סקס, סמים ו-GTA: די לשערוריות, בעד משחקים יצירתיים
שגיא כהן מתרעם על דרכן של המפיצות להשתמש בפרובוקציות כדי לפרסם משחקים, אך גם על הפוליטיקאים בארה"ב, שרק עוזרים להן
"לא אכפת לי מה כותבים עלי, כל עוד מאייתים את שמי נכון."
(ג`ורג` מ. כהן, שחקן וזמר אמריקני בתחילת המאה ה-20)
אמנם, זה קצת בנלי לפתוח טור בציטוט, אך הדברים המובאים מעלה לפחות משקפים גישה שנויה במחלוקת ובהחלט לא מקובלת על רוב האנשים. מעניין, אם כך, שזו הגישה בה נוקטים גופי פרסום, שיווק ויחצ"נות מודרניים רבים, לפיה אין דבר כזה "פרסום רע".
הדוגמה הטובה ביותר לכך היא יצירה מכוונת של שערוריות, שיטה שנוקטים בה לעיתים קרובות מאוד משרדי פרסום - גם ישראליים – בשנים האחרונות. הרעיון, כמו תמיד, פשוט: משרד הפרסום יוצר
פרסומת בוטה במיוחד, כאשר ברור לו מראש שהיא תגרום לפרובוקציה ואף תיפסל על ידי הרשות השנייה המפקחת על הפרסומות.
מדגם קטן של קמפיינים שערוריתיים
כמובן, צנזורה שכזו מחוללת מיד מהומה תקשורתית, הדבר מפורסם במרבית מגזיני הבידור ואף בעיתונים היומיים, והרי לכם: המוצר נכנס לתודעת הציבור, לעיתים עוד לפני שהצילומים בכלל הסתיימו. רוצים דוגמאות? לא חסר. הבובה בדמותה של יעל בר-זוהר שמופשטת על ידי איתן אורבך, הקמפיין שמציג את האחים הדוגמנים איזבל וגיא אדלר מתגפפים בלהט שגובל בגילוי-עריות, וכמובן הישבן החשוף של דודי בלסר על חוף הים, הם רק מדגם קטן.
התקשורת, ובכלל זה העיתונות הכתובה והמקוונת ואף הטלוויזיה, נופלת בקלות למשחק הציני שמנהלים משרדי הפרסום. הפרובוקציות הללו מספקות לתקשורת נושא פנטסטי: הרבה מציצנות, דרמה וכמובן – מעל הכל, יש להודות – סקס וקמצוץ של פורנוגרפיה. הפרסומאים, מצידם, נהנים מהחשיפה החינמית והכלל-ארצית שהדבר מקנה להם, גם אם היא בדרך כלל שלילית למדי.
הנוסחה הועתקה לתחום המשחקים
עושה רושם שמגמה דומה מתפתחת בשנים האחרונות גם בעולם משחקי המחשב והווידאו. ההבדל הוא שבעוד בעולם הפרסום מדובר בפרסומת היוצרת את ה"שערוריות", כאן מדובר במוצר עצמו – המשחקים. דוגמאות? שוב, אין בעיה.
Mortal Kombat שיצא ב-1993 הציג אלימות גרפית חסרת תקדים במשחקי המחשב, שכללה
קריעות של חוטי שדרה מהמקום וכריתות איברים, ובך גרם לזעזוע עמוק בקרב המחוקקים האמריקנים. הסנטורים ג`ו ליברמן והרברט קוהל ניסו בתגובה לאסור באופן גורף על הפצת משחקים אלימים בארה"ב. המהלך כמובן לא עלה בידם, ואילו התוצאות היו הפוכות לגמרי. עובדה: שירים את ידו מי שלא שיחק לפחות פעם אחת באחת מגירסאות Mortal Kombat.
רק כדי לסבר את האוזן, הרי כמה דוגמאות לשערוריות אשר הביאו רק פרסום והצלחה למשחקים שסביבם הן התפתחו: מי לא שמע על Carmageddon? או על Soldier of Fortune? ו-Manhunt או Postal? וכמובן, מלך השערוריות, המצליח והידוע מכולם, GTA.
מפיצות המשחקים הבינו את הטריק
אם כן, חברות ההפצה, שכמו כולם רואות בעיקר כסף מול עיניהן, הבינו מהר מאוד את תרשים הזרימה הפשוט הזה: פיתוח משחק פרובוקטיבי במיוחד שכולל אלימות או סקס בוטים מעורר התנגדות רבה, בעיקר בקרב אנשי ממשל ונציגי ארגונים, שגורמת לפרסום נרחב באמצעי התקשורת אודות המאבקים הללו - מה שמביא בסופו של דבר להגדלת המכירות. השורה התחתונה היא כסף, שהוא כמובן מטרת העל הקדושה.
