תמונה אחת שווה אלף שקלים

שלושה דברים מצליחים להוציא אותי מהמיטה בשעת בוקר מוקדמת. הראשון שבהם הוא עבודה עם הרבה ירוקים בצידה, השני, לא עולה לי כרגע בראש והשלישי, כשאני חושב על זה, אין לי באמת שלוש סיבות טובות לקום בשעת בוקר מוקדמת. אבל לרועי חביב, צלם הפפראצי שלנו, היה תכנון אחר בנושא מועד ההשכמה שלי ליום הקייטנה שארגנה לי המערכת. מידע מודיעיני ממוקד שזרם לחמ"ל הפרטי שלו (שלושה מכשירים ניידים) בישר על פעילות בוקר מוקדמת של הדיווה, ריקי גל, אימת הכוכבים הנולדים. השעה המיועדת: אפס שבע אפס אפס. המטרה: שחיית בוקר מרעננת בים. המיקום: חוף גורדון. האביזרים: בגד ים ביקיני וכלבה אחת (ואני מדבר על הכלבה של גל).

יובל אברמוביץ' רועי חביב (צילום: שרון בק)

רגע לפני שהכנסתי לתיק את הסנדוויצ'ים, הטרופית ומצלמת החובבים שלי (מינולטה זד3-, לחובבי הגאדג'טים שביניכם) הגיע עדכון של הרגע האחרון משטינקר מקורב לדיווה (הראל סקעת? צביקה פיק? צדי צרפתי?) שבישר כי הגברת שינתה תוכנית, לאור העובדה שטבלה כבר יום קודם לכן בים התיכון.

בטרם הספקתי לעשות אחורה פנה ולחזור למקומי הטבעי, המיטה, זרם מידע חם חדש מהשטח לחמ"ל של חביב, על אודות הריון אפשרי של הגברת הראשונה של "ארץ נהדרת", אורנה בנאי, מה שחייב אותנו להתייצב לבדיקה רפואית לא מקצועית באפס שמונה אפס אפס מתחת לחלון ביתה.

כן, כך פחות או יותר נראים חייו של צלם פפראצי: רשת מודיעין אנושית שפועלת מסביב לשעון, רשימה דיסקרטית של כתובות, טלפונים וכלי רכב של הסלבז, מידע רגיש, חסוי ואינטימי על אודות חיי הכוכבים, פעילותם וחיי המין שלהם, מצלמה משוכללת בשווי עשרות אלפי שקלים עם זום חושף חצ'קונים, ואופנוע מסוקס שמסייע ללכוד את הקורבן הבא ומוסיף לגלאם המסתורי והגברי של צלם הפפראצי חסר הגבולות. אה, וצריך גם סבלנות. המון סבלנות. הרבה מאוד סבלנות. טונות של סבלנות. ים של סבלנות. אין קץ סבלנות. כל מה שלי אין.

כך אני יובל "קוצים בתחת" אברמוביץ', ומר רועי "פפראצי עם סבלנות" חביב הוצמדנו זה לזה במשך יממה שלמה כהוראת העורכת, כדי ללמוד את רזי המקצוע. זה התחיל כסיוט ונגמר בחמש תמונות לא רעות ויותר מדי קפאין. פפראצי - הסיפור האמיתי. שלי.

08:00. פארק הירקון: מחכים לאורנה בנאי

בהיעדר צילום אולטראסאונד המחזק את הטענה שאורנה בנאי אכן מתכננת אחות קטנה לבנה הבכור, התייצבנו בנ.צ פארק הירקון בואכה רחוב בני דן, מתחת לחלון ביתה של בנאי, במטרה לאשר את השמועה. אני טענתי שהשמועה נפוצה בגלל שאולי מישהו ראה אותה עם בטן פיקטיבית במסגרת צילומי סדרת הדרמה החדשה "אמא'לה", שבה היא משחקת הריונית חד הורית, ובמילים אחרות, ניסיתי לבטל את רעיון ההמתנה. רועי פסק: "נמתין ונראה". "כמה דקות אנחנו הולכים להמתין?", שאלתי בזהירות. "אתה מתכוון כמה שעות?", הוא השיב, "שעתיים, לפחות. ננסה לתפוס אותה כשהיא תוציא את סיגלית הכלבה לטיול", קבע הבוס הקשוח והתחיל בשיעור מספר 1: "רוצה להיות פפראצי? הקם לך רשת משת"פים".

