פסטיבל הסרטים של איתן שוורץ
איך משכנעים את האמריקאים שבישראל יש לא רק מלחמות? למשל באמצעות הקולנוע הישראלי
שלשום נפתחה שנת הלימודים האקדמאית בארצות הברית, מה שאומר מבחינתי נדידה קבועה בין קמפוסים: שיקאגו, פיניקס, סט. לואיס, צ'טנוגה (יש מקום כזה, אתם יכולים לבדוק). המשימה היא להלהיב את הסטודנטים על ישראל, ואחד האמצעים שאשתמש בהם הם סרטים ישראליים. אם תרצו, "פסטיבל הסרטים הנודד של ישראל בלב": הסטודנטים יקבלו קצת בידור, הקולנוענים הישראליים יקבלו קצת תמלוגים, ואולי חלק מהצופים גם ייצאו מההקרנות ויבינו שישראל היא לא מקום כזה נורא כמו שרואים בחדשות.
בכל העולם אוהבים את פריז ואת רומא ואת לונדון – וזה, בין השאר, בזכות סרטים שצולמו במקומות האלה. אין סיבה שלסרט ישראלי לא יהיה אפקט דומה. זה לא רעיון מהפכני במיוחד - בהרבה מאוד קמפוסים כבר מקרינים סרטים כאלה בהצלחה גדולה. לא מזמן הייתי נוכח בהקרנה של סרט חדש שהצליח לשבור סטיגמות לגבי ישראל – "מכינה" שמו - שנוצר באופן כמעט מוצהר ככלי להסברה.
מיטל גוטמן, הבמאית של הסרט, היא צעירה שנולדה בישראל וגדלה בארצות הברית. מיטל למדה לתואר ראשון באוניברסיטת "דיוק" בצפון-קרוליינה – מוסד יוקרתי שהיה גם מוקד של פעילות אנטי-ישראלית בתקופה האחרונה. במשך כמה שנים היא היתה פעילה בארגונים פרו-ישראליים, אבל הרגישה שהמאמצים הכנים לא ממש הצליחו לשנות את התדמית השלילית של ישראל בקמפוס. מיטל החליטה לעשות מעשה: היא רכשה מצלמת וידאו פשוטה ונסעה לישראל לתעד את החיים של בן-הדוד שלה, בחור כריזמטי וטלוויזיוני ביותר, שהחליט לדחות את הגיוס בשנה כדי להתנדב לעבוד עם ילדים באזורי מצוקה.
"הייתי מתוסכלת מהתדמית של ישראל בקמפוס", היא מספרת, "ישראל, כמו שאני חוויתי אותה, אף פעם לא השתקפה. תמיד דיברו רק על קונפליקט וקונפליקט. בן הדוד שלי עמד להתגייס, וחשבתי על החוויה שהוא עובר בניגוד לחוויה שלי בקולג'. רציתי לחקור את השוני בין החוויות, להראות לקהל אמריקאי מה זה אומר באמת להיות בן 18 בישראל". מיטל עקבה אחרי בן הדוד והחברים שלו מהגרעין, תיעדה את השיחות שלהם ואת הצחוקים, צילמה את החיים שלהם, וגם דיברה איתם על התוכניות לעתיד והמחשבות על הצבא. והפרט הכי חשוב: את כל השיחות היא קיימה עם הישראלים באנגלית, מתוך מטרה ברורה להראות את התוצר לסטודנטים אמריקאים.
מיטל חזרה לאוניברסיטת דיוק וערכה את הסרט. הקרנת הבכורה של "מכינה" – כך נקרא הסרט - נערכה בקמפוס, חודשים ספורים אחרי שבמקום התקיים כינוס מתלהם של הארגון לסולידריות פלסטינית. 500 איש גדשו את האולם, והתגובות היו בדיוק מה שמיטל רצתה להשיג: נלהבות. "אנשים ראו עד כמה ישראלים דומים להם", היא מספרת, "רוב הסרטים על ישראל עסקו עד אז בסכסוך, והסרט שלי נתן לישראלים פרצוף אנושי". נשיא ארגון הסטודנטים הערביים אמר לה שזו היתה הפעם הראשונה שהוא הבין את המנטליות הישראלית. סטודנט ישראלי שלח לה אימייל ואמר שזו היתה הפעם הראשונה שהוא הרגיש גאה להיות ישראלי בקמפוס. והשיא – פרופסור אחד ללימודי המזרח התיכון שינה את תוכנית הלימודים שלו והכליל את הסרט "מכינה" בסיליבוס. מיטל עצמה תבלה את החודשים הקרובים במסע הקרנות והרצאות בקמפוסים אמריקאיים. נאחל לה הצלחה.
