אסון התאומים, הזווית שלנו
4 שנים אחרי פיגועי התופת בניו יורק ישודר בסופ"ש בערוץ ההיסטוריה סרט דוקומנטרי שחוזר לאסון, מהנקודה הישראלית
כשאתם קוראים את השורות האלה, הבימאית עירית גל כבר מתעדת את משלחות ההצלה בניו אורלינס. הפרויקט הקודם שלה עם המשלחות היה בצונאמי ואחריו בשטפונות בגרוזיה, ללא ספק בחורה עם תשוקה לאסונות. את אחד מהתוצרים שלה תוכלו לראות היום (ו', 21:00) ומחר (שבת, 19:19), בערוץ ההיסטוריה. מדובר בסרט דוקומנטרי שביימה וערכה גל, שמטפל באירועי ה-11 בספטמבר מנקודת המבט הישראלית, למודת הטרור.
את נקודת המבט האישית מספקות שתי דיילות שהיו באחד הבניינים במהלך התנגשות המטוס; את הפן התקשורתי-ויזואלי מספק מאיר ויגודר, צלם שהגיע לניו יורק כדי להרצות על תפקיד הצילום בטרור (כן, כן), והאספקט המקצועי-צבאי מובא אליכם בחסות מי שהיה ראש אגף אבטחה בתקופת רצח רבין, בראיון ראשון מאז, וראש אגף טרור בשב"כ. עוד נתיב מעניין בסרט היא התחקות אחר מקורות הטענה שפשטה בעולם המוסלמי בעקבות האסון, לפיה מדובר בקונספירציה ו-4,500 יהודים פונו מהבניין עוד בטרם התנגשו בו המטוסים.
"העדות של הדיילות מדהימה מעצם זה שהן היו שם, בפנים". אומרת גל. "הן שתיהן חברות ילדות, אחת דיילת משופשפת והשניה חדשה, שלא הכירה את ניו יורק. אז היא לקחה אותה לבנין הסחר העולמי. הן היו בדרך לקומות העליונות, ובכניסה למעלית התחילו הקריאות לפנות את הבנין. הן מתארות איך הן יצאו בהתחלה בנונשלנטיות וכדור אש ענקי חלף מעל הראש שלהן, ואחר כך הבריחה בתוך האימה נוראית".
למה דוקא ישראלים?
"היה מעניין להסתכל על זה בעיניים ישראליות, כי כל מי שדיבר על זה נגע בנושא של ישראלים שמומחים בטרור. לכל ישראלי יש חיבור לטרור. ובאמת הישראלים היו הראשונים להבין מה קורה. לאמריקנים לקח זמן עד שירד האסימון, אבל אחת הדיילות מספרת שהן רצו החוצה והחברה שלה צועקת לה 'מה קורה?' תוך כדי כדור-האש, והיא אומרת לה זה פיגוע טרור".
הצלם מאיר ויגודר העביר בדיוק באוניברסיטה ניו יורקית הרצאה על מסורת קטעי הווידאו אליהם מצטלמים המתאבדים לפני ביצוע הפיגוע. יום למחרת טלטלה אותו המארחת שלו והעירה אותו אל הבלהות. "הסתכלתי מהחלון באמצעות משקפת והדבר הראשון שראיתי היה החור בבניין", הוא משחזר. "העפתי מבט לטלוויזיה וראיתי את אותה התמונה. וזה נתן לי תחושה מוזרה של מה אמיתי ומה לא".
ויגודר לקח את המצלמה וירד למטה. ברגע שהוא יצא מהמונית אל מול הגראונד זירו, הסתובבו אליו עשרה אנשים כדי להימנע ממראה הבניין הראשון שנפל. "כמה זמן אחרי זה נפל המגדל השני. אני לא אשכח איך עמד לידי צלם אחר, בשוק מוחלט, והוא מסתכל על זה ואומר לי 'פוטושופ'. ברגעים האלה עוד לא קולטים את האבדן, רואים את זה רק מבחינה ויזואלית. שניה אחרי זה האשה שלידו שאלה אותו אם הוא תפס את זה, אז הוא הריץ את הסרט אחורה כדי לבדוק. אני מסתכל על המסך שלו ואני רואה את הבניינים עולים בחזרה. מאוד סוריאליסטי".
מאד ויזואלי.
"אני צלם, והחיבור שלי הוא ויזואלי. סביב האסון הכל עבד על משהו אופטי, שמאוד מתאים לתרבות האמריקנית, הרי יש הכנה של עשרות שנים לרגע הזה, הכנה באמצעות סרטי קינג קונג וסרטי אסון".
איפה הרגש בסיפור?
"הממד הרגשי של האסון בא אחר כך. לא יכולתי לצאת מניו יורק אז עשרה ימים הסתובבתי ורשמתי לעצמי את דרגות קבלת האסון. בהתחלה דיברו על בניינים, ביום השני התחילו להבין שיש פה מוות, ביום השלישי התחילו לעשות טקסים והפכו את זה מאבל ספונטני לאבל טקסי, שזה מאד מעניין, בוש מגיע לגראונד זירו, וכולם שואלים מה אמריקה מתכוונת לעשות עכשיו. מימד מעניין אחר נחשף כשהתחילו להקים את קירות הזכרון. בכל רחוב של בית חולים אנשים תולים תמונות של נעדרים. היה פה בעצם משחק, כי כולם ידעו שאין נעדרים, בתי החולים היו ריקים. אבל אנשים רצו להיאחז במחשבה שהם עוד חיים. בהבנה שמדובר במשחק היה משהו מאוד עצוב. תמונות משפחה הפכו לתמונות זיכרון ושם אנשים כבר בכו".