לכל צלם פפראצי שמכבד את עצמו יש רשת מודיעים, שטינקרים או מרגלים, אם תרצו, שמיידעים אותו בנושא פעילותם של ידוענים. זה יכול להיות הספר שלהם, בעל המכולת, נהגי מוניות, בעלי מסעדות וכן, אפילו חברים ומשפחה של המפורסם והסוכנים שלהם. ויש אפילו כמה וונאביז שמדווחים על תנועות צפויות שלהם באזור גוש דן. איתן שוורץ לדוגמה, טרח לעדכן את המערכת על מועד טיסתו לניו יורק, וזאת רק דוגמה אחת קטנטנה, תאמינו לנו, מיני רבות.

"לקח לי שלוש שנים לבנות את רשימת השטינקרים שלי ואני כל הזמן צריך להקפיד שהיא לא תערוק לצלמים המתחרים", מספר לי המורה הרוחני, "בגלל זה היחס שלי אליהם הוא כמו במחלקת שימור לקוחות בחברת סלולרי. אני שומר איתם על קשר, מדבר איתם מפעם לפעם ומצ'פר אותם".

מה כוללים הצ'יפורים? דיסקים, כרטיסים להופעות וסרטים ושלל הפתעות שמגיעות למערכת העיתון. בחו"ל אגב, הצ'יפורים לרוב באים לידי ביטוי בירוקים. והרבה.

שיעור מספר 2: הכר את המצלמה. בעוד אני זוכה להכיר את פונקציות המצלמה הבסיסיות ("יובל, זה פלאש!! פלאש!!! מה קשה להבין בזה?") ואת החוקים הבסיסיים של צלם פפראצי ("לעולם אל תצלם בפלאש, שלא תחשוף את עצמך") מגיעה תפנית לא צפויה. "הלוווו? הלוווו??? מה אתם עושים שם?", צווחה לעברנו שכנה סתורת שיער ואפופת מבט ממרפסת בניין סמוך. התעלמנו. "הלו, אני מדברת אליכם. מה אתם עושים שם?". בעודי ממלמל הברות בודדות, רועי כבר שלף כמקצוען: "אני מלמד את הילד את יסודות הצילום". "אני מבקשת לא לצלם אותי!" צרחה המשוגעת. לא חולפת דקה והגברת מגיעה יחפה ועצבנית במיוחד: "מה אתם מצלמים?". "לא אותך", אני מרגיע. "תראה לי את התמונות", היא דורשת. אוקיי, הנה נפלנו על אשה שבוגדת בבעלה, או אסירה ביטחונית שנמלטה מהכלא או חולת רוח, או כל התשובות נכונות.

בעודי נכנע כמו צלם רכרוכי ומראה לה את העשב שצילמתי רק לפני רגע, רועי כבר מתחיל בטקטיקות פסיכולוגיות של "מה אשה יפה כמוך עושה כאן בבוקר?", "את צוחקת עליי? יש לך שני ילדים? את נראית נהדר", ושאר סופרלטיבים שמרככים את המשוגעת, שממשיכה בתחקיר הביטחוני של "מה אתם עושים פה ואת מי אתם מצלמים".

צוות טלוויזיה שהגיע במקרה לאזור מגביר את חשדה לפעילות מבצעית חשודה ברדיוס ביתה, ומיד אני פוצח בהסבר המשכנע הבא: "שמעת על נטלי פורטמן וקייטי הולמס? אז הן מצלמות פה סצינה לסרט חדש של עמוס גיתאי על מלחמת לבנון".

"אה...", נרגעה הזועמת, "באמת תלו אצלנו בכניסה הודעה שהולכים לצלם פה סרט".

לא הספקתי להגיד צ'יז ורועי כבר התייצב בדלת הכניסה כדי לאסוף מידע מודיעיני מההודעה התלויה בכניסה לבניין של המשוגעת. אם לא תהיה אורנה, לפחות ייצא מידע על אייטם פוטנציאלי אחר.

שעתיים של המתנה, אשה מטורללת אחת, 37 מעלות, ושום אורנה או סיגלית הכלבה באופק. אנחנו מחליטים להתקפל ולדהור על האופנוע, בדרך לעוד לקוח שסביר להניח יהיה לא מרוצה כשיפתח את העיתון.

