רומן משפחתי

היידלברג, שנות השלושים

"בואי לחיות אִתי", לחש רוברט אל גבה של רות. היא עמדה ליד החלון ובהתה באור המעובּה של יום אוקטובר גשום. המילים התפזרו באוויר רפויות, סתמיות כאילו הציע לה סיגריה. בעודו מדבר נשלחה ידו הימנית קדימה, במה שנראה לו מיד כמחווה טיפשית וחסרת שחר של קיבוץ נדבות.

הוא אסף את ידו, חשק את שפתיו, וחיכה לתגובתה. היא שתקה בגב זקוף ואדיש, או כך לפחות נדמָה לו. אוזניו להטו מחרטה בעיקר משום שלא ממש התכוון שתבוא לחיות אִתו. השעמום, שאפף את כל אותו יום, בלי מין, בלי סמים, ועוד עם בִתה העגומה בחדר השני, הוא שהוליד את הצורך בדרמה. או כך העדיף לחשוב ברגע זה, כשהתבוסה דרשה לא רק היערכות מחדש אלא בעיקר תוכנית התקפה.

על-פי מפת היחסים ביניהם, היא הייתה אמורה, אם לא לכרוע ברך בהכרת תודה, לפחות להסתובב אליו בעיניים נפערות ולשאול אם הוא באמת מתכוון להצעה הסנסציונית. אבל היא המשיכה לעמוד ליד החלון כספינקס שזוטות העולם לא יכולות לו, ולכן הומרה החרטה בעוינות. הוא התלבט באיזה אופן להעליב אותה, תר במוחו אחרי עלבון קר, אדיש, כזה שיכפר על ההצעה הקבצנית ויפיס את גאוותו.

"התעבּית", אמר לבסוף בקלילות. היא הסתובבה אליו כאילו נעקצה.

"איפה"?

הטון הענייני שלה, שלא זיהה בו חותם אישי, העצים את עוינותו.

"כללית", אמר בנימה אגבית, "אבל קחי את זה בפרופורציה. יש דברים יותר גרועים בעולם. תפתחי עיתון".

רות מצִדה לא שמעה את הצעתו, שלמעשה חיכתה לה, בחשש מסוים, בשנתיים וחצי האחרונות, משום שהייתה כלואה במחשבה קודרת על בתה שישנה בחדר הסמוך. המילה "התעבית" היא שהעירה אותה. מַדקרת העלבון השתלבה באופן טבעי בהוויה הנכאה והמנוונת של אותו אחר צהריים. את מחירו של רעיון העוועים לגרור את הילדה לכאן כדי לא להחמיץ ולוּ דקה מאהבתו המענה - ועוד בלי אלכוהול ובלי סמים; בפיכחון מר, חושף פגמים - היא פורעת ברגעים אלה. כבר מזמן הייתה צריכה לקום ולהסתלק, אבל כתמיד, ככל שהנסיבות החמירו, גברה והתעוותה התקווה לתיקון הקלקול.

היא חיפשה אחרי תשובה מכוערת שתביא לסיפוק מכוער אבל שום דבר לא עלה בדעתה. בינתיים הפגינה אדישות. היא הבליעה פיהוק מעושה ואמרה שתכין תה.

תה. על-פי הפרשנות שלו, זה היה ניסיון התחמקות לכיוון החיים הרגילים. זה פגע בו יותר מהסירוב עצמו. הוא ייצר פיהוק נגדי, גדול וגס, ואמר שהוא מת לישון, ושתוודא שהדלת ננעלת אחרי שתצא. כדי להפגין בפניה את שיבתו הנגדית לחיים הרגילים, התחיל לפרט באוזניה את סיפורו של המנעול הסרבן הנענה רק לטריקה אלימה. כשהשתרע על המיטה הוסיף, שאין דבר בעולם, בעולם, הדגיש, שאהוב עליו יותר מהשינה. לפני שביים הירדמות זריזה, חלץ את מגפיו שלא יתקבל הרושם שהוא נמלט לשינה.

מכת הקור שנשבה מכיוונו הייתה מקפיאה גם נפשות עצבניות פחות ממנה. היא עצמה עיניים והתמכרה לריקנות שהייתה נסבלת כמו קרוב משפחה מעיק אך אינטימי. ברגע זה נדמָה לה העתיד כגוש אפל, מרוח, חסר תוחלת, אבל כשהסתובבה להביט בו, עומד להירדם לה באדישות מול הפרצוף, התמלאה הריקנות בכעס שנכבש מיד. היא יצאה לקרב זהיר ושקול.

"אתה יודע", אמרה בטון משוח בצער, "יש משהו שאני צריכה להגיד לך מהבוקר, אבל אני מחבבת אותך וכואב לי לשבש את זחיחות-הדעת המקסימה שלך".

"אז אל תגידי", מלמל בשוויון-נפש, כאילו ברגע זה היא תופסת אותו בשיא שלוותו.

"טוב, אני לא אגיד".

"מה"! פקח עיניים.