רק לאחרונה הכריזו שתי חברות הפצה שונות על משחקים "מעוררי מחלוקת" חדשים, שהמאבק סביבם כבר ממלא מאות דפי חדשות ומאמרים ברחבי הרשת: הראשון הוא Bully של חברות Rockstar ו-Take Two
שיכניס את השחקן לנעליו של תלמיד הנאלץ להתמודד, בין השאר, עם ביריוני בית ספרו.
השני הוא Marc Ecko`s Getting Up של אטארי, שבו מטרתנו תהיה למלא את רחובות העיר באיורי גרפיטי צבעוניים - במטרה להפיל את השלטון המושחת. אלמלא הוויכוח התקשורתי עם עיריית ניו-יורק, שטענה כנגד Getting Up על כך שהוא כביכול מעודד הפרת חוק, ספק אם רבים היו שומעים, שלא לדבר על מתעניינים, במשחק שהמטרה בו היא לרסס גרפיטי.
הד תקשורתי שלילי
מתי יבינו אותם גופים שמרנים שבכל הצהרה שלהם כנגד משחקים מעוררי-מחלוקת הם למעשה יוצרים הד תקשורתי שמנוגד באופן קיצוני למטרתם? מתי הם יקלטו שהנשק הטוב ביותר נגד חברות ההפצה, העושות שימוש ציני וקבוע בפרובוקציות, הוא למעשה התעלמות גמורה ומוחלטת?
נקודת מפנה דרמטית למדי בעניין חלה בחודשים האחרונים. מוד ה-Hot Coffee הידוע לשמצה של GTA: San Andreas, שאיפשר לדמות הגיבור שלנו במשחק לקיים יחסי מין וירטואליים (אך מפורשים למדי) עם חברותיו, התקבל בזעם ציבורי וממלכתי חסר-תקדים.
יש להניח שאפילו Take Two, מפיצת GTA שלפי היכרותנו עמה סביר כי תכננה את "דליפתו" של שינוי הקוד שפתח את ה-Hot Coffee, לא ציפתה שהתגובות יהיו כל כך קשות.
הניסיון האחרון של החברה הניו-יורקית ליצירת פרובוקציה שתקדם את מכירות משחקיה חזר אליה, אם כן, כמו בומרנג: San Andreas הוכרז כמשחק פורנוגרפי וקיבל תווית "למבוגרים בלבד", מה שגרם לרשתות משחקים גדולות להסיר אותו מהמדפים לחלוטין, וארצות כמו אוסטרליה לאסור אותו בשטחן לגמרי.
מעניין יהיה לראות את ההשפעה של המהלך הזה על עתידה של החברה ועל תעשיית המשחקים בכלל, למרות שכבר עתה רבים מציינים את האירוניה שנובעת מכך שלמרות שאותם הגופים שאישרו משחקים המאפשרים לילדים לטבוח להנאתם בחפים-מפשע, "מזדעזעים" כל כך דווקא מסצינה קלושה של יחסי-מין, אקט שנחשב – עדיין, למיטב ידיעתי – לחוקי לחלוטין.
להיזהר מהפיכה לכלי משחק
הנקודה האחרונה שרציתי להזכיר היא תפקידה של עיתונות המשחקים, בכל העסק הזה. הרי כותרות מסוג "עיריית ניו-יורק שוללת רישיון למסיבת גרפיטי", או "סקס והעיר סאן-אנדריאס", הן ללא ספק מה שאנחנו רוצים, בואו נודה על האמת: הן מושכות את העין באופן טבעי, בשל עיסוקן באלימות, בסקס, בענייני מאבק חופש הביטוי וכו`.
אך עם זאת יש להיזהר מהפיכתנו לכלי-משחק בידי המפיצות הללו, שמעוניינות ברעש התקשורתי ובכותרות הללו אף יותר. כדאי להישמר מהכיוון שאליו המגמה הזו עושה את דרכה: בסופו של דבר חברות מסוימות עשויות לסמוך יותר על יצירת סנסציות וסקנדלים גדולים כדי לקדם את משחקיהן, ופחות על היצירתיות השיווקית שאנחנו לעיתים קרובות נהנים ממנה.
האם כך התקשורת רוצה להצטייר בסופו של יום? כהולכת בעיוורון אחר כל פרובוקציה שצצה בדרכה, וכך משחקת בדיוק לידיהם של המפיצות? לא מן הנמנע שאותן חברות הפצה אף יחלו להשתמש בעיתונות המשחקים המקוונת ולנהל אותה לצרכיהן – בדיוק כפי שאירע עם משרדי הפרסום והתקשורת הישראלית שהזכרתי בתחילת המאמר. ומי יודע, אולי זה כבר קורה.