10:00. קפה MOVIE-ING: בנאי זה בנאי

היעד הבא שלנו: ארוחת בוקר בבית קפה במתחם בזל/ שינקין/ נמל תל אביב/ יהודה מכבי או דיזנגוף ההומים סלבז מסביב לשעון. הפור נופל על קפה מובינג בפינת ירמיהו-דיזנגוף. בשל מיקומו, היותו חביב השכנים המפורסמים (מה, לא קראתם לפני שבועיים?), ובשל מיקומו האסטרטגי מטר מבית קפה שיושב בו מדי פעם שלמה ארצי (תמיד שווה תקתוק), מול המסעדה של שרון איילון (היתה שווה תקתוק לרגע לפני שנתיים) ולא רחוק מחנות השמלות של אושידה, שמזרימה אליה באופן קבוע ים מתוקתקות פוטנציאליות משירי מימון ועד יעל בר-זוהר.

כתל אביבי בעל תואר שני באייס קפה ובארוחת בוקר ישראלית, נכנסתי אוטומטית למקום הכי אסטרטגי בקפה, משמע, הכורסה שליד מעמד העיתונים שמתחת למזגן. רועי קבע: "יושבים בחוץ", שזה אומר בשמש, בחום, בלחות, בתצפית על הרחוב. הנה הלכה לי הארוחה והתחיל שיעור מספר 3: "תמיד פקח עיניים, חפש את האובייקט הבא שלך וזכור שכל דקה ורגע הוא רגע פוטנציאלי ללכידת מצולם".

רבע שעה אחרי תחילת ההרצאה, ודקה אחרי שהגיעה החביתה, נכנס אורי בנאי. פעם כוכב "פלורנטין" ז"ל והיום שחקן הבימה ובן דוד של אורנה בנאי. וכמו שאומרים ב"בלי סודות": "בנאי נשאר בנאי", ובאין אורנה נסתפק בבן דוד.

תוך שנייה נשלפת מצלמה קטנה, דיסקרטית וקומפקטית אך מהירה כשד, ועם אלף כוחות סוס, מסך מתכוונן, דיסקרטי ודינמי, שבנוי לקשר טוב ולתמונה מעולה וחדה. שתי כוסות מיץ התפוזים שלנו, סלסילת הלחם שלי והסלט הופכים תוך שניות למבצר בסגנון חומה ומגדל, שמשמש הסוואה למצלמה.

מתגלה בעיה: הפריים שיש לנו בעייתי בגלל ההשתקפות שלנו בחלון. בלית ברירה (וחיים ממשיים) אנחנו ממתינים שבנאי ייצא החוצה, אבל עושה רושם שהפלורנטינאי לשעבר החליט להתנתק מהתל אביבי שבו, ולקרוא את כל הדיווחים בכל העיתונים על תהליך ההתנתקות.

רועי מציע לעבור לנקודה שקרובה ליציאה. המצלמה כבר ערוכה ומכוונת על הטוסטוס של בנאי שחונה בסמוך, והאצבע על ההדק. בינתיים שלל הקפה, המים והמיצים ששתיתי במטרה לשרוף את הזמן נותנים את אותותיהם, אך צלם פפראצי אמיתי לא יקום ולא ינטוש עמדת אובייקט פוטנציאלי. וכך נשארו השלפוחית ואני במקומנו עוד 30 דקות עד לצאתו של האורי.

30 שניות של יציאה מהירה ו-50 תמונות נורו בדיסקרטיות לאוויר. המטרה הושגה. בעודנו מתקפלים מהמקום שטינקר מתקשר לדווח שגיא פינס נצפה ברגעים אלה ממש מיוזע על ההליכון בחדר הכושר. רועי מחליט לוותר וחורץ: צריך לקפוץ למערכת כדי לעבור על העיתונים והאינטרנט, לראות מה חדש בשואוביז. יש מצב שהוא פשוט זקוק לקצת מזגן.

11:00. בדרך למערכת

אנחנו חוצים את רחוב דיזנגוף על האופנוע, רועי סורק את צד ימין של הרחוב ואני מופקד על צד שמאל. חמש דקות של נסיעה ובינגו, יש לנו שוב את אורי בנאי שהקדים אותנו עם הקטנוע שלו, מחזיק שקית מהסופר-פארם. אנחנו עוצרים לתצפית ממרחק ביטחון. אנחנו מביטים בו ממושכות, אך לא ערכה לבדיקת הריון, לא שעווה להסרת שיער בגב ולא מאהבת בצורת מוכרת מהסופר-פארם נצפים באופק. אנחנו נפרדים מהבנאי בתקווה לראותו בפעם השלישית אוכל גלידה.

