עוכרי ישראל

השבוע קראתי, כמו כולם, איך בנימין נתניהו מאשים את ראש הממשלה שהוא הולך "בדרך השמאל". קראתי וחייכתי. לא כי מדובר בהלצה משעשעת במיוחד, אלא כי בדיוק השבוע יצא לי להיפגש עם אנשי שמאל אמריקאיים, ובואו נגיד את זה ככה: לא נראה לי שהם היו מקבלים את שרון כחבר כבוד אצלם בחבר'ה. למען האמת, אם יש קבוצה בארצות הברית שעויינת את ראש הממשלה שלנו - אבל ממש עויינת – הרי שזה השמאל, או לפחות מה שקרוי ה"שמאל הרדיקלי".

בלי להיכנס לניתוחים פוליטיים כבדים מדי, אומר רק שמדובר באנשים שנוטים (בדרגות שונות) לאידאולוגיות סוציאליסטיות, מזדהים עם מיעוטים, ועויינים את ממשל בוש וכל מי שקשור בו. וזה כולל את ישראל. החדשות הטובות (מבחינת ישראל), הן שהקבוצה הזו בארצות הברית הרבה פחות משפיעה מאשר באירופה, למשל. החדשות הרעות הן, שההשפעה של הקבוצות האלה חזקה במיוחד בקמפוסים ואצל אינטלקטואלים.

קחו למשל אירוע הקראת השירים של המשורר הנודע אמירי ברקה, שהתקיים השבוע בגריניץ' ווילאג' בניו-יורק. בארץ השם אמירי ברקה אולי לא אומר הרבה, אבל בארצות הברית ברקה נחשב לאחד הכותבים הבולטים. הוא נולד בשם לירוי ג'ונס ובשנות הששים היה פעיל רדיקלי במאבק למען זכויות השחורים. הוא הסתובב במעגלי הבוהמה בניו-יורק, כתב מספר מחזות מצליחים ביותר, וגם פרסם במהלך השנים המון-המון שירים, מסות ומאמרים. היצירה שלו תמיד נשאה אופי פוליטי שמאלני חזק שערבב תמיכה במעמד הפועלים, מחאה נגד הממסד הלבן וגאווה שחורה – וגם לא מעט התבטאויות נגד יהודים ועמדה אנטי-ציונית קיצונית.

באיזשהו שלב הוא עבר מהפך אישי בחייו, התאסלם, ושינה את שמו מג'ונס לברקה – כי רצה שם עם צליל אפריקאי אותנטי. הוא הוציא עשרות ספרים, הפך לפיגורה פופולארית ביותר בעולם השירה האמריקאי, ואף קיבל כבוד מיוחד ממדינת ניו-ג'רזי, שם הוא מתגורר עד היום: התואר כלל מלגה נאה ואת התואר "המשורר של המדינה". ברקה יכול היה להמשיך ליצור ולהרגיז עוד שנים ארוכות, אבל אז בא הקש.

מי אמר ל-4,000 עובדים ישראליים במגדלי התאומים

להישאר בבית באותו היום

מדוע שרון נשאר הרחק מהמקום".

כוח אימפריאליסטי

ברקה לא לבד ביחס שלו לישראל: הרבה אנשי שמאל שאיתם דיברתי רואים בישראל כוח אימפריאליסטי, אלים, כובש וגזעני. הבעיה עם אנשים כאלה, שהם גם יודעים לגבות את העמדה שלהם בעובדות. לא מדובר באנשים שלא יודעים דבר על ישראל, אלא ההיפך: אנשים שצורכים חדשות במינון גבוה ויודעים המון על המדינה – ובעיקר את הדברים השליליים. השבוע יצא לי להיכנס לבניין של אחת מהמפלגות הסוציאליסטיות האמריקאיות ולדבר עם פעיל מרכזי. כששמע שאני מישראל, התחיל ויכוח פוליטי סוער. מה אני אגיד לכם, האיש היה אנצקלופדיה מהלכת לתולדות עם ישראל: במשך דקות ארוכות הוא שלף כל פרט, תאריך ועובדה שמתנגדי ישראל משננים כדי להתנגח במדינה: הוא שאל איך זה יכול להיות שאריאל שרון נהיה ראש ממשלה אחרי המעורבות שלו באירועי סברה ושתילה; הוא תמה איך זה שאנחנו מאשימים את הפלסטינים בטרור כשגם המחתרות בתקופת המנדט פעלו באלימות נגד ערבים. הוא שאל למה היהודים התעקשו לנשל את הפלסטינים מאדמתם כשאפילו הרצל היה מוכן לדון בתוכנית אוגנדה. דברים שמאז בחינת הבגרות בתע"י כבר הספקתי לשכוח.

כל האמירות האלו כיוונו לכיוון אחד: להאיר את ישראל באור שלילי ולשכנע שהפתרון היחידי לסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא להקים מדינה אחת, דמוקרטית וסוציאליסטית, לכ-ו-ל-ם. באיזשהו שלב התחלתי לדבר על חברי הכנסת הערביים וראיתי שהאיש לא יודע על מה אני מדבר. הזכרתי את העובדה ש-20% מהאזרחים בישראל לא יהודים והוא הביט בי בתמהון. דיברתי על חופש הביטוי, על הומואים בצבא, על עצמאות בית המשפט העליון, על הגנה על מיעוטים – בקיצור, כל המטרות שארגוני שמאל בארצות הברית נלחמות בשבילן, ושהן חלק בלתי נפרד מהמציאות הישראלית. ואז התברר דבר מדהים: שהאיש החכם הזה לא ידע את כל מה שאמרתי. והוא לא העמיד פנים: הוא באמת לא ידע. את כל הדברים השליליים או המפוקפקים שאפשר להגיד על ישראל הוא ירה בלי למצמץ. אבל את החיוב, את המתקדם, את ההומאני, את הליבראלי – הוא פשוט לא הכיר.