ככה זה קרה

"בכית"? שאלה אותי הסופרת רות אלמוג בפתח הראיון לרגל צאת ספרה החדש. "אתמול הייתה כאן עיתונאית שספרה לי כי היא בכתה בסוף הקריאה ומיד קנתה את עולמה", היא מתוודה בחיוך ילדותי. הודיתי בפניה כי אני אמנם לא בכיתי (אין לי נטייה לבכות, אלא בסרטים), אבל כן צחקתי וגמעתי את הספר היפה שכתבה בהנאה גדולה.

רות אלמוג היא אחת הסופרות המוערכות והמשובחות בספרות העברית. מאז 1967 פרסמה כתריסר ספרים למבוגרים וכתשעה ספרי ילדים ונוער. היא זכתה בפרסים רבים וספריה תורגמו לשפות רבות. לקוראי "הארץ" מוכרת אלמוג מטורה הקבוע במוסף הספרותי של העיתון, שם היא כותבת מאז שנות השישים. סיפוריה הקצרים, בעלי קול ופואטיקה ייחודיים בנוף הספרות הישראלית, זכו לפני כשנתיים לעדנה מחודשת בקובץ "כל האושר המופרז הזה" שהתפרסם בהוצאת "כתר" בעריכת שמעון אדף. שיתוף הפעולה בין העורך הצעיר לסופרת הוותיקה נמשך בספר החדש "באהבה, נטליה" היוצא לחנויות בימים אלו.

"באהבה, נטליה" הוא רומן מכתבים שבמרכזו דמותה של ציירת הנעה עם אהבתה ומשפחתה בעולם האמנות הישראלית, על דמויותיו הציוריות (המופיעות ברומן במפורש, או במרומז) ועל רקע האירועים ההיסטוריים משנות השישים ואילך שעיצבו את המציאות הפוליטית של ימינו. לראשונה בספר זה נוטשת רות אלמוג את הלשון העשירה, רבת הרבדים, שמאפיינת את כתיבתה, לטובת לשון מצומצמת ופונקציונלית יותר, לשון המכתב.

למה דווקא רומן מכתבים?

"לפני שבע שנים בערך יצא בעברית הספר 'העיר והבית' של נטליה גינצבורג, רומן מכתבים. את הספר קראתי תוך שעתיים וכשגמרתי אותו נורא כעסתי עליה ואמרתי בליבי, 'זה נורא קל לעשות דבר כזה. תוך חודשיים אני כותבת כזה ספר'. היא

מאוד הרגיזה אותי, כי אני לא אוהבת שעושים עבודה קלה, אני ייקית. אז התחלתי לכתוב, וקראתי לזה בהתחלה 'בעקבות נטליה'. התברר לי שזה לא קל לכתוב רומן מכתבים. היה קשה מאוד להעמיד את המבנה. זה מאוד קשה לתאם את התאריכים והזמנים - הייתי צריכה ללכת לספרייה לשבת עם עיתונים ולבדוק דברים. אבל זה היה ניסיון מאוד מעניין מבחינתי וגם קיבלתי סטירת לחי על זה שכל-כך בזתי לה. המכתבים אפשרו לי לבנות איזשהו מבנה שיש לו מראית עין תיעודית. כאילו שכולם דמויות אמיתיות שרק צריך לזהות אותן. בכלל, השילוב של האנשים האמיתיים שאני קוראת להם בשמם - תומרקין, פנחס כהן גן, פנחס שדה, אפשר לי ליצור מבנה שיהיה אמין. הייתי יכולה לעשות את זה רק במכתבים".

למה? הרי כתבת רומנים בעבר.

"אני לא סופרת ריאליסטית. אף פעם לא הייתי ופה נראה לי שזה קצת כזה. לכן אני מאוד חששתי בספר הזה, אני מאוד קרועה איתו".

מה לא בסדר בריאליזם?

"אני שונאת ריאליזם ואני לא יכולה לכתוב ככה. זה מנוגד לאישיות שלי. אני חושבת שהחיים פה כל-כך השתנו והספרות יחד איתם שזה לא עובד יותר, אם כי אנשים נורא אוהבים את זה. רוב הקהל אוהב את המפגש עם הדבר המוכר שלא מאיים עליו יותר מידי: השכן בבית, החברים לפאב, הקרובים. בלי איומים, 'אל תציג אותם כיותר מדי רעים, כי זה מאיים'. כאילו תפקיד הסופר לגרום הנאה ולבדר את הקורא. זו גם השפעה של אמריקה. זה מה שאנחנו מקבלים כל הזמן מתורגם ומוצג כהישגים גדולים. הלשון הפשוטה הייתה הכרחית כי הייתי צריכה שהמכתבים ייכתבו בשפת הגיבורים, אבל נטליה, בכל זאת, מפני שהיא ציירת, נתתי לה הרבה דימויים ומטאפורות ופיציתי קצת על הפשטות".