באזור הסנטר אני מזהה את אילן דר הולך ברחוב עם אוזניות לראשו והעולם שותק. גם אני. חמש דקות אחרי שלא איתרנו שום אייטם ראוי לצילום אני ממלמל מתחת לקסדה שראיתי את אילן מ"קרובים קרובים" מקודם, אבל לא אמרתי כלום כי הוא בטח לא מעניין אותך. רועי פוצח בדהירה מטורפת אחורה תוך כדי נאום חוצב להבות שאין כזה דבר לא מעניין, ושכל אחד שווה תמונה, בעיקר אם פתאום הוא דורך על קקי, שם סרט כתום על הראש או מחליק על המדרכה.

אנחנו דוהרים בכביש, עולים על מדרכות, דורסים נמלים ונדמה לי שגם זקנה, ואין זכר לאילן. אני מציע שנחפש אותו בוויטק 9 ורועי מעקם פרצוף. כן, שוב מתגלה בעיית טיימינג עם ההומור שלי. הזוגיות של רועי ושלי בסכנה.

אנחנו ממשיכים למערכת לא לפני שחולפים על פני ביתם של אלי אילדיס ומיקי חיימוביץ' (הקטנוע שלה בחנייה אך הרכב שלו איננו), חולפים על פני הבית של יונית לוי שנמצאת כמו מיקי בהתנתקות, ולא עוצרים. חצי יום עבר ואנחנו עם פריים אחד של אורי בנאי. המצב קשה.

12:00. במערכת: סקירת עיתונים ושעה של מנוחת לוחמים

שיעור מספר 4: "דע את האויב". הגיחה למערכת מנוצלת כדי לעבור על מדורי הרכילות היומיים ושלל אתרי האינטרנט, במטרה לראות איזה זוג חדש נולד בביצה, מי נפרד ומי מתחתן. בהיעדר ניוז לוהט, רועי מנצל את הזמן כדי להבהיר לי את חשיבות ההיכרות עם התעשייה. "חשוב לדעת מה הסיפור החם גם אם הוא לא מופיע בעיתון. הדיבור החם עכשיו הוא על החתונה המתקרבת של יעל בר-זוהר וגיא זו-ארץ. השמועה היא שהם עומדים להתחתן ממש בקרוב, אבל לאף אחד אין מושג איפה זה קורה ומי מעורב בזה. אני מאוד מקווה שלא יקרה לנו מה שקרה עם ארז טל שהצליח לחמוק ולהתחתן בחתונה חשאית".

רועי ממשיך את השיעור ומגדיר לי את המצולמים הלוהטים והמבוקשים, שכוללים את יהודה פוליקר ("אף פעם לא יוצא מהבית"), אריק איינשטיין ("הצלחתי לתפוס אותו פעם חוזר הביתה בזכות מידע ממוקד"), יונית לוי ("כמעט ולא נצפית באור יום"), יעקב אילון ("הוא לא חברותי כמו מיקי וקשה להשגה"), יעל בר-זוהר ("מעניינת גם היא סתם הולכת ברחוב"), ריטה ורמי קליינשטיין ("הערך שלהם ירד מאז שהם חשפו את משי לתקשורת"), שרית חדד ("היא קמה מאוחר, עושה פן, יוצאת להופעות וחוזרת באמצע הלילה. כמעט ולא מסתובבת"), דנה אינטרנשיונל ("דיווה אמיתית. עושים לה קניות, מורידים לה את הכלב ואם מצליחים לתפוס אותה היא מאוד כועסת, כי זה פוגע בתדמית הנשית שלה"), וכמובן סלבריטאי חו"ל המגיחים מעת לעת לארץ ולא תמיד מודיעים על כך תקשורת ("לא מזמן היתה פה קורטני תורן סמית מ"אלי מקביל", ובמשך שלושה ימים אף אחד לא ידע שהיא בארץ עד שבעלי מסעדה שהיא אכלה בה דיווחו לי על כך").

ההתלהבות של צלמי הפפראצי המקומיים מכוכבים בינלאומיים גדולה בעיקר בשל העובדה שמדובר בפוטנציאל לרווח כלכלי. "כשנטלי פורטמן היתה בארץ היא התמוטטה על סט הסרט ונשלחה למנוחה בחו"ל", מספר חביב. "קיבלתי מידע על מועד הטיסה שלה וחיכיתי לה מחוץ למלון. בארץ אף אחד לא רצה לפרסם את התמונה, והחלטתי למכור אותה דרך סוכנות צילום בינלאומית, שמכרה בסופו של דבר את התמונה ל-157 עיתונים ברחבי העולם".

