שתף קטע נבחר
צילום: צפריר אביוב

אצלי הכל נהרס, בת"א הכל כרגיל

רננה מרמלשטיין ראתה את ה-D-9 עולה על ביתה בגני טל וכותבת את הפרק האחרון ביומן ההתנתקות: על החזרה "המזוכיסטית" הביתה, ההלוויות החוזרות והחיים החדשים בדירת השירות הלאומי בתל אביב: "כמה שאנשים מנסים להבין ולהזדהות איתנו, הם בחיים לא יבינו. אני באה לתל אביב והחיים פה זורמים כאילו כלום לא קרה. ציבור שלם חרב עליו עולמו, ופה החיים זורמים"

אחרי שיצאתי מגני טל הייתי בטוחה שלעולם לא אחזור לשם. חקקתי בלבי את הפעם האחרונה שבה נסעתי בכבישים המוכרים. אך לא עבר שבוע וכבר מצאתי את עצמי יושבת במשאית של אבא שלי בדרך לגוש קטיף, בדרך הביתה.

 

אבל הפעם זה באמת היה סופי, כי נסעתי לראות איך הורסים לי את הבית, את גני טל, את כל העבר שלי. כשהגעתי לגני טל חשכו עיני, כל השכונה שלי, הבתים של החברים הכי טובים שלי כבר היו הרוסים. פתאום מהבית שלי ראו את הים ואת המכולת ורק הבית שלי עמד שם, בודד ומיותם. הסתובבתי ביישוב וראיתי את ה-D-9 הורס את כל מה שאני מכירה.

 

שלחתי לחבר'ה שלי הודעות שהרסו להם את הבתים: "הורסים את הבית שלך ברגע זה, ה-D-9 עולה עליו ועוד רגע 18 שנים הופכות לערימה של בטון".

 

פתאום אחד החבר'ה התקשר אלי בלחץ: "רננה הורסים לי את הבית? תגידי להם שיעצרו, כל הדברים שלנו עוד שם". הסתכלתי על הבית ועל ה-D-9 ולא ידעתי מה לעשות. הגג כבר היה הרוס והכלים כבר התחילו להרוס גם את החדרים, ואני עומדת בצד חושבת מה לעשות, כי זה מסוכן להיכנס למקום שהורסים, כי נופלים שם עמודי חשמל ועצים. והחבר שלי ממשיך לצעוק, מתחנן שאציל את הרכוש של משפחתו.

 

נכנסתי לחצר והתחלתי לצעוק ולנופף בידיים: "תעצרו הכול יש דברים בתוך הבית". אחד הנהגים שם לב אלי ועצר ובעצם הציל לחבר שלי את הזכרונות.

 

"רננה, הורסים את הבית שלנו"

 

המשכתי להסתובב בהלם במושב האהוב שלי ופתאום אבא שלי התקשר אלי: "רננה בואי, הורסים עכשיו את הבית שלנו" הגעתי מהר לבית וה-D-9 כבר היה שם. היינו שם שני אחיי הגדולים, אבי ואני. אין לכם מושג איזה קשה זה לראות את אבא שלכם בוכה כי הורסים לו עכשיו את הבית שהוא בנה בעשר אצבעותיו. את החיים שהוא ואמא שלי בנו לנו בשביל שנהיה מאושרים.

 

ה-D-9 עלה על הסלון, ואז על המטבח והמשיך לחדר השינה של ההורים שלי והבכי רק התגבר והתגבר והכאב בלב קשה מנשוא. בתוך 10 דקות, 28 שנה של עשייה ויצירה של חיים של משפחה הפכו לערימה של בטון חסרת כל ערך. 

 

אני יודעת שהרסו את הבתים בשביל שזה לא יגיע לערבים אבל עדיין זה קשה. החדר שחייתי בו כל חיי נהרס. הקיר עם הזיכרונות נמחק. ה-D-9 עזב, והמשפחה עלתה לחממות. אני נשארתי שם, עם מה שהיה פעם הבית שלי וחיפשתי חלקים מהחדר שלי, משהו שיישאר איתי תמיד. חיפשתי בין כל ההריסות ומצאתי חלק מהקיר האדום שלי ואפילו חלק מקיר הזיכרונות. לקראת ערב כל הבתים כבר נהרסו, אפילו המכולת של אברם והמזכירות נמחקו מעל אדמת גני טל.

