אליפות-בול
"אורות של ליל שישי", שלא הוקרן בבתי הקולנוע בארץ, הוא סרט פוטבול שלא מבקיע
אני לא אוהב ספורט. אני כן אוהב סרטי ספורט. נדמה שכל הדרמה הקולנועית, אולי אף האנושית, מגיעה לתמצית המצומצמת ביותר שלה בסרטי ספורט. יש לך מטרה: לנצח. יש לך מכשול: הקבוצה שנגדך. עכשיו תעבוד על עצמך כדי לנצח את האויב ולזכות בגאולה. פעם זה היה השואו-דאון באמצע רחוב מאובק בין השריף לנבל במערבון, עכשיו זה משחק האליפות שכל הסרט נבנה לקראתו, ובו חבורת צעירים תצטרך להוכיח את עצמה. ובדרך הם ייאלצו לעבור תהליכים: להתמודד עם ההורים, עם המאמן, עם טרגדיות, עם אחריות, עם מחויבותם לקבוצה. כך שגם אם הם לא ינצחו בסוף כקבוצה, הם ינצחו בסוף כבני אדם. זה קיטש, זה פשטני, אבל זה תמיד עובד. כלומר, כמעט תמיד.
ב"אורות של ליל שישי", שיצא השבוע בדי.וי.די, זה לא עובד. תכל'ס, כל סרטי
הספורט זהים. ומה שמדהים הוא שממשיכים להפיק אותם. ומה שמדהים עוד יותר שהם ממשיכים להצליח. בכל שנה בשנים האחרונות היה איזה סרט ספורט קטן, צנוע ונוסחתי לחלוטין, המבוסס על סיפור אמיתי, שהפך להצלחה מפתיעה שתפסה את חזאי הקופות לא מוכנים. שנה אחת זה היה "סיבוב חוזר" ("The Rookie"), סרט הבייסבול המקסים בכיכובו של דניס קווייד. שנה אחרי זה היה "נס הנחישות", סרט ההוקי (שלא ראיתי), עם קורט ראסל. ובשנה שעברה זה היה "אורות של ליל שישי", סרט פוטבול נטול כוכבים, עם בילי בוב תורנטון בתפקיד המאמן. ההצלחה לא היתה מרקיעת שחקים, אבל היתה בהחלט מרשימה והוכיחה - כמו שהאמריקאים אוהבים להגיד - שלז'אנר הזה "יש רגליים".
ומה עוד משותף לרוב סרטים האלה? הם לא מגיעים להקרנות מסחריות בישראל. הם, כחכוח מסויג, "אמריקאים מדי". צריך כוכב גדול שישנע סרט פוטבול למסכים בארץ (אדם סנדלר ב"משחק מכור" הטרי, דנזל וושינגטון ב"לזכור את הטיטאנים", אל פצ'ינו ב"יום ראשון הגדול" הוותיק יותר). הממד המטאפורי של הסרטים האלה - מעין סרטי מלחמה בזעיר אנפין (ולפעמים לא פחות אלימים) - נעלם מעיני המפיצים בארץ, שאוקיאנוס תרבותי מפריד בינם ובין אמריקה (אגב, סרטי כדורגל כן מגיעים אלינו. בייחוד מאירופה. חכו ל"גול!" שמתקרב לישראל בסתיו הקרוב).
אז איפה נכשל - בעיניי לפחות (כי האמריקאים התלהבו) - "אורות של ליל שישי" במקום שבו כל כך הרבה סרטים זהים הצליחו (אפילו "כוכב חדש נולד" עם דוסון לירי, סליחה - ג'יימס ואן דר ביק, היה מוצלח יותר).
עבורי זה ברור: פיטר ברג הוא במאי מחורבן. ברג, שחקן שהפך לבמאי, היה
כבר מעצבן נורא כשחקן (ב"שיקגו הופ", למשל), וכבמאי-תסריטאי הוא פשוט קטסטרופלי. "אורות של ליל שישי" הוא סרטו השלישי כבמאי והמסקנה די חד משמעית: הוא לא מוכשר. סרטו הקודם, "המרדף", היה סרט פעולה נסבל, בעיקר בזכות פעלולים מושקעים, אבל הוא היה החמצה גדולה כי ברג הוא במאי שלא מבחין בניואנסים. לא של הומור, לא של דרמה ולא של סגנון. יש משהו מגושם ובהמי בסרטים שלו. צפו ב"עד החתונה זה יעבור", סרט הבכורה הסדיסטי והשוביניסטי שלו (עם קמרון דיאז) ותבינו מי האיש.
"אורות של ליל שישי" הוא סיפורה האמיתי, כמובן, של קבוצת פוטבול מבית ספר תיכון באודסה, טקסס, עיירה קטנה ונידחת שחיה רק למען פסיכוזת הפוטבול השנתית. סיבת קיומם של האנשים בעיירה היא עונת הפוטבול. הנשים בעיירה נועדו רק לגדל או לשעשע את אלופי הפוטבול הפוטנציאלים. הלחץ על הנערים עצום. בלי גביע אין לעיירה הזאת סיבת קיום, לגבריה אין מניע לחיים. וברג, שגם חתום על התסריט, מחמיץ את הכל, מביים את הסרט כמו פרק של "פיק אפ" ולמעשה רק מארגן סצינות ספורט טלוויזיוניות. הסרטים האלה, שעוסקים לרוב בעיירות דרומיות שספורט הוא כל מה שיש בחייהן, עושים לרוב עבודה לירית יפה בתיאור הטרגי, אבל גם האופטימי, של חיים קטנים (והסרטים האלה מצליחים מאוד בקרב קהל דרומי שבדרך כלל לא מבקר באופן סדיר בקולנוע). "אורות של ליל שישי" כושל בתיאור העיירה שבה מגיעים הבחורים לשיאם בגיל 17 ומשם רק מיתדרדרים. בראיין גרייזר, המפיק, חזר לאותה נוסחה בדיוק ב"סינדרלה מן" (שדווקא לא ממש הצליח באמריקה). סרט האיגרוף של ראסל קראו, שיגיע עוד חודש לישראל, נוסחתי עד אימה, אבל הוא עובד, כי אצלו השימוש בספורט הוא כמשל למאבק החיים, ומסך הקולנוע מתפקד כעולם ולא כטלוויזיית מסך גדול, שסתם מציג מהלכי משחק מבוימים היטב.