תעשו את החישוב הכלכלי בעצמכם. סיפור פורטמן הוא דוגמה מצוינת על פי חביב לתיאור היחס של התקשורת המקומית לפפראצי. בעוד שתקציבי צלמי הפפראצי בעיתוני הבידור הבינלאומיים מוערכים במאות אלפי דולרים, ובמערכת צהובון ממוצע עובדים עשרות צלמים שכאלה ("ליד הבית של בריטני ספירס יש משמרות צלמים 24 שעות ביממה וכשמדונה הגיעה לארץ הגיעו אחריה 20 צלמים קבועים שנוסעים אחריה לכל מקום בעולם"), בארץ יש רק שלושה צלמי פפראצי במשרה מלאה, ביניהם יגל בר קמא ל"לאשה", ברק פכטר ל"רייטינג", רועי חביב שלנו, ועוד כמה צלמי תרבות וחברה שמשלימים הכנסה גם בתקתוקים חשאיים.

בעוד שבחו"ל אין לצלמים או לעיתונות גבולות (בשבוע שעבר לדוגמה, נחשפה "החבילה" של השחקן ג'וד לאו שצולם מחליף בגד ים במרפסת ביתו), אצלנו הגבולות, תודה לאל, ברורים ומוגדרים. "יש משהו מתסכל בעובדה שתעשיית הבידור בישראל מאוד קטנה, ושיש פה כמות עיתונים מוגבלת. בגלל העובדה שאחד מזין את השני והעיתונים פה תלויים בטאלנטים, יש לא פעם מקרים שבהם כוכבים גדולים מצליחים לבטל פרסום של תמונה. צילמתי פעם מישהי מפורסמת שהחליקה על הרצפה בכיכר המדינה, ובגלל שהיא מקורבת לאשת תקשורת חזקה, שעה אחרי זה הגיעה הוראה שלא לפרסם את התמונה. לא מפרסמים פה בני זוג בוגדים, הומואים ולסביות, מסיבות סמים או עירום. בגלל זה אני לא טורח להשקיע בזה זמן צילום. אבל זה לא אומר שאם מגיע אליי מידע, אני לא אשקול את הצילומים".

בחו"ל התמחור של התמונות מגיע למאות אלפי דולרים ואפילו למיליונים. בארץ במקרה הטוב, ישלמו אלף שקל לתמונה.

עד כמה התמחור מגביל את העבודה?

"מגביל מאוד. לדוגמה, זה ידוע שנינט טייב נוסעת כל שישי להורים שלה בקריית גת. ראית תמונה שלה משם? לא. אף אחד לא יטרח לנסוע לשם בתקציבים הנוכחיים. בעוד שבחו"ל צלמים נוסעים אחרי המצולמים בכל רחבי העולם, מרימים מסוקים לאוויר וסירות מירוץ בים - פה אין לזה תקציב. יעל בר-זוהר נסעה לאחרונה לבקר את גיא זו-ארץ בסט צילומי הסרט של סטיבן ספילברג במלטה. הדבר הכי הגיוני הוא להוציא לשם צלם, אבל אף עיתון לא שחרר בשביל זה תקציב".

זה שהביצה המקומית קטנטנה והמצולמים מכירים אותך לא מכבידה על העבודה?

"אין ספק שיש לא מעט צלמים שנמצאים בבעיה בגלל הכפילות בתפקיד. אני משתדל לא להתערבב ולא ליצור חברויות עם מפורסמים, אבל כבר נוצר מצב שמכירים אותי ומבקשים ממני לראות את התמונות, מתלוננים שהם לא מאופרים, רוצים לרטש שומה או סיגרייה שהם מחזיקים ביד, או שמתקשרים לתאם איתי צילום תמונות. זה מעליב אותי כי זה לא פפראצי. מה השלב הבא? לשים ברקע כרזה של קוקה קולה ובגדים של קסטרו ולעשות פרסומת?".

יש מצולמים שלא מקבלים יפה את עניין הצילום?

