קתרזיס

לא ייאמן. בלתי נתפס. קשה לעיכול. אחרי כל מה שעברנו עם "טלנובלה בע"מ", וכשחשבנו שכבר לא יוכלו להפתיע אותנו, דווקא אז קרה משהו שטרם ראינו. עלמה הוסיפה חלב ל"כריות"! זהו, כבר לא רק חטיף, מעתה - ארוחה מלאה. הממממ, טעים!

ההדחקה, אם טרם הבנתם, בעיצומה. אם זה היה תלוי בי הייתי כותבת רגיל, כאילו ניפגש כאן שוב בעוד שבוע. הגמילה לא קלה לי, וכמו בסיומה של כל מערכת יחסים, הידיעה שיש אחרות לא ממש מנחמת. היא אפילו קצת מייאשת. לא בא לי לחשוב שבעוד שנה ארגיש ככה לגבי כדורגלנים מיוזעים או חיילים מסונג'רים.

ההרהור העיקרי שלי השבוע היה בתהליכים שהפכו את הדמויות מגזרי הקרטון הקפואים שבפתיח לבני אדם אמיתיים ומורכבים. רננה גדלה לתוך החיוך שלה, שבפתיח נראה מתנצל, וכעת לפתע הוא לגמרי טבעי ומשכנע. כפיר התחיל עם מבט יפה אך מרוקן מתוכן, אבל מצא שיש בו רמז לנשמה. ודנה - דנה שילמה את המחיר. לפני 120 פרקים הכרנו פוסטמה גדולה ושחקנית גרועה, שמאוהבת בחיים שלה. וכעת, עדיין פוסטמה, אבל שחקנית מאוד טובה. ומאוד מתה.

ויש עוד, וקצרה היריעה: נפתלי וניצה גילו את כוחה של האהבה, עלמה גילתה את כוחה של ההחלקה, ניב ושון (סליחה, שמשון) גילו את כוחה של האמת, ושירה, ממזרתה בת מזל שכמותה, גילתה את כוחו של מקסיקני בן 20. אפילו שחר ואופק מצאו את הדרך זה אל זו, כנראה משום שהוא החליט לאמץ את מלתחת האייטיז שעליה היא מתעקשת. ועוד לא הזכרנו את בני ובטי, זוג גאוני, גם אם רק לחצי שעה.

אז נכון, הסוף היה צפוי ומעט מחורר (מה פתאום טליה מקבלת חופשה ללא פיקוח? ולמה חתונה דתית? רננה לא אתאיסטית? ולמה הצלף לא המשיך לקצור כשהיתה לו ההזדמנות?). העיקר שלא סיימנו עם חתונה על חוף הים, ואולי חשוב מכך, שדנה בלום מתה צודקת. השמלה של רננה באמת לא היתה להיט.