שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    הזקנה העיוורת והבלוף של צה"ל
    תמונות הריסת בתי הפלסטינים ברפיח שהביא העיתונאי שלומי אלדר חוללו זעזוע בדעת הקהל הישראלית ויצרו משבר קשה סביב אמינותו של צה"ל. זה קטע מספרו של אלדר, "עזה כמוות", שבו הוא מספר על 15 שנות עבודתו ברצועה, מול הצבא, המתנחלים והפלסטינים. כך נראה מה שמכונה בשפה הצה"לית