פה קבור הכלב

חמש וחצי בבוקר נפרדתי מהמשפחה בטרמינל ונסעתי הביתה. זאת נסיעה די קצרה, שבדרך כלל גורמת לי להשתבח בבחירה הנבונה של מקום מגורי. בפעם הזאת לא רציתי שהיא תיגמר.

חמש וחצי בבוקר היא שעה שאני מעדיף מהצד ההולך לישון הרבה יותר מאשר מהצד המתעורר לעמל יומו. אין לי עמל, והיום שלי מתחיל בצהריים. אבל ביום הזה, בשעה הזאת, חיכתה לי הרבה עבודה: הלכתי לשכנים להביא מריצה. הוצאתי את הנעליים הכבדות, הרטבתי עם הצינור חלקת אדמה מתחת לעץ האורן, לקחתי את הטורייה החלודה והבאתי לה בעיטה כבדה, חסרת ישע, שנעצה אותה בתוך האדמה.

אין מלאכה פיזית בעולם שאני שונא יותר מלחפור. יש לא מעט אנשים שיעידו בשבועה, בצירוף מסמכים, שאני מוכן לתת לילה שלם של שמירה תמורת חפירה של שוחה לאדם בודד. אבל בפעם הזאת, בבוקר הזה, לא רציתי שהחפירה תיגמר.

שונרא הסתכל עלי הולך ובא, חופר ומקלל. הוא שכב מתחת לשיח, במקום המוצל והנעים שאליו העברתי אותו על הידיים, כשיצאה השמש. בכל פעם שעברתי לידו הוא מצמץ. אומרים על אנשים שחיים הרבה זמן ביחד שהם מבינים אחד את השני בלי מילים; בין שונרא לביני היתה הבנה בלי מילים מאז שהבאתי אותו הביתה, גם כן על הידיים. אחרי 14 שנה לא הזדקקנו למילים שלא השתמשנו בהן אף פעם. הוא ידע מה אני עושה. והוא הסכים.

בשבע וחצי בא ישי עם ארגז הווטרינרים הגדול שמשמש אותו בביקורי בית. אמרתי לו בוקר טוב, שאלתי אם הוא רוצה לשתות משהו. הוא לא רצה. כרעתי מתחת לשיח ודיברתי אל היצור החי שהילדים שלי הכירו מהיום הראשון שלהם עלי אדמות. אחר כך הורדתי לו את הקולר והרצועה של הקרציות, החזקתי את הראש שלו בשתי ידיים והקשבתי לנשימות הכבדות.

אחר כך ישבתי בצד השני של הבית וחיכיתי. ישי עבד לאט ובעדינות, לוקח את הזמן שלו. השמש התחבאה מאחורי ענן. אחרי 20 דקות בערך היא יצאה. זמן קצר אחר כך ישי קרא לי, ושאל בקול רך אם אני צריך משהו. אמרתי שכלום.

הגוף שלו היה רך וגמיש, חסר רצון אבל עוד לא סרבני בקשיחות של המוות. הבאתי אותו במריצה עד הבור, עצמתי לו את העיניים והורדתי אותו לאט פנימה, על הידיים. אחר כך כיסיתי טוב, שמתי מה ששמתי למעלה, יעיל וקהה רגשות ולא מתעכב לומר שלום. החזרתי את המריצה לשכנים, את הטורייה למחסן, את הנעליים למקום.

ב"להרוג את ביל" מחסלת אומה תורמן את המורה הרוחני שלה בשיטה שנקראת "חמש הנקודות של הלב המתפוצץ": היא לוחצת איפה שהיא לוחצת, וברגע שהוא קם ועושה חמישה צעדים הלב שלו מתפוצץ לרסיסים. לי לקח יותר מחמישה צעדים להגיע למרפסת ולהתיישב על הנדנדה, אבל ברגע שהתיישבתי - ברגע שלא היה לי יותר מה לעשות - הלב שלי התפוצץ לאלף רסיסים של צער וגעגוע.

תסתכלו עליהם, תראו אותנו

יש משהו ברור, טבעי וקמאי, בין גברים לכלבים שלהם. כמו כל הדברים הטובים, הוא לא צריך הסברים: כלב שבנוי וחי כמו שכלב צריך להיות הוא פשוט גבר עם ארבע רגליים וזנב. הוא עושה שטויות כמונו, הולך אחרי האף והזין שלו כמונו, מבלה את הזמן בשיטוטים חסרי מטרה כמו שאנחנו היינו עושים אם לא היו לנו ילדים וחובות וערימה בורגנית של חרא יומיומי על הראש. הוא מבין מה אנחנו רוצים בלי קול, כמו שני לוחמי קומנדו שבילו יחד עשר שנים בג'ונגל. הוא יודע לעשות כל מה שאנחנו יודעים, ועוד מסוגל ללקק לעצמו את הביצים. תלמד אותו לשתות בירה - יש כלבים שלמדו - ואין לך שותף יותר טוב לחיים. אה, ויש להם זנב.