רוצה שינוי

בכל שנות כתיבתה נעה אלמוג בין סגנונות כתיבה שונים. החל מטון אוטוביוגרפי וידויי בסיפורים המוקדמים ומלאות עשירה של המספר ברומן, דרך כתיבה מופשטת בספר "האגם הפנימי" וכלה בלשון פשוטה לכאורה ברומן המכתבים. "אני עושה את זה בצורה מודעת", היא אומרת, "מאחר שבחיים שלי לא משתנה כלום, אני עושה את השינוי בספרים".

את מזהה במעבר הסגנוני הזה תהליך כלשהו?

"אני חושבת שיש פה גם תהליך. במובן מסוים הספר הזה מבחינה לשונית באמת יותר פשוט, ואני חושבת שזה קשור בגיל ובהשפעות שסופגים מבחוץ. אני כל הזמן קובלת על העוני של השפה והרדידות ויש לזה השפעה. זה מחלחל. כשהכנתי את קובץ הסיפורים ('כל האושר המופרז הזה') ראיתי איך בסיפורים הראשונים השפה כבר התיישנה. חזרתי אל הסיפורים האלה ונדהמתי. אני כתבתי הרבה יותר טוב אז, ואני חושבת שמשהו נשחק עם הגיל. הזיכרון כבר לא כל-כך טוב וגם העובדה שאני קוראת כמעט כל הזמן ספרים מתורגמים רע - משפיעה. פעם בשנה יוצא איזה תרגום באמת מעולה. אפילו בספרות המקורית יש מעטים היום שעוד דבקים בלשון שפעם הייתה הלשון שלנו. חיים באר בספרו האחרון 'חבלים' - ההישג הגדול שלו שם זה באמת הלשון".

"באהבה, נטליה" מסמן מפנה נוסף בכתיבתה של רות אלמוג. הפוליטיקה, שבדרך כלל אינה ממלאת תפקיד משמעותי ביצירותיה, נוכחת כאן באופן מוחשי מאוד. חרדותיו של השמאל המתריע בשנות השבעים מפני סכנות הכיבוש, מתממשות הלכה למעשה בסוף הספר, בשנות האלפיים, בתיאור הצורם של בתה של נטליה כימנית קיצונית אשר מעתיקה את מגוריה לחברון. "אני חושבת שתמיד צריך להיות פוליטיים", אומרת אלמוג. "אין מנוס. סופר, יש לו תפקיד פוליטי. לדעתי לאמנות בכלל יש תפקיד חתרני. האמן מבדיל את עצמו מהחברה ומשקיף עליה. הוא איכשהו פוסע הצידה ומסתכל על הדברים

לא לשימוש רות אלמוג נטליה באהבה (איור: צחי פרבר)

ומאיר עליהם. זה לא מקרה ששליטים עריצים ודיקטטורים פחדו מסופרים. זה לא מקרה שסטאלין שלח אותם לגולאגים ורדף אותם. זה לא מקרה שאפלטון אמר שהוא לא רוצה אמנים אצלו במדינה האידיאלית. אם מסתכלים בהיסטוריה, אז או שהשליט העביר לצדו את הסופר, או שהוא רדף אותו וזה מצביע על כך שהחתרנות היא מעצם המהות של המקצוע הזה, ולכן אי אפשר שלא להיות פוליטי.

"ועכשיו, פה, בישראל, אי אפשר יותר, אי אפשר כבר לשתוק, אני מתפוצצת מזעם וחרון. מה שקורה פה הוא לא מובן לי בכלל, אני מרגישה כמו בתוך ערפל. אני לא מבינה מאיפה מרמים אותי. כולם מדברים על הרצון בשלום, אבל זה לא אמיתי. כשאת מתחילה לבדוק את זה, אז מה שאת מגלה זה גזענות מכל עבר, ובעצם מה ששולט זה הפחד, הפחד מפני השלום".