"יש מצולמים שמגיבים בעצבים, אבל בסך הכל פפראצי זה הטרנד. רבים מעדיפים שיצלמו אותם בדרך למכולת מאשר בעוד השקת מועדון עם שלל פליטי ריאליטי. לא נתקלתי במקרים רבים של אגרסיביות, חוץ מאשר כשצילמתי חברת כנסת מסוימת והמלווים שלה העיפו את הציוד שלי לרצפה או מריאנו אידלמן שמגיב בעצבים ומנפנף לי בידיים מול המצלמה כשהוא נתקל בי, מה שאגב מעלה את ערך התמונה. הרוב זורמים עם זה יפה ומי שלא - נכנס לרשימה השחורה ומוחרם על ידי צלמי החברה".

מקרה ההחרמה הכי גדול שידעה הביצה המקומית היה לפני כשנתיים, אחרי שאורלי ויינרמן סירבה להכניס את צלמי החברה למסיבת יום הולדת, בטענה שזה אירוע פרטי. הצלמים טענו: "אי אפשר להצטלם מתי שרק רוצים", ובתמורה החרימו אותה במשך תקופה ארוכה, לא צילמו אותה והקטינו את החשיפה שלה בעיתונים עד לסולחה הגדולה.

ומה עם המצפון, לא מייסר לפעמים?

"אני לא עושה דברים שנוגדים את המצפון שלי ולא עובר על החוק. אם אני תופס שחקן כדורגל מבלה עד 2:00 בבוקר יום לפני משחק מכריע, הבעיה היא לא שלי אלא שלו. אנשים צריכים לקחת אחריות על המעשים שלהם ומפורסמים צריכים לזכור שהם מרוויחים כסף מהמעמד שלהם, וזה חלק ממחיר התהילה".

ומה השיעור החמישי לפני שחוזרים לשטח? "מזל". לא משנה כמה שטינקרים יהיו לך, כמה שעות תמתין מתחת לבית של מאיה בוסקילה, אם אין לך מזל באותו היום סביר להניח שתחזור למערכת בלי הסחורה.

13:30. חוזרים לרחוב

עמוס בתובנות, שיעורים וטקטיקות צילום שמטעמים מובנים לא נחשוף כאן, נפרדנו מהמזגן לטובת יציאה לשטח. רועי הכריז על הפסקת צהריים ארוכה. "בין 14:00 ל-17:00 אין טעם לשוטט ברחובות כי רוב האנשים בקיץ נמצאים במזגן".

החום משפיע על סלבריטאי ארצנו וקטנים הסיכויים למצוא את יהודה לוי במסע קניות. מצד שני, גם החורף לא עושה טוב לפעילות השוקקת ברחוב, שלא לדבר על המרוץ נגד השמש השוקעת. אנחנו נפרדים לזמן קצר, ואני מחליט ליישם את טקטיקת הפפראצי שרכשתי בשעות האחרונות. אני משוטט רגלית במתחם שינקין, ומגלה שהשמש והלחות לא מונעים מגלית גוטמן לצאת לטיול עם שתי בנותיה, ולעצור לשיחת קוזינות עם מלאני פרס. אני מתמקם מאחורי לוח מודעות ופותח את התיק בשביל לגלות שאת המצלמה ואת המוח שלי השארתי במערכת. כנראה שצלם פפראצי אמיתי כבר לא אהיה.

בדרך חזרה למערכת אוולין הגואל (ברוריה פסקל מ"פיק אפ") חוצה את הכביש. את שיעור מספר 5 לא הפנמתי: אין לי מזל.

14:30. שדרות רוטשילד. יש בינגו!

המצלמה שוב בידיי. רגע לפני הייאוש הגדול ועם תאוות ציד-אדם גדולה מתמיד, אני מאתר אחריי את שי אביבי, במראה אוסמה בן לאדן משחק עם הכלב והילדה. סימני דולרים רצים לי מול העיניים כשאני חושב על התמחור שאני הולך לדפוק על התמונה הזאת. אלף דולר לא כולל מע"מ. שי אביבי נמצא באיי ליסט, הוא שחקן ב"הבורגנים" ואיש טלוויזיה מוערך פלוס ילדה פלוס כלב פלוס זקן. מה צריך יותר?

אני מתמקם בספסל כ-20 מטר ממשפחת אביבי, מעמיד פנים שאני מצלם את הבאוהאוס התל אביבי בשדרות רוטשילד ובין לבין מתקתק את המשפחה המאושרת. "תזכור תמיד שלך נדמה שהמצולם רואה אותך כי אתה רואה אותו, אבל לרוב הם לא קולטים אותך", מהדהד בראשי קולו של רועי.