זנב זה עוד דבר שיש לכלבים והיה צריך להיות לנו אם העולם היה מושלם: איבר חסר תועלת לחלוטין, שכל מה שהוא עושה זה להביע רגשות בלי מאמץ, בלי שיהיה צורך לנסח אותם. אם היה לנו זנב לא היינו צריכים לדבר, לקנות פרחים או לשקר. כלב עושה בזנב שלו שימוש כמעט פילוסופי, וכל גבר שמטרתו לחיות את החיים חייב להתבונן בשימוש הזה וללמוד ממנו.

האמור לעיל נכון לגבי כל כלב, אבל שונרא לא היה כל כלב. הוא היה מורה לחיים. ב-14 שנותיו, 100 שנה של אדם לפי החישוב המקובל, הוא חי כמו שרק הטהורים שבינינו יזכו לחיות. הוא חי כמו שהמינגווי כתב, כמו שמייקל ג'ורדן שיחק כדורסל, כמו שקיפניס שותה: לפי החוקים שלו, ללא גבולות וחשבונות, בלי להסתכל אחורה. אנחנו, שזכינו לכבוד להאכיל אותו ולחסן אותו ולקחת אותו לווטרינר פעם אחר פעם כדי לתפור את אינסוף פצעי הקרבות שלו, חיינו בסך הכל בעולם שלו.

הוא היה האסקי מעורב עם כנעני, זאת אומרת הכלאה של ערבי ואסקימוסי. אמא שלו היתה כלבת רפת, שהיתה באה לפנות בוקר לבית של הבעלים להודיע על המלטות. אבא שלו היה האסקי עם עיניים כחולות ומבט מרושע. בין שאר הדברים שעשה בחייו הארוכים והטובים, שונרא סגר איתם את כל החשבונות הפרוידיאניים: דפק מכות לאבא, זיין את אמא (ואת הבנות שנולדו לו ולאמא, ואת הבנות שלהן). הוא עלה לשמיים עם פנקס נקי שהדף האחרון נתלש ממנו, והמלאכים עמדו מסביב, שרו הללויה וכשכשו בזנב.

קראתי לו שונרא. כן, אני יודע שבארמית זה חתול, אבל מה לי ולארמים. תעצמו את העיניים, תעבירו את המילה הזאת על המסך של העפעפיים הסגורים - ותבינו שזה שם של כלב. זאת מילה הרבה יותר מדי טובה, יותר מדי מדויקת וצלילית ועשירה מבפנים בשביל לציין חתול, שהוא חיה של כוסיות מצפון תל אביב שמשחקת משחקים חמודים עם הזה של הווילון ועושה קקי בתוך ארגז חול גמדי. שונרא זה שם של חיה שמחרבנת איפה שהיא רוצה.

הוא גדל להיות מלך. כשכלבה היתה מתייחמת במושב והוא היה נעלם מהבית, הייתי מחכה שלושה ימים ואחר כך הולך לחפש אותו. בדרך כלל הייתי יודע איפה הוא לפי הכנס הגדול של הכלבים ליד השער: כולם יושבים בחוץ, מעשנים סיגריות ומסתכלים במבט מורעב על החצר עצמה. על הדשא, לבדו, היה יושב הכלב שלי רגל על רגל, עם מבט של מי שלא מבין למה כולם טורחים בכלל לצאת מהבית. יותר מפעם אחת, כששאלתי את בעלי הבית אם הוא מפריע להם, התשובה היתה שלהפך: אם הוא לא שם, יש מריבות כלבים והרבה בלגן. אם שונרא בא, הכל מתרוקן. יותר מפעם אחת קשר אותו בעל הבית בחצר, שלא ילך.

היה לו סדר יום של מוכתר הכפר. בבוקר הוא היה מטייל עם השכן לשדות, אחר כך עובר בחצרות הקבועות לשתות קפה עם החברים, אלה שהלכו על שתיים והמעטים מההולכים על ארבע, בדרך כלל כלבות, שאותם הסכים לקבל לחצרו. הן לא היו חייבות להיות מיוחמות: היו גם כלבות מעוקרות, שאיתן היה הולך לטייל ולסקור את גבולות הממלכה. בערב הוא היה מגיע הביתה ומעניק לנו את הזכות לתת לו אוכל ולהוציא לו את הקרציות ולפנות לו את השטיח, שיוכל לישון את שנת הלילה שלו בהרחבה.