מבלי להתכוון, אומרת אלמוג, יצא לה רומן פוליטי, נטוע במציאות. ואכן, אף-על-פי שהספר מצייר תמונה חיה ומרתקת של הכוחות הפועלים באמנות הישראלית, הוא אינו עוסק כמעט בתהליך היצירה עצמו. היצירות הבודדות שהיא מתארת קשורות בביוגרפיה של נטליה: היא מפסלת את הטורסו של אהובה בעור מתוח על מנת שתוכל להחליק על דמותו, היא מפסלת את שניהם פוסעים יד ביד בפארק כפיצוי על פנטזיה לא ממומשת.

האם האמנות היא בעיניך תוצר של חיי האמן, בלתי נפרדת מסיפור חייו?

"הדמויות שלי בדויות, הכל בדוי, אבל נקודת המוצא היא הרבה פעמים ביוגרפית. בתחילת דרכי נלחמו בי על כך מכל עבר. עמיתי הסופרים חשבו שלא צריך לכתוב ככה, שצריך להמציא דברים ואף פעם לא לכתוב על עצמך. גם בעלי (הסופר והמשורר אהרון אלמוג) חושב שזה לא בסדר לכתוב סיפור אוטוביוגרפי. לא נראה לו. הוא חושב שהכול צריך להיות דמיון. אני מלכתחילה לא מקבלת את העניין הזה של הדמיון, כי אני חושבת שככל שבורכת בדמיון, אתה בסך הכול יוצא מהניסיון שלך. הדמיון מוגבל בניסיון, או בהכרה, אתה תמיד עושה שימוש בדברים שאתה מכיר".

כתיבה אוטוביוגרפית עלולה להזמין פרשנות פסיכולוגית שמשטיחה את הטקסט. יש לא מעט מאמרים שעוסקים ביחסים הבעייתיים בין בנות לאביהן ביצירות שלך. גם כאן זה מופיע, בקשר בין נטליה לזאב. איך את מגיבה לפרשנויות האלה?

"אם יש דבר שאני שונאת - זה זה. כי זה כל-כך מצמצם. אני מרגישה שזה מכניס אותי למגרה וזהו. נועלים אותם שם עם האדיפוס, והרי יש עוד דברים. אני לא מזדהה עם זה. נכון שהייתה לי בעיה עם דמות האב שרדפה אותי כל חיי ונפתרה רק בגיל בוגר מאוד, אחרי גיל 60, אבל זה לא היה בדיוק עניין אדיפלי, אלא בא ממקום אחר. כל מה שחשוב לי בכתיבה זה עניין הלשון, הצורה, בשבילי הצורה היא מעל הכול. אני רוצה להגיע לאיזושהי צורה מזוקקת, ובשביל להגיע אל הצורה הכלי הוא הלשון, משם נובע הכול. ומן הסתם לאקדמיה מאוד קשה לטפל בפן הזה".

הסתייגותה של אלמוג מהממסד האקדמי חוברת לעמדתה ביחס לממד החתרני של האמנות. "יש קונפליקט בין האמן לבין האקדמיה", אומרת אלמוג, "האקדמיה היא ממסד, והאמן, כמו שאמרתי, יוצא נגד הממסד. התפקיד של האקדמיה במשחק הזה הוא לנטרל את הכוח החתרני של האמן וזה נעשה בכל מיני אמצעים, אחד מהם זה להכניס למסגרות ולכנות בשמות. יש לי בעיה עם זה כי אני לא רוצה עדיין להיות ממוסדת".

ובכל זאת, האקדמיה היא המרחב בו מתנהל השיח הספרותי המשמעותי, רק שם מתאפשרת באמת התייחסות ביקורתית מעמיקה לטקסט.

"נכון. יחד עם זה אני אומרת שאני עדיין לא רוצה להיכנס לתוך המוסד הזה, כי זה מצטייר בעיני כמו כלא, וכל החיים הם כלא, אז המקום היחיד שבו אני יכולה לזכות במעט חרות זה בכתיבה, ואני לא מוכנה עדיין לוותר על זה".

אז איך את רואה את היחס בין היותך סופרת להיותך מבקרת?

"כסופרת אני רוצה שהמבקר יגלה לי משהו חדש על הספר, שלא חשבתי עליו וזה בדרך כלל לא קורה. וכמבקרת אני רוצה לפענח את הספר, לפתור את החידות שלו. אינני יודעת אם אני מצליחה או לא, אבל אני מנסה לחפור בו. אני רואה את התפקיד שלי כתפקיד פרסומי, כלומר, לומר לאנשים - זה ספר נפלא, תקראו אותו! ולהדביק אותם בהתלהבות שלי. חשוב לי שיקראו, שזה לא ימות".