"זה... לא משהו פשוט".

"נו מה"!

היא הייתה מרוצה. הוא היה ער ודרוך.

"לא קל לי להגיד לך את זה". עכשיו נקטה טון מכמיר וצדקני.

גופו הארוך, הסחוף, התרומם לפני שמוחו הספיק לתת לו פקודה להירגע. מתוך התנועה הבלתי-מבוקרת, הוא הפיל את המאפרה המלאה. הוא קילל והחזיר את הבּדלים למאפרה. "נו מה", צעק, מוחה את האפר מהשטיח ומלכלך יותר.

היא הביטה נפעמת בתהליך היחשפותו; חיזיון נדיר אצלו לא פחות מגילויי אהבה.

"יש לךְ משהו להגיד, אז תגידי".

"עזוב, אתה כבר תשמע את זה בעצמך".

"את רוצה להרגיז"?

כן, היא נמנעה מלומר, אני ממש רוצה להרגיז.

"מה, רות", אמר, מקולו מתחילה לבצבץ תחינה.

"מדברים על זה שלא יחדשו לך את המינוי באוניברסיטה בסמסטר הבא".

"מה"?

"מדברים על זה ש… יפטרו אותך".

"מי מדבר"?

"אנשים מדברים, רוברט. הזמנים קשים".

ורידי צווארו השתרגו והדם השתלח לפניו. שרידי המסכה נשרו מהן והותירו אותן מבוהלות ומבולבלות. משהִתעשת פנה בזריזות לחפש אשמים, "אני יכול לתאר לעצמי מי מפיץ את השמועות האלה, הממסד השמרני הנפוח. חבורת זקנים דגנרטים, שלא מסוגלים לסבול לידם בן-אדם צעיר עם חשיבה עצמאית".

"מפטרים יהודים, רוברט, זה לאו דווקא אישי".

"ולמה את כל-כך מאושרת", הוא הניף את ידו שנעצרה באוויר, תלויה לרגע מביך בין שמים לארץ, "מתחשק לי להכות אותך".

"תראה אותך", אמרה בקלילות, "לא חשבתי שתיקח את זה כל-כך קשה. אפילו חשבתי שתהיה לך הקלה מסוימת. הרי יותר מפעם אמרת לי שהעיסוק בפיזיקה גרעינית משבש את המערכת המוסרית שלך".

מוחו חזר לפעולה. הוא נעל שוב את מגפיו ושעט לכיוון הדלת.

קולה עצר בעדו, "סתם אמרתי. לא פיטרו אותך".

הוא הסתובב אליה לאיטו, מביט בה בתדהמה, מנסה לעכל. היא עמדה בגבה לחלון, ידיה שלובות, סדק צר של חיוך חוגג על פניה, "התחשק לי פתאום להכיר לעומק את הגבר שאני כל-כך אוהבת. כמו כולם. בפנים גרה חיה מבוהלת ומכוערת. אני אוהבת אותך טיפה פחות אחרי הסצינה הזאת".

הוא חלץ את מגפיו וחזר להשתרע על המיטה בעיניים עצומות. היא תיענש.

"אני מצטערת", אמרה ופנתה לייסר את עצמה. העונש לא היה בפרופורציה לחטא. מה הוא בסך-הכל אמר. אבל זה לא היה מה שאמר, זה היה האופן בו קיבל את פניה של בתה. כשפתח להן את הדלת והבין שהיא שוב נאלצה להיסחב עם הילדה, נבעת כאילו קיבל בשורת איוב. ולא שנפגעה בשם הילדה, לכלל מחשבה עליה עדיין לא הגיעה. מה שגירה את העלבון הייתה הפגנת הסלידה שלו נוכח אמהותה, נוכח חייה שאינם קשורים בו, חותמת נוספת לאי-סבירותה של הזיית החיים המשותפים אותה טיפחה בשקידה במיטת בעלה.

"נו, די, רוברט, אני מצטערת. כבר שיחקנו במשחקים אכזריים מאלה".

הוא המשיך לשתוק בעיניים עצומות.

"אני מצטערת. נו, די. דבר איתי".

"משעמם לי", אמר לבסוף, "פשוט משעמם לי. ואני רעב", הוסיף כדי להפגין חוּלין.

"ממה משעמם לך"?

"אני לא יודע, ממך כנראה. לכי, רות, אני רוצה לישון".

"רוברט", לחשה, קולה דומה לצפצוף של מכונת הנשמה גוועת, "מה קורה לנו".

"שום דבר", ענה יבש כקרח, "אנחנו נרקבים".

• עדנה מזי"א, מחזאית, במאית וסופרת. כתבה, בין היתר, את המחזות "המורדים", "משחקים בחצר האחורית" ו"סיפור משפחתי", שהוצג בתיאטרון הקאמרי ב-1996 ושימש השראה לרומן זה, שרואה אור בימים אלה בהוצאת "קשת". ספרה הראשון, "התפרצות X", ראה אור ב-1997.