שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    ניחוח של הצלחה
    זבל מי שמלכלך על חיריה: ההר שצמח מאשפתות שינה לאחרונה את פניו והפך מגוש ג'יפה לאתר ירוק שעושה כסף מפסולת החברות שטיפסו עליו ממחזרות בו כל מה שלא זז – משאריות ארוחת הערב שלכם ועד ברזל – ומוכרות את יצירותיהן למפעלים בארץ ובעולם. ואפילו העשירון העליון מצא לו שימוש מקורי: גן אירועים - עם נוף עוצר נשימה

    דמיינו לעצמכם את התמונה הסוריאליסטית הבאה: התזמורת הפילהרמונית מנגנת על פסגת הר הזבל חיריה, אנשי הסגל הדיפלומטי של מדינת ישראל מאזינים לה מחוייטים ומעונבים, ומלצרים ומלצריות מתהלכים בין השולחנות במקום עם כוסות יין – כשברקע השקיעה. נשמע מוזר, אבל לא מדובר בסצינה מסרט של קוסטריצה, פליני או יהודה ברקן. אירוע כזה באמת נערך השנה בהר חיריה, שהופך לאחרונה מאחד המקומות המכוערים והמסריחים של גוש-דן לאתר של מיחזור פסולת, פרויקטים ידידותיים לסביבה ותוכנית להפוך לריאה הירוקה הגדולה בישראל.

     

    אם מצרפים לזה את הנוף הפנורמי שנשקף מההר, כבר אפשר להבין אפילו למה הוא נבחר לשמש כסוג של אולם קונצרטים. המהפך האישיותי והקוסמטי של הר חיריה החל לפני כחמש שנים, כאשר אחרי כמעט יובל של פעילות הופסקה בו הטמנת הזבל של גוש-דן.

     

    מאז שנסגר, שינה האתר את ייעודו מקצה לקצה, והוא פועל בשני מסלולי התפתחות של ברווזון מכוער: כתחנת מעבר של זבל לפני שהוא מועבר להטמנה בדרום – וכבסיס למתקני מיחזור. אם עדיין קשה לכם להאמין שההר שאתם רואים בין גהה לאיילון עשה כזה מהפך – תשאלו את חברת החשמל שקונה חשמל שמיוצר באתר. תשאלו את הסינים, שמייבאים מחיריה שקיות ניילון ממוחזרות לתעשיית הטקסטיל. תשאלו את מנהלי מפעל הבדים מאזָר שהחליט לרכוש גז טבעי שנפלט מההר.

     

    מתברר שהראש היהודי סופסוף למד איך לעשות כסף מהזבל. יו"ר איגוד ערי דן לתברואה וסגן ראש עיריית תל-אביב, דורון ספיר, אומר שכרגע החברות שמפעילות את מפעלי המיחזור כ"פיילוט" אומנם אינן רואות הרבה רווחים, אבל שבעתיד המצב צפוי להשתנות. "החברות קיבלו את הזכות להקים מפעל על השטח שלנו וזה טוב להן, כי הן רוכשות ידע וניסיון", מסביר ספיר. "הן רואות במפעל שלהן מתקן הדגמה לצורך השיווק שלהן לחו"ל, וירוויחו בעיקר שם".

     

    מוכרים ניילון לסינים

     

    אז לרבים מאיתנו, במיוחד לתושבי המרכז שהיו רגילים לראות באתר פלולה באמצע פרצופם, חיריה היא עדיין, במקרה הטוב, החצר האחורית של גוש-דן. הר פסולת ענק, חסר טעם וסגנון, שמדרונותיו נוטים ליפול, שנחליו נסתמים בפסולת סרוחה. אתר שגדל במשך 50 שנה לממדים מפלצתיים של הר אמיתי באמצע מישור החוף. פעם הוא מהווה סכנה למטוסים הנוחתים בנתב"ג, פעם הוא אסון אקולוגי של גזים רעילים ופעם הוא נוטה לקרוס בשל עומס יתר.

     

    אבל היום סיור באתר הזבל הוא חוויה אמיתית: משאיות מפלצתיות כבר לא מטפסות לאיטן במעלה ההר כדי לפרוק זבל; ראש ההר נקי להפליא; 63 בארות גז נקדחו בו כדי להוביל את הגז המצוי בתוכו לצורך יצירת אנרגיה, וספסלים מעץ מוצבים בו כדי לשמש את התלמידים שמגיעים לכאן ללמוד קצת על איכות הסביבה.

