הכדור בצד המצרי

הכנסת אשררה אתמול את ההסכם עם קהיר לפריסת 750 שוטרי עילית של משמר הגבול מטעמה (בלווית מסוקים וספינות מהירות) לאורך הצד המצרי של ציר פילדלפי. אך השאלות שעליהן התקיים דיון ציבורי נרחב בחודשים האחרונים נותרו עדיין פתוחות: האם בוצעה פירצה בהסכם השלום עם מצרים, בכך שכורסם הנספח הצבאי אשר הבטיח את פירוז חצי האי סיני? האם יש לצפות שמצרים תרחיב בהדרגה את הפירצה, ותכניס לסיני כוחות משמעותיים יותר בשנים הבאות? האם תפעל אפקטיבית לעצירת מסתננים והברחות נשק מתקדם, העלול לסכן את דרום ישראל?

התשובות לשאלות אלה אינן פשוטות, אך יש לזכור שישראל היא שהחליטה ביוזמתה על ההתנתקות, שנבצר ממנה להיות מושלמת ללא היציאה מציר פילדלפי. זאת הן מרצונה של ישראל להיפרד מרצועת עזה, בהתאם לנורמות של המשפט הבינלאומי, והן בשל הקושי להחזיק כוחות צבא מבודדים במקום זה מעבר לגבול (הבינלאומי?) העתידי של ישראל-רצועת עזה. עלינו איפוא לשקול את המצב שנוצר על רקע החלטה שהפתיעה את מצרים, ולא כמהלך מצרי יזום ומכוון.

מצרים אמנם עשתה מספר צעדים לבניית ביצורים אסורים בסיני בשנים הראשונות לחתימת הסכם השלום. אך נראה שמגמה זו הופסקה עם כניסתו לפעולה של הכוח הרב-לאומי והמשקיפים (MFO), שהוקם לפקח על פירוז סיני על-פי הנספח הצבאי של הסכם השלום. הכוח, המורכב בעיקרו מחיילים אמריקנים, עושה את עבודתו ביעילות, ושני הצדדים הביעו וממשיכים להביע את שביעות רצונם ואת הערכתם לתיפקודו. מצרים לא תוכל איפוא להכניס כוחות נוספים לסיני מעבר למה שהוסכם בהסכם הנוכחי, אלא אם כן היא תסלק את הכוח הרב-לאומי - כפי שעשה נאצר עם כוח האו"ם ב-1967.

גם לא נראה שיש כאן פגיעה בהסכם השלום ופתיחתו לשינויים, שכן מדובר בהסכם מוגבל או במזכר הבנה, המתייחס לנקודה מסוימת בגבול בין שתי המדינות ולכמות מוגבלת ומוסכמת של נשק וציוד הקשורים בנסיבות מיוחדות (הברחות נשק ומסתננים). השאלה המרכזית שנותרה היא, האם תעשה מצרים את העבודה ותמנע הברחות נשק והסתננויות מסוגים שונים, לאחר שבמשך שנים העלימה עין או פעלה ב"צורה רכה".

ובכן, המצב כיום שונה. מצרים מקבלת עליה אחריות מפורשת על-פי הסכם שהיא עומדת לחתום מתוך רצונה החופשי. אין התחייבות יותר מחייבת מאשר הסכם חתום בין שתי מדינות. אם תמשיך מצרים להעלים עין מן הנעשה בצד שלה בציר פילדלפי, היא תהיה מפרה הסכם קבל עם ועדה בינלאומיים. וכאן המקום לציין שמצרים היא מדינה המתגאה ביותר מ-5,000 שנות היסטוריה, שתמיד מבליטה את חשיבותה בזירה הבינלאומית ואף טוענת לזכותה לחברות קבועה במועצת הביטחון של האו"ם, כגרמניה ויפן.

אולם, אין מדובר רק בכיבוד התחייבויות בינלאומיות. למצרים יש אינטרס לשמור על רצועת עזה רגועה, ולמנוע תנועה של גורמים עוינים רדיקליים באזור. מצרים נכוותה קשות בפעולות טרור שאורגנו בטאבה, בראס א-שטן ובשארם מתחת לאפם של שירותי הביטחון המצריים, הידועים ביעילותם ובקפדנותם הרבה. זאת מאחר שהעלימו עין מן התנועה של מבריחי הנשק, הסמים והנשים לישראל. מדובר בפעילות עניפה שהתקיימה לאורך שנים, והקיפה ללא ספק התארגנויות רועשות, שכללו הסעות של נשק וציוד במשאיות לאורך מאות קילומטרים במצרים גופא ובסיני, כמו גם ריכוז של אנשים וציוד חפירה. ללא ספק, שירותי הביטחון המצריים ידעו, אך סברו כי מדובר בפעולה נגד ישראל בלבד. קונספציה זו התפוגגה מאחר שעכשיו נראה שבמקביל, היה גם מי שהכין את הפיגועים נגד אתרי תיירות במטרה לפגוע בכלכלה המצרית ובשלטונו של מובארק.

מצרים, זו הרואה עצמה כחשובה במדינות ערב, והסבורה שיש לה תפקיד מרכזי בתהליך השלום בין ישראל לפלסטינים, קיבלה על עצמה משימה רבת אחריות הן מכורח המציאות והן מתוך האינטרסים הביטחוניים שלה. יש כאן ללא ספק שינוי חשוב במדיניותה. במצב החדש יגבר שיתוף הפעולה הביטחוני בין ישראל לבינה, ואף עלולים להיווצר סכסוכים עם הפלסטינים ואפילו תקריות אש, אם אבו-מאזן לא יצליח להשתלט על החמאס ושאר ארגוני הטרור.

מצרים נכנסת לשלב שבו היא מועמדת במבחן: עליה לקיים התחייבויות מרחיקות לכת שלקחה על עצמה ביודעין, תוך סיכון מסוים של יחסיה עם הפלסטינים ועם גורמים מוסלמיים שונים. מובארק - העומד בפני מערכת בחירות מלווה בהפגנות עוינות זו הפעם הראשונה אחרי ארבע תקופות כהונה בהן איש לא עירער על שלטונו - קיבל לאחרונה החלטות לא קלות בקשר לישראל (מכירת גז, הסכם להקמת אזורי תעשייה מיוחדים, כינוס הוועדה החקלאית המעורבת ועוד). המשמעות היא שהוא נמצא - למרות הקשיים - במהלך של שינוי מדיניות, שאת תוצאותיו נראה בחודשים הבאים.

צבי מזאל, לשעבר שגריר ישראל במצרים