סוכריית מציצה

היה מוזר ומשעשע לקרוא כמה מבקרים קוטלים לפני שבועיים את "בתוך גרון עמוק", הסרט התיעודי המספר את סיפורו של סרט הפורנו המיינסטרימי הראשון. אני מבין את תוקפה של ביקורת פמיניסטית נגד תופעת הפורנו, אבל "בתוך גרון עמוק" איננו סרט פורנו, הוא סרט תיעודי על סרט פורנו. וגם אם הוא נורא מבדר וקליל, הוא גם חכם למדי. זה אחד הדברים שגיליתי מצפייה בסרטים תיעודיים: ברגע שאתה מספר סיפור אמיתי של מישהו, אתה מעיר את יצר הסקרנות של הצופה. בתגובה לכך הצופה מתקומם נגדך, כי עוררת את סקרנותו, אבל בגלל מצוקת מקום וזמן לא הצלחת לתת לו תשובות לכל השאלות. זו הקללה הדוקומנטרית. סרט עלילתי מציע נראטיב סגור. סרט תיעודי תמיד עוזב את דמויותיו באמצע. תמיד תרצה לדעת "איפה הם היום". תמיד רצף השאלות יעוררו אצלך בראש רצף שאלות אחר שהקולנוענים, מסיבות שונות, בחרו שלא לגעת בהן.

בתוך גרון עמוק

אבל בכל הקשור לעשייה דוקומנטרית עממית, "בתוך גרון עמוק" הוא מוצר כמעט מושלם, לפחות במקום בו הנאה קולנועית נפגשת עם פולמוס חברתי. אז נכון, כיום הנטייה היא לראות בפורנו יצירה הפוגעת בנשים. אבל ב-1972, כשיצא "גרון עמוק" - שלא היה סרט הפורנו הראשון, כמובן, רק שובר הקופות הראשון של המגזר - הוא נתפס כאחד הדגלים הזקורים במאבק הליברלי של תנועת תרבות הנגד. יהודה סתיו מוחה ב"7 לילות" על כך שיוצרי הסרט, פנטון ביילי ורנדי ברברטו, מייחסים ל"בתוך גרון עמוק" חשיבות גדולה מדי בתהליך השחרור המיני של שנות השישים והשבעים, אבל התעלמו מהסרט "מי מפחד מווירג'יניה וולף". צודק, אבל זה לא העניין. בשמחה הייתי רואה סרט הממקם את "בתוך גרון עמוק" בהקשר הקולנועי של מהפכת הקולנוע של אותן שנים. המהפכה שהתחילה ב"בוני וקלייד", "וירג'יניה וולף", "הבוגר" ו"איזי ריידר". הידעתם, למשל, שסצינת העירום המלאה הראשונה בקולנוע האמריקאי נראתה רק ב-1970, ב"מילכוד 22" (שביים מייק ניקולס, שפרץ טאבואים גם ב"וירג'יניה וולף" וב"הבוגר")? הקפיצה מעירום מלא נשי ראשון לעירום מלא גברי ראשון, כולל סקס מפורש, תוך שנתיים, הוא הזינוק שעשה "גרון עמוק". ואין ספק שיוצריו היו בקיאים בקולנוע של מייק ניקולס, לפחות ברמת העריכה, שהיתה אוונגרדית למדי לתקופה. אבל החלק הזה לא נמצא בסרט, כמו גם השאלה למה פתאום יש קאמבק לסצינות מין בוטות בקולנוע האירופי. ועוד הרבה שאלות שאפשר להעלות.

ב-90 דקות סרט עושים הבמאים מה שלימדו אותם: להקדיש לכל פרק עשר דקות, ולעבור הלאה. והם עושים את זה בהשקעה תחקירית מרשימה (גם אם הם משתפים פעולה עם הבולשיט של האף.בי.איי, לפיו הכניס הסרט למאפיה שהפיצה אותו 600 מיליון דולר), בעיקר בחומרי הארכיון. והסצינות עם מפיץ הסרט במיאמי, בהן הוא לא אומר כלום על הקשר בינו לבין המאפיה מחשש לתגובתה של אשתו המבוהלת, מהוות רגע תיעודי מבריק ובהן העדשה קולטת הכל, גם בלי מילים מפורשות. כל מי שרוצה להבין מה מסוכן ומשעבד בעולם הפקת הפורנו, בין אם את שחקנית מנוצלת, או מפיץ נסחט - שיראה את הסצינה הקומית-מפחידה הזאת (לביילי וברברטו היו כמה רגעים מצוינים כאלה גם ב"העיניים של תמי פיי", סרט קודם שלהם, המוקרן מדי פעם ב"יס דוקו", על אוונגליסטית נוצרייה ושמרנית שהפכה לגיי אייקון).

ודבר נוסף. זה לא מקרי שאת הסרט על "גרון עמוק" ביימו זוג יוצרים הומואים. כמו ביל קונדון, הבמאי של "קינסי" (עוד סרט שאהבתי ולא זכה כאן להארה ראויה), כך גם ביילי וברבטו לוקחים נקודת מפנה בתולדות המיניות הסטרייטית והופכים אותה לסמל של צביעות, מוסר כפול ורדיפה ממסדית. זאת כדי לחזק את הטענה ששומרי המוסר תמיד יגנו, יוקיעו, יכפישו וירדפו את מה שאנשים עושים בפרטיות ביתם, מבחינה מינית, ושיהפוך כמה עשורים אחר כך לפופולרי ואגבי. הטענות האלה, גם אם נראות בנאליות בתל אביב הליברלית, מהותיות לאמריקה בת זמננו, שחיה תחת אחד הממשלים הכי עוינים להומואים בתולדותיה.