     

    "אנחנו מתקנים את השגיאות שנעשו כאן במשך עשרות שנים", אומר ספיר. "עשרות שנים טמנו כאן זבל ופסולת בלי להבין את ההשלכות האקולוגיות של הפגיעה הסביבתית הזו, ועכשיו אנחנו מוציאים ממנו את הטוב ומנסים לייצר אנרגיה הכי נקייה שיכולה להיות".

     

    מפעלי המיחזור, שכרגע עוד מוגדרים כניסויים, הוקמו באתר לא קטן למרגלות ההר. עוברים בהם פסולת אורגנית, פסולת כבדה, פסולת בניין, גזם ועץ, צמיגים ומה לא. בכל יום מגיעים לאתר כ-2,800 טון פסולת ממיטב פחי הזבל של גוש-דן – כ-200 טון נשלחים לפארק המיחזור של חברת "חץ אקולוגיה", והיתר מועברים הלאה, להטמנה במישור רותם וב"גני הדס" בדודאים שבדרום. חברת "חץ אקולוגיה", שמובילה את הניסוי, מרוויחה פעמיים: פעם היא מקבלת שכר מאיגוד ערי דן לתברואה עבור הטיפול בפסולת (האיגוד, מצדו, חוסך את עלות השינוע שלו לדרום), ופעם שנייה היא מרוויחה ממכירת חומרי הגלם הממוחזרים לחברות מסחריות בארץ ובחו"ל.

     

    "בריכת המיחזור מקבלת את כל הפסולת הביתית שלנו", מסביר ישראל פייג, מנכ"ל החברה. "הפסולת הכבדה, כמו מתכות וברזל, שוקעת. הפסולת הקלה, כמו ניילון ופלסטיק, עוברת תהליך גריסה. את הניילון והפלסטיק אנחנו מוכרים לסין במחיר שנע בין 600 ל-700 דולר לטון. הסינים מייצרים בגדים סינתטיים, ואחר-כך אתה קונה את החולצות שלהם בדולר אחד. נירוסטה ממוחזרת אנחנו מוכרים ב-1,500 דולר לטון וברזל ב-160 דולר לטון".

     

    איקאה נוסח חיריה

     

    לאחר שמצאו דרכים למיין ולמחזר את הפסולת הכבדה, נותרה לאנשי חיריה המשימה לטפל בדבר המסריח באמת: הזבל האורגני, כלומר הפסולת הביתית האכילה. גם כאן הם מצאו דרך להפוך את הפסולת לכסף. מהחומר האורגני מייצרים המפעלים קומפוסט – וגם גז מתאן לייצור חשמל. חברת "חץ אקולוגיה" מפיקה את החשמל באמצעות טורבינה באתר ומוכרת אותו לבוסים של שקע ותקע, לחברת החשמל.

     

    "אנחנו מוכרים מגה וואט של חשמל לחברת החשמל ב-80 דולר", אומר פייג. "מכל 100 טון אשפה אפשר להפיק שני מגה וואט חשמל לשעה, שיכולים לספק את צריכת החשמל לאלפיים בתי-אב בישראל". יו"ר האיגוד ספיר גאה מאוד בחשמל שמופק מההר. "כל התחנה שלנו עובדת על חשמל שמיוצר מהזבל", הוא מתלהב. "אם תלך לשעון החשמל שלנו תראה שהוא עומד. חשבון החשמל שלנו עומד על אפס שקלים בחודש. והחשמל שלנו הוא טוב יותר, כי הוא חשמל ירוק. הוא לא מיוצר משריפת פחם או בתהליך מזהם אחר".

     

    ספיר אף טוען כי מאגר הפסולת של מדינת ישראל יכול להתחרות בשוק הדלקים והאנרגיה. "מהאשפה היומית הכוללת שמגיעה לחיריה ניתן יהיה לספק גז בכמות שוות ערך ל-300 אלף ליטר סולר ביום", הוא אומר. "באנרגיה הזאת אפשר להפעיל את כל התחבורה הציבורית של גוש-דן ביום אחד". לאחרונה הצליח האיגוד למכור את הגז הטבעי לחברה פרטית לייצור בדים מאזָר. על-פי ההסכם, חברת "אופיס טקסטיל" תציב צינור גז תת-קרקעי להובלת הגז הטבעי מחיריה למפעל. מלבד התשלום על הגז עצמו, המפעל ישלם לחיריה גם דמי שימוש בסך של כ-40 אלף שקל בחודש.