 

עמדתי בשער של גני טל, הסתכלי על גני-ז"ל החרבה ונסעתי משם בפעם האחרונה, באמת. אני יודעת שזה היה קצת מזוכיסטי לנסוע לשם אבל אם לא הייתי רואה את זה בעיניים שלי לא הייתי מאמינה שיהודי מסוגל לעשות את זה.

 

לא עבר שבוע ומצאנו את עצמנו בשש הלוויות של תושבי גני טל. זה היה יום הזוי. הביאו את המת, אמרו הספדים וקברו בשנית. ואז הביאו את השני, ואת השלישי והרביעי והחמישי ואת השישי וזה פשוט לא נגמר. והבכי עם כל הלוויה רק מתגבר. הסתכלתי על ההורים שלנו בגני טל, כמה הם יכולים לסבול? כמה הנפש שלהם יכולה עוד לספוג? הזקנה פתאום קפצה עליהם.

 

תראו מה איש אחד עושה לציבור שלם. כשכחשבנו שזהו, זה נגמר, אפשר לנסות להתחיל לחיות חיים חדשים, הגיע יום חמישי והייתה הלוויה המרכזית. 15 הלוויות!!! זה היה כל כך קשה. לקבור שוב בית קברות שלם. מי היה מאמין?

 

סוף דבר, בתל אביב

 

עכשיו אני כותבת מדירת השירות הלאומי בתל אביב. אני עובדת בבית ספר חילוני וזה פשוט עולם אחר. דווקא שמחתי להתחיל את שנת השירות. לפחות יהיה לי מקום שאני ארגיש בו בבית כי עדיין אין לנו מקום קבע. למזלי יש איתי גם עוד שתי בנות מהגוש.

 

אבל גיליתי שיש גם בנות שפשוט לא מבינות מה עובר עלינו. בשבילן, שנת שירות זו שנה של כיף, שנה של בילויים. בשבילנו, זו שנה של התמודדויות חדשות, של התגברות על אובדן של חיים שלמים. בשבילן זה רק תירוץ למקום כיפי שמבלים בו, בשבילנו זה הבית.

 

כשחזרנו אתמול לדירת השירות אחרי השבת, כולן סיפרו איזה כיף היה לחזור הביתה, למיטה ולחדר שלהן, ואני עמדתי בצד עם דמעות בעיניים וחשבתי לעצמי: לי זה כבר לא יהיה. כמה שאנשים מנסים להבין ולהזדהות איתנו, בחיים, אבל בחיים, הם לא יבינו. אני באה לתל אביב והחיים פה זורמים כאילו לא כלום לא קרה. ציבור שלם חרב עליו עולמו, ופה החיים זורמים. 

 

כשהמורות שמעו שאני מגוש קטיף הן נורא התלהבו ואפילו מורה אחת ביקשה שאני אספר את הסיפור שלי בכיתה שלה. ופתאום אני מוצאת את עצמי מספרת את סיפור חיי לילדים שעד עכשיו חשבו שתושבי הגוש זה מפלצות פנאטיות, שראו אותנו רק מבעד למסך, ופתאום הם רואים ילדה רגילה שבאה בסך הכול לעזור להם. הם לא ידעו איך לאכול את זה.

 

אני עכשיו מתחילה לשקם את חיי,אולי לא תשמעו ממני יותר, אבל זה לא אומר שהכול בסדר איתי, כי כלום לא בסדר. המדינה לא דואגת לנו, אנחנו בבית ההארחה בחפץ חיים. והחבר'ה שלי עדיין במלונות ברחבי הארץ. לא כל הילדים התחילו ללמוד כי לא לכולם יש איפה. רוב ההורים עדיין מובטלים, והכאב רק מתגבר בכל יום שעובר.

 

למרות כל זה, אני יודעת שנצליח לצאת מזה, אנחנו ציבור חזק, השאלה מה נצטרך לעבור בדרך. החיים שלכם ממשיכים כרגיל, ולי יש רק בקשה אחת: אל תשכחו שיש אנשים שהחיים שלהם לעולם לא יחזרו להיות רגילים שוב. 


פורסם לראשונה 04/09/2005 23:39

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: רננה מרמלשטיין
הפינוי שלי
צילום: רננה מרמלשטיין
צילום: רוני סופר
הדחפורים הורסים את בתי הגוש
צילום: רוני סופר
תל אביב. החיים זורמים
צילום: מירי חסון
צילום: גיל יוחנן
ההלוויה ההמונית
צילום: גיל יוחנן
מומלצים