מחסור אדיר
הסיפור של מיטל משלב שתי תופעות די בולטות בקמפוסים: האחת, שהקרנות של סרטים הם דבר מאוד פופולארי באוניברסיטאות, ושתיים: שיש מחסור אדיר בסרטים טובים על ישראל. ואני לא מדבר על סרטי תעודה או תדמית: כאלה יש המון. הבעיה היא שרוב הסרטים האלה עוסקים בפוליטיקה או בסכסוך. לפני כמה חודשים הסתובבתי בין הקמפוסים של קליפורניה, בדיוק בשבוע שבו שידר ערוץ הטלוויזיה הציבורי פי.בי.אס את סרטו של דן סיטון, "המלחמה הבאה", שעוסק בימין הקיצוני בארץ. הסטודנטים שבהם נתקלתי באותו שבוע נחלקו לשתי קבוצות: הרוב הגדול לא ראה את הסרט (מה לעשות, לרוב האנשים נמאס לשמוע מישראל כי הם חושבים שכולנו קנאים משוגעים ואלימים), ואלה שכן ראו את הסרט הזדעזעו, כי הבינו שישראל שישראל עומדת על סף מאבק עם קנאים משוגעים ואלימים. את אלה וגם את אלה שאלתי אם יצא להם פעם לראות סרט ישראלי מסוג אחר. נגיד, קומדיה רומנטית. נגיד, דרמה פסיכולוגית. נגיד, סרט תיעודי שסתם מתמקד בסיפור אנושי מרגש. נחשו מה היתה התשובה.
הסיפור הזה הוליד את ה-"מיני פסטיבל", שיציג בקמפוסים סרטים ישראליים טובים ומצליחים שאין להם שום נגיעה - אבל באמת שום נגיעה – לסוגיות הפוליטיות של ישראל. האתגר הגדול הוא כמובן למשוך להקרנה סטודנטים לא-יהודים: אלה הסטודנטים שהכי צריך להגיע אליהם, ואלה גם האנשים שממש אין שום סיבה שיבואו לאירוע שקשור בישראל. מצד שני, סרט על נושא שקרוב מאוד לליבם יכול – אולי - להוציא אותם מהבית. "יוסי וג'אגר", למשל, הוא דוגמא קלאסית לסרט שבהקרנות בקמפוסים מצליח למשוך - ולרגש - סטודנטים הומוסקסואלים לא-יהודים שבשום דרך אחרת אי אפשר היה להביא אותם לאירוע שקשור בישראל. דוגמא אחרת היא "סוף העולם שמאלה", שמרגש קהלים ממוצא צרפתי והודי. "ערוצים של זעם", על הראפרים סאבלימינל ותאמר, הוא להיט בקמפוסים עם אוכלוסייה ערבית. רשימת הסרטים עוד לא סגורה סופית, ואשמח מאוד לשמוע את הצעותיכם, במיוחד אם יצא לכם אישית להיות נוכחים בהקרנה כזו בחו"ל.
כמו שאמרתי, ברור שאני ממש לא ממציא את הגלגל: מאיר פניגשטיין ("פוגי") מריץ כבר 20 שנה פסטיבל מצליח של סרטים ישראליים בערים הגדולות. קונסולי התרבות של ישראל עושים עבודת קודש בקידום ודחיפה של קולנוע ישראלי. ממש במקרה עולה פה השבוע הסרט "מדורת השבט" בהקרנות מסחריות. וגם בהרבה מאוד קמפוסים כבר עורכים הקרנות כאלה, וההצלחה גדולה. אז למה צריך עוד הקרנות? בדיוק מהסיבה שצריך עוד מרצים פרו-ישראליים, עוד עצומות פרו-ישראליות, ועוד אירועים פרו-ישראליים: בחלק מהקמפוסים האווירה כל-כך עויינת לישראל, שתמיד יש מקום לעוד.