הסרט, אם כן, הוא גם מטאפורה. הוא משתמש בממשל מדכא אחד (ניקסון), כדי לייצג ממשל מדכא אחר. ובדרך, כמו בסרטים האחרים שלהם ("העיניים של תמי פיי" ו"חיית מסיבות"), ביילי וברברטו מראים את ההיי וגם את הלואו שבחיים נטולי עכבות, מעצורים וחשבונות. כל מי שראה בסרט פרסומת מבדרת ותשדיר שירות למען הפורנו, פשוט לא הבין אותו. כל מי שהחמיץ את הסאבטקסט ההומואי, בא מהבית עם מטען אידאולוגי כבד מדי. רותם דנון מ"וואלה!", תן לסרט צפייה שנייה. פספסת אותו לגמרי.

קפיצת ראש

בשבועות האחרונים אני מנהל כאן מאבק במפיצי הדי.וי.די, שעדיין נרתעים להפיץ סרטים בפורמט הסינמסקופי. זה קורה לרוב אצל המפיצים הקטנים יותר, העוסקים בסרטי איכות ולא בשוברי קופות הוליוודיים. שוברי קופות מקבלים לרוב טיפול הוגן וראוי, לרוב בגלל שהמפיץ המקומי מקבל את המוצר מוכן מהמפיץ הבינלאומי ויכולת ההחלטה שלו מזערית. ובמקביל למחאות שלי, אני מרגיש צורך גם לשבח את אלה שמתייחסים יפה לסרטים שלהם.

הצל"ש השבוע הולך להד ארצי וקולנוע לב, על הדי.וי.די הנפלא ל"הים שבפנים". מדובר בדי.וי.די מושלם, שעושה חסד עם סרט נפלא. הסרט מוצג בפריים הסינמסקופי המלא, עם מיקס DTS נהדר (דווקא בגלל שזהו סרט אינטימי מאוד, ולא סרט עם יריות ומרדפים, מורגשת הצלילות של ה-DTS, שכאילו מרחף בחלל החדר בלי להיות נוכח מדי, ויוצר אטמוספירה של סאונד). הדיסק השני מכיל תוספות נהדרות: סרט באורך שעה וחצי המציג את העבודה על הסרט, ברמת פירוט מרשימה ובאינטימיות יוצאת דופן לסרט "מאחורי הקלעים". סרט נוסף, באורך שעה, משתמש באותה קרבה כמעט נטולת תיווך, כדי לתעד את מסעם של השחקן חבייר בארדם והבמאי אלחנדרו אמנבר לאמריקה לקידום סרטם, מסע שבסופו זכה אמנבר באוסקר על הסרט הזר הטוב ביותר (ובכל זאת, הרשו לי ביקורת קטנה על המהדורה העברית: מי שתרגם לתוספות, לא מצאתי קרדיט, עשה עבודה מביכה. "הוספנו הרבה Extras לדי.וי.די", אומר הבמאי בהקדמה. והמתרגם מבין שהוא מדבר על ניצבים, לא על תוספות או בונוסים או אקסטרות. הסרט הוא חוויה "כורלית", אומר הבמאי. והמתרגם משאיר כלשונו. למטאו גיל, שותפו של אמנבר לתסריט, קורא המתרגם מטאו חיל. אולי כי הוא חשב שהוא הולנדי, לא ספרדי. זה חובבני).

"אני חושב שמה שמשותף לארבעת סרטיי היא העובדה שכולם עוסקים במוות", אומר אמנבר בתחילת הסרט התיעודי. קביעה מרתקת ולא אופיינית משני טעמים: קודם כל, כי במאים לא אוהבים למצוא מכנים משותפים לסרטיהם (הם מעדיפים להשאיר את זה למבקרים), וכי במאי אמריקאי, אם היה נשאל אותה שאלה, היה אומר שסרטיו עוסקים בחיים ולא במוות.

אמנבר הוא אחד הבמאים המוכשרים והמרתקים כרגע בעולם. סרטו השני, "פקח את עיניך", הפך לסרט הוליוודי עם טום קרוז, "ונילה סקיי". סרטו השלישי, "האחרים", מומן על ידי הוליווד והופק על ידי קרוז (עם ניקול קידמן, גב' קרוז דאז, בתפקיד הראשי). וסרטו הרביעי הביא לו את האוסקר. בגיל 33 הוא עדיין נראה ילדון, והוא גם הלחין בכישרון רב את כל סרטיו. לעזאזל עם המוכשרים האלה.

מעבר למוות, יש דבר נוסף המאחד בין סרטיו, לפחות לדעתי. כהומו החי בספרד הקתולית, המוטיב של "האחר" הוא חלק מרכזי בסרטיו של אמנבר. העובדה שזה גם היה שם של אחד הסרטים שלו רק מוכיחה את זה. הוא עוסק באנשים הכלואים בתוך גופם, או נשמתם, ולא יכולים לעשות דבר כדי לשנות את העולם הפיזי סביבם. הגיבורים של "פקח את עיניך", "האחרים" ו"הים שבפנים" חיים את חייהם בתוך ראשם, כלואים בדמיון שלהם, בתפיסת המציאות שלהם. וכאן מגיע עניין המוות: כי הוא זה שמציע להם את האפשרות להשתחרר. אמנבר, שהוא כבר במאי מפורסם בעולם אבל הולך להיות אחד היוצרים הכי גדולים של העשורים הבאים, הוא גם יוצר מיוסר להפליא, שעושה סרטים על גיבורים מעונים. עכשיו, כשהוא בדי.וי.די, אסור (אסור!) לכם להחמיץ את "הים שבפנים". ואם ראיתם, תופתעו כמה הוא מרגש ורב שכבות בצפייה שנייה.