פעם, אחרי שטרף עגל אחד יותר מדי, החלטתי לקחת אותו לאילוף. ביג מיסטייק. כל יום שישי משמונה עד תשע היינו מתייצבים בחווה, חמושים בחגורת חנק אסורה על פי אמנת ז'נווה וממתינים להוראותיו של המאלף, שנשמע כמו ששנאוצר היה נשמע אם היה מדבר. אחרי פעם אחת שונרא הבין את העסק. כל יום שישי, משמונה עד תשע, הוא היה עושה כל מה שהייתי אומר לו: הולך רגלי, שוכב ב"ארצה", לא מניד עפעף כשהניחו לו נקניקייה עם הזרבובית ואמרו לו לא לאכול. בתשע ודקה היינו הולכים לאוטו כדי לחזור הביתה; הייתי אומר לו משהו לא מזיק כמו "תיכנס מהדלת הזאת", והוא היה מעיף בי מבט מזלזל ומסרב, רק כדי להבהיר לי שאני יכול לקפוץ לו (ולראות אותי קופץ).

בין שאר טקסי הבוקר הוא היה מוציא אותי לריצה. הייתי נכנס לאוטו, לחפש אותו כדי להכניס אותו הביתה לפני שאני יוצא, ושונרא היה מגיח מאחת החצרות, נצמד לדלת של הנהג ופותח ברייס. ב-40 קמ"ש, כשהמהירות היחסית שלנו היתה אפס, הייתי מברך את אלברט איינשטיין, מוציא חצי גוף דרך החלון ותופס אותו ברצועה כדי להוביל אותו הביתה באותה מהירות. בוקר בוקר, שנה ועוד שנה, עד שאילף אותי לחלוטין.

יום אחד הוא עזב את הבית. אחת מנשותיו המליטה, מה שעבור כל כלב מסמן את סיום העניין שלו בה עד לעונת הייחום הבאה. אבל שונרא יצא באותו יום מהבית ועבר לגור אצלה בחצר. כל יום היה מחכה שתגמור להיניק את הגורים, ואחר כך מטייל איתה בשדות, מלווה אותה בחזרה, משכיב את כולם לישון. המושב שלנו קטן ומדי פעם הייתי נתקל בו, מציע לו בתחנונים לחזור הביתה. הוא היה נשאר ידידותי, משתדל לא להעליב, אומר יפה שלום וחוזר לענייניו.

אחרי חצי שנה פגשה אשתי מישהו שטען שהוא פסיכולוג של כלבים. כשכלב מזדקן, אמר הפסיכי כשהוסברה לו הבעיה, הוא מרגיש שיהיה לו קשה להשתלט על המקום ליד הנקבה בזמן הייחום, ולכן הוא לפעמים מתמקם שם מראש, לתפוס את המשבצת. הוא יחזור? שאלה אשתי, שלא יכלה עוד לשאת את מראה ההשפלה היומיומית שלי. לא, אמר הפסיכי, זה סופי. למחרת, כבר ניחשתם, שונרא חזר הביתה כאילו כלום.

תסתכלו עלי, תראו אותו

יום אחד, כשהרגישו שהמלך כבר זקן, ארבו לו עשרה כלבים באחת הפינות ודפקו לו את המכות של החיים. הוא חזר הביתה עם כלי דם פתוחים כמו פיצוצייה באמצע הלילה, וצבע את הדשא באדום. איכשהו הוא שרד את הלינץ', אבל מאותו יום זה כבר היה שונרא הזקן.

נשארו לו עוד כמה שנים, ובהן אולי למדתי ממנו הכי הרבה. כשם שהתמכר לאנרגיה האדירה של הנעורים ולעוצמת הבגרות, כך לא התבייש שונרא בדבר מנוולותה של הזיקנה. הוא היה לאשמאי זקן, שהריח בלי בושה בחלציהם של כלבי הבית האחרים כשאלה חזרו ממסעות הזיונים שלהם. ככל ששקע במדרגות הנכות, הניוול והבלבול של הישישות, כך היה ברור שגם זה בעיניו (שהעלו קטרקט, ולכן יכולת רק לנחש מה יש בהן ומה הן רואות) חלק אינטגרלי מהחיים. אנחנו נולדים, אנחנו חיים, אנחנו נזדקן עד שלא נהיה עוד. עלינו לשאת את בואנו לכאן כמו את לכתנו מכאן, והבשלות היא הכל, כפי שכתב שייקספיר (או שמא היה זה שונרא, אני לא בטוח) ב"המלך ליר".

והוא הלך. שלו ורגוע ונותן לי לקחת אותו פעם אחרונה על הידיים, כמו שהיה צריך לקרות. כמו שכולנו היינו רוצים להיות וללכת, כמו שכולנו היינו רוצים שיזכרו את הרגע החולף הזה, שבו אנחנו לובשים עור ובשר ופרווה וזנב ועושים את ההבלים שלנו בעולמו של האלוהים.

אני מתגעגע אליו הרבה, כמעט כל פעם שאני לא יודע מה לעשות, אבל ב-14 שנים למדתי ממנו שככה זה. המורה יכול רק להראות לך את הדרך, מהרפת שבה נולד אל האדמה שבה הוא שוכב עכשיו. גבר טוב, שהיה לו כלב טוב ללמוד ממנו, יידע כבר ללכת בה לבד.