     

    "במהלך כזה אני מונע את הזיהום שנפלט מההר וגורם לאפקט החממה, וגם מונע את הזיהום מסולר שבו השתמש המפעל עד עכשיו", אומר ספיר. "זה לא רק עניין כלכלי-מסחרי. זאת תפיסה חברתית שלמה. עשינו טעויות עם חיריה, זיהמנו את הסביבה, אבל עכשיו אנחנו מתקנים ומשקמים".

     

    ובמסגרת התיקון, חיריה מנסה אפילו להפוך לאיקאה קטנה ולהיכנס לבתי האזרחים. פסולת העץ הגדולה עוברת לפסל ולנגר, והם מייצרים ממנה רהיטים מרשימים. באתר אפשר לראות ספסלים מעוצבים, שולחנות יוקרתיים, כיסאות וגם חנוכייה – כולם גלגול של פסולת עץ שהגיעה לאתר. על כל רהיט, אגב, מוטבעת בגאווה חותמת יוקרתית: "מיוצר בחיריה".

     

    אז אחרי מתיחת הפנים המשמעותית, בחיריה אומרים בגאווה שאנשים רבים מבקשים לקפוץ לביקור ולראות במו עיניהם איך בדיוק הופכים ג'יפה לאנרגיה או לבגדים. בשנה שעברה הגיעו לבקר בהר שבין גהה לאיילון כ-2,500 תלמידים בחודש, לא פחות. כ-800 דיפלומטים מכל העולם ביקרו באותה שנה בהר, והעבירו את הבשורה לשאר הגלובוס. עכשיו מזדרזים באתר לבנות מרכז מבקרים שיוכל לתת תשובות לכל התיירים המזדמנים – ואז, מי יודע, עוד עלולה להישאל שאלה קצת מוזרה: סנוב, בחיריה כבר היית?

     

    התוכנית: פארק חיריה

     

    חיריה המשוקמת אמורה להשלים את תדמיתה הירוקה כשתהפוך לחלק מתוכנית גרנדיוזית, לפיה יוקם פארק ענקי על שטח של 8,000 דונם באזור המרכז. חיריה אמורה להוות את הגבול המזרחי של הפארק, שישתרע עד לשכונת התקווה בתל-אביב ויהיה הריאה הירוקה הגדולה במדינה. אלא שהדרך ליישום תוכנית "פארק איילון" עדיין ארוכה.

     

    למרות שממשלת ישראל והמועצה הארצית לתכנון ולבנייה אישרו את התוכנית לפני חמישה חודשים, כרגע נראה שרחוק היום שבו היא תצא לפועל. סביב הקמת הפארק נערך קרב של ממש בין כרישי נדל"ן לארגוני הירוקים: אנשי העסקים דרשו להקים אלפי דירות על חלק מהפארק בתמורה להשתתפות במימון הקמתו, ואילו הירוקים טענו כי הפארק חייב להיות נקי לחלוטין מפרוייקטים של טיח ולבנים.

     

    על אף שאנשי הנדל"ן שכרו יועצי תדמית ולוביסטים, דווקא ידם של הירוקים היתה על העליונה. ממשלת ישראל אישרה את הקמת פארק איילון על-פי התוכנית המקורית, ללא דריסת רגל של קבלנים ויזמים. "זכינו באוויר לנשימה", אמרו אז הירוקים, אבל אנשי הנדל"ן מיהרו להרוס להם את האופוריה וטענו כי "ההחלטה מטילה את המימון של הקמת הפארק על הכיס הציבורי, ומשמעות ההחלטה היא השארת האיזור בשיממונו לאורך עשרות שנים".

     

    בינתיים, נראה שאנשי הנדל"ן צודקים בחזונם. למרות שאפילו ראש-הממשלה אריאל שרון דרש לגשת ל"ביצוע מיידי" של פארק איילון, עדיין לא ברור מהיכן יילקח המימון הדרוש להקמתו. העלות הראשונה נאמדת בסכום של 200 מיליון שקל, אבל שום גורם ציבורי או ממשלתי לא הסביר מאין אפשר לקחת אותם.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אביגיל עוזי
    חיריה. שם רע שנישא למרחוק
    צילום: אביגיל עוזי
    המפעל להפקת אנרגיה חשמלית. נקייה וירוקה
    צילום: שאול גולן
    תוצרת חיריה. גאווה מקומית
    צילום: שאול גולן
    מומלצים