אריק-הכי-טוב

וביום ההבטחה לפני כחודש, בשעה 20:00, ניבט אלינו מהמרקע "אריק המוקלט", ו"אם כל הנאומים" דמתה יותר מכל ל"אם כל הדקלומים"; דקלומים של סיסמאות נבובות ורפליקות נטולות כיסוי - מהקביעה ש"מצבנו ישתפר בכל תרחיש עתידי" ועד לטענה ש"ההתנתקות תאפשר מאבק אמיתי בעוני" - סיסמאות שהיטיבו יותר מכל להעלות באוב את הרטוריקה האוסלואית. אלא שהמקורבים, פורום הגלקטיקוס של החווה, עוד המשיכו להעלות את הרף, וערב יציאת שרון לניו-יורק הם קבעו: "הוא המנהיג הכי פופולרי, הכי מבוקש, שעשה דברים שאחרים מעולם לא עשו. וכמו סינטרה - הוא עשה את זה בדרכו שלו".

מאז הפרסומת של ביטוח ישיר על דוד-הכי-טוב, לא נודע במקומותינו משהו כל כך הכי-טוב כמו אריק-הכי-טוב. וכמו קאטו הזקן בנוגע לקרטגו, האיש שאינו חדל לדקלם את אריק-הכי-טוב הוא אהוד אולמרט, הכי-הרבה-שר-שיש. בין אם הוא נשאל על כך ובין אם לא, בכל ראיון איתו הוא מגיע לאריק-הכי-טוב ולביבי-הכי-רע. הראשון הוא הכי-הכי במנהיגות, בביטחון, בנחישות, בפופולריות, ומן הסתם אוטוטו הוא גם יהיה הכי טוב ביושר, בניקיון כפיים ציבורי, בקיום הבטחות, באמירת אמת, ואולי גם ימשיך לבצר את מעמדו כהכי טוב בגירוש; ואילו השני כל-כך רע, עד שמאמצים כמעט לחלוטין את עמדתו הכלכלית ומעבירים את התקציב שהכין למעט תיקונים מינוריים.

ואולי דווקא ההזדקקות לסינטרה, שלא אחת עלו טענות על קשריו עם המאפיה, כמקור לדימוי, וההשתבחות בדרך רוויית הכחש, המרמה והפרת ההבטחות שבה שרון העביר את ההתנתקות -  מעידות יותר מכל זה על האיש ומקורביו.

באו"ם קצת שובשו תוכניות "המקורבים", והשעה ההיסטורית שבה נישאה לפני כחודש "אם כל הנאומים", 20:00, נתפסה בידי נואמים אחרים. נאום שרון באו"ם נדחה מהשעה היעודה, אך כמעט שלא חרג במאומה מהצפוי ומהנדוש. הקרשנדו ההיסטורי של זכותו ההיסטורית של העם היהודי על א"י ניתן כבר בתחילת הנאום, ועל זה אולי יאמרו המקורבים "מהמוצדקים שבנאומים". בהמשך ניתן המינון הידוע של "איננו רוצים לשלוט בעם הפלסטיני", של "חשיבות הגדר" ושל "אופק של תקווה". מילת המפתח הבג"צית, "מידתיות", הייתה גם מילת המפתח בנאום.

המידתיות, או תוכנית החלוקה של הנאום, הקצתה לימין, או נכון יותר למרכז הליכוד, את אזכורי אברהם אבינו, משה רבנו, ירושלים וזכותנו על הארץ; וכל האחרים - הפלסטינים, והעולם פורס השטיחים האדומים ומחלק התשואות - קיבלו את השאר. "גם הם זכאים לחירות ולקיום לאומי ריבוני במדינה משלהם", קבע שרון, כנראה בהשראה ישירה של אירועי עזה של הימים האחרונים - משריפת בתי הכנסת, עבור בבזיזה הגדולה, וכלה בפריצתו המוחלטת של ציר פילדלפי והברחות הנשק והסמים דרכו - שבהם הוכחה זכות זו מעל לכל ספק. הגושים הגדולים, בקעת הירדן ושלילת זכות השיבה לא היו באזכורים, וטוב שכך. תארו לכם שעוד הייתה נקבעת לגביהם הנוסחה "דינם כדין נגבה ותל-אביב".

ועתה, אולי במסגרת עלייתו המואצת של הנוזל המיותר של "המקורבים" מהכליות לראש לאחר הנאום, הם עוד עשויים להשוות את חזרת שרון לישראל לאחר "מסע הניצחון באו"ם" לחזרתו של יוליוס קיסר לרומא אחרי הניצחון המהיר על המלך פארנקס; אולי כמו הקיסר הרומי, גם הם יסכמו את המסע במילים Veni, vidi, vici (באתי, ראיתי, ניצחתי). הרי הכתרים שהם קשרו, וכנראה עוד יקשרו לבוס אינם נופלים מאלה שההיסטוריה קשרה ליוליוס קיסר. זה גם משתלב בצורה מושלמת עם השימוש התכוף והאינפלציוני שלהם במילה "היסטורי" בחודש האחרון, מינון כמעט דומה לזה שהיה לנו מאז ה-13 בספטמבר 1993 1993 ועד שהמציאות המוזרה שלנו החלה לטפוח על הפנים.