אני תופס ביטחון, מכוון לעבר האובייקט, שאני מוכן להישבע שנועץ בי מבטים (התמונות לשיפוטכם), ונעלם כלא הייתי בין עצי שד' רוטשילד. מישן אקומפלישד.

17:00. קפה סוס עץ, שינקין: היערכות אסטרטגית

המצב מתחיל להיות רגיש. השעה מאוחרת, ועוד שלוש שעות יורדת השמש, מה שהופך את עניין הצילום לבעייתי יותר בגלל הצורך בפלאש. בדיקת שטח מוקדמת של רועי באחת השכונות הצפוניות של תל אביב גילתה שכלי הרכב הפרטיים של טל ברמן ואשתו לא נמצאים בחנייה שלהם, משמע שגם הבת והתינוק הטרי לא נמצאים בבית. אנחנו משנים את התוכנית המקורית לצלם את המשפחה המורחבת ומחליטים לשבת בנקודת תצפית אסטרטגית בקפה סוס עץ בשינקין. לא חולפת דקה מרגע שנוחתת כוס הקפה על שולחננו ושטינקרית מדווחת על עידן אלתרמן עם הילדה בפארק הירקון.

17:13. דוהרים על האופנוע לפארק

אנחנו דוהרים במהירות לא חוקית, הטלפון מצלצל ואשת הקשר מדווחת על תנועה ערנית של אלתרמן והקטנה לכיוון היציאה מהפארק. אנחנו מגבירים מהירות. באזור הקרייה מגיעה הבשורה המרה: המטרה נצפתה נכנסת לרכבה ונוסעת. חוזרים לקפה שנותר מיותם על השולחן.

17:45. בחזרה לשינקין

הקפה כבר פונה והשולחן נתפס, אבל מנגד המתינו לנו כפיצוי שני אובייקטים שנחתו בנפרד לקפה אחר הצהריים. מצד ימין, יעל נצר, כתבת השטח של "Y בעשר", ומצד שמאל, עמרי רונן, שדר גלגלצ. אני תופס פיקוד על השניים, בזמן שרועי מזהה את הרקדנית-שחקנית, רננה רז ("אהבה מעבר לפינה" ועכשיו בתפקיד קטן אצל ספילברג) יוצאת מהמתנ"ס השכונתי מחזרת ריקודים.

השניים הראשונים תוקתקו ורז מתיישבת בבית קפה סמוך מאחורי עמוד שמסתיר אותה. אבל כידוע, עמוד זה לא קיר, וגם לא סיבה לייאוש. אנחנו מתמקמים בקפה הסמוך, שותים עוד ספל (הרעלת הקפאין בדרך) וממתינים, ממתינים וממתינים.

19:35. מחכים לרננה רז

השמש כמעט נעלמת, ואני סובל מהיפראקטיביות שנובעת מיותר מדי כוסות קפה ביממה האחרונה. רז החליטה כנראה לאכול יותר מדי נבטים בסלט ומעכבת אותנו מיתר משימות יומנו. בשלב מסוים אנחנו מזהים את האובייקט מתחיל לנוע מבית הקפה ומתמקמים בעמדת צילום. היא יוצאת, נעמדת להגיד שלום אחרון לחבר לארוחה, ובדיוק ברגע הנכסף שלו חיכינו מחליטה קבוצת תיירים צרפתים להיכנס לפריים ולהעלים אותה. התיירים נוטשים אחרי דקה ורז היתה כלא היתה. רועי מתחיל לרוץ אחריה ואני נותר במקום לשמור על הקפה ולעודד בקריאות קצובות. יש תמונה.

החשכה יורדת ונגמר יום העבודה (כלומר עד 2:00 בלילה, אז צריך להתייצב בשדה התעופה לצלם את צביקה הדר שאמור לטוס לאוקראינה). מניין סופי: חמש תמונות. שמונה כוסות קפה ומצפון מיוסר אחד שלי.

רועי כבר דוהר ליעד המודיעיני הבא, ואני קולט בזווית העין את עמוס לביא ומחליט לעקוב אחריו. הוא לא באמת כזה מעניין מבחינת הפפראצי (אלא אם הוא ידרוך על קקי, יקשור סרט כתום לראשו או יחליק על הרצפה), אבל התמכרתי.