר, כך גם נכנס יותר אור במשך זמן החשיפה.

מידת הפתיחה של הצמצם מכונה "מפתח הצמצם" ("מפתח" בחיריק), ולרוב מסומן באות הלועזית f או הקידומת ":1". מפתח הצמצם (מושג הנקרא באנגלית Aperture) נמדד גם הוא על ידי מספר - ככל שהמספר נמוך יותר, כך הצמצם פתוח יותר ונכנס יותר אור לעדשה (למשל, בצילום בתאורה נמוכה) וככל שהמספר גבוה יותר, המפתח צר יותר (למשל, ביום שמשי במיוחד). עדשות שמאפשרות מפתח צמצם רחב מכונות גם "עדשות מהירות" (fast lens).

צמצם פתוח יצר עומק שדה צר, שהשאיר רק את האירוס בפוקוס עם רקע ירוק מטושטש. גרמניה, 2001

מפתח הצמצם המקסימלי שהמצלמה מאפשרת (כלומר, המספר הנמוך ביותר) הוא דבר שמשתנה ממצלמה למצלמה (ובמצלמות עם עדשות מתחלפות - מעדשה לעדשה). ישנן עדשות מקצועיות עם מפתח צמצם של f1.4, המצלמות גם בתנאי אור קשים (והן עולות בהתאם), אבל גם מפתח צמצם מקסימלי של f2.8 נחשב לא רע בכלל (ובמצלמות עם עדשות מתחלפות, עדשות זום כאלה יגיעו לאלפי דולרים).

במצלמות עם זום, יש בדרך כלל שני ערכים, המצויינים על העדשה, f2.8-4.8 למשל, פירושו שבמצב של זום מינימלי (מצב שנקרא גם מצב רחב או WIDE), מפתח הצמצם המקסימלי הוא f2.8 ובמצב של זום מלא (TELE) - רק 4.8.

בהתחשב שבמצב זום בין כה וכה אתם גם נתונים לחסדיהן של רעידות היד, f4.8 נחשב למפתח די איטי (כלומר כזה שעד שהתמונה תילכד, משהו ישתבש, או באובייקט או ביציבות המצלמה).

מכאן, שבבואכם לקנות מצלמה דיגיטלית,

בחנו את הערכים והעדיפו מצלמות עם עדשות מהירות יותר גם במצב זום. יש מצלמות עם f2.0-f2.8 (או 1:2-2.8) לאורך כל אפשרויות הזום, ואילו אחרות משיגות אולי f2.8 במצב רחב אבל מגיעות גם ל-f5.1 ויותר במצב זום, מה שמגביר מאד את הסיכויים לקבלת תמונות בלי זום חדות ותמונות זום מטושטשות.

זכרו שעדשה עם מפתח צמצם מקסימלי של עד 2.8 נחשבת עדשה מהירה, עדשות בטווח של 3.5 עד 4 נחשבות בינוניות ועדשות מעל 4.5 נחשבות איטיות. בכל אופן, שווה אולי לשלם יותר על עדשה מהירה יותר. אם זה המצב, צפו באותה הזדמנות גם לקבל עדשה מסיבית יותר.

מהו עומק שדה?

בשלב זה, אולי אתם שואלים את עצמכם, מדוע שלא תפתחו את הצמצם בצורה מקסימלית, כך שייכנס הרבה אור ותאזנו אותו במשך חשיפה קצר? נראה כאילו כך תפתרו את כל הבעיות: גם הרבה אור וגם זמן חשיפה קצר. ובכן, כאן נכנס לתמונה המושג "עומק שדה" (Depth of Field).

זהו תחום הפוקוס של המצלמה בצילום מסוים, כלומר תחום המרחקים שהאובייקטים שנמצאים בו נקלטים בחדות במצלמה. מרחקים קצרים או רחוקים יותר מערכי עומק השדה, יהיו מחוץ לתחום הפוקוס של המצלמה. עומק השדה מושפע ממפתח הצמצם, וככל שהצמצם פתוח יותר (והמספר קטן יותר), כך עומק השדה קטן, כלומר פחות שטח יצא בפוקוס.

ניסוי של מספר אפשרויות חשיפה הביא להצלחה בצילום שריפה לילית בהתקפה של מורדים מאואיסטיים. נפאל, 2004

כלומר, אם רוצים לצלם נוף מגוון, שבו אובייקטים קרובים ורחוקים, מצלמים עם צמצם סגור ככל האפשר. מפתח צמצם של f8, f11 או אפילו f22 אינם נדירים בצילומים כאלה.

מובן, שככל שהצמצם סגור יותר, כך צריך יותר אור וזמן חשיפה ארוך יותר (מה שמגדיל אפשרות לתמונה מטושטשת בצילום ללא חצובה). לכן, אם אתם מצלמים עם צמצם סגור, שימו לב לערכי זמן החשיפה והבטיחו שאינם ארוכים מדי. בכל אופן, צילומים ב-f11 ומעלה דורשים לעיתים קרובות שימוש בחצובה.

רק כדי לסבך את העניין עוד יותר, נציין שככל שמצלמים אובייקט שממוקם קרוב יותר למצלמה, כך גם עומק השדה שזמין למצלמה הופך קטן יותר. כך, עבור המצלמה אובייקט במרחק של מטר הוא במרחק שונה לחלוטין מאובייקט במרחק של שני מטרים ונצטרך לסגור את הצמצם עוד יותר כדי לקבל את שניהם בפוקוס, בעוד שאובייקט במרחק של קילומטר או של שני קילומטרים הם כבר היינו הך, וגם צמצם פתוח מאד יקלוט את שניהם בחדות.

מאידך, לא תמיד נרצה תמונה שכולה בפוקוס. תמונה עם עומק שדה גדול עלולה להסיט את תשומת לב המתבונן מנושא התמונה אל עבר הרקע. דיוקנאות הם דוגמה קלאסית של צילום, בו נרצה עומק שדה קטן יחסית, ואתם בוודאי מכירים תמונות שבהן רק הפנים חדות ואילו הרקע מטושטש, או צילום של שורת אנשים, כשרק הראשונים בשורה נראים בחדות, בעוד השאר מטשטשים ככל שהם מרוחקים יותר מהמצלמה, ונוצר אפקט יפה של אינסופיות.

חשיפה מתאימה עם עומק שדה קטן יצר תמונה של פרפר ענק, בה הרקע מטושטש וקצות כנפי הפרפר נותנים הרגשה של תנועה. נפאל, 2004

אז הבנו ששילוב בין זמן חשיפה ומפתח צמצם קובע את כמות האור שתכנס, ושבצילום - האור הוא כלי העבודה. במצב אוטומטי, המצלמה קובעת אוטומטית את הערכים, כך שישיגו חשיפה טובה, אבל איך המצלמה תוכל לדעת אם אתם רוצים תמונה עם עומק שדה גדול או קטן? ובכן, היא לא.

כמעט כל המצלמות, בעיקר הזולות, כוללות מצבים אוטומטיים לצילום: מצב נוף (המסומן בציור של הר), למשל, יקבע צמצם פתוח ועומק שדה גדול ככל האפשר ומצב פורטרט (המסומן בציור של פנים) יפיק תמונות עם צמצם צר ועומק שדה קטן יחסית. מצלמות יקרות יותר מכילות בנוסף מצבים חצי אוטומטיים או ידניים:

• מצב קדימות זמן חשיפה (Exposure Priority) - מסומן על ידי האותיות Tv, מאפשר לצלם לקבוע את זמן החשיפה, בעוד המצלמה מחשבת את מפתח הצמצם בהתאם, כדי שהתמונה לא תצא כהה או בהירה מדי.
  
  
• מצב קדימות מפתח צמצם (Aperture Priority) - מסומן על ידי האותיות Av, מאפשר לצלם לקבוע את מפתח הצמצם ובהתאם את עומק השדה. המצלמה תקבע זמן חשיפה מתאים כדי להשיג חשיפה טובה.
  
  
• מצב ידני (Manual Mode) - מסומן באות M, מאפשר לצלם לקבוע הן את זמן החשיפה והן את מפתח הצמצם. הצלם אחראי במצב זה על החשיפה. שילוב שאפתני מדי, כמו צמצם סגור וזמן חשיפה קצר מדי, יניב תמונות כהות, ולעומת זאת, ערכים גבוהים מדי יגרמו לתמונות הסובלות מחשיפת יתר.
  
  כדאי להשתמש במצב הידני כשהמצלמה לא מצליחה לקבוע את החשיפה הרצויה. לדוגמה, אם אתם נמצאים בכנסייה חשוכה ורוצים לצלם את הויטראז'ים, ושאר הרקע כהה, המצלמה תצלם כנראה את ההיפך: פנים כנסיה מואר יחסית וויטראז' בהיר מדי, עד שלא תוכלו להבחין בדמויות. חשיפה ידנית וסדרת ניסויים יניבו את התוצאה הרצויה.
  

ראויות לציון המצלמות של קאנון מדגמי A75/A85/A95/A510/A520, שלמרות מחירן הנמוך יחסית (פחות מ-1,000 שקלים עבור 510A החדישה), כוללות גם אפשרויות של כוונוני חשיפה חצי אוטומטיים וידניים. מצלמות ניקון באותה רמת מחיר מציעות מצבים אוטומטיים בלבד. לכל חברה כמעט יש מצלמות יקרות יותר (ברמה של כ-500 דולר ומעלה) המציעות כל כיוון ידני שתרצו.

חשיפת יתר/חסר

ברוב המצלמות הפשוטות יחסית, כולל אלה שאינן מאפשרות מצב של צילום ידני, אפשר לקבוע מצב של חשיפת יתר/חסר (Exposure Compensation). כלומר, המצלמה עדיין תחשב את האור הדרוש לה לצילום, אבל תוסיף או תפחית ממנו לפי רצונכם.

זמן חשיפה קצר, של 1/1000 שניות, הפיק תמונה בה רואים כל טיפה סחוטה. נפאל, 2004

אפשר לבקש מהמצלמה חשיפת חסר או יתר ברמה של עד 2 דרגות חשיפה לכל כיוון (מסומן כ-EV2.0±, כש-EV משמעו Exposure Value), בקפיצות של שליש או חצי דרגה. ככל שהחשיפה חסרה יותר (נניח -1.5EV), כך התמונה תצא כהה יותר ולהיפך. אפשרות זו יעילה לפתרון בעיות כמו במקרה של הוויטראז' בכנסיה. בנוסף, אם אתם משתמשים בה, ודאו שלא שכחתם להחזיר את המצב לקדמותו לאחר הצילום, אחרת תצלמו תמונות כהות לאורך כל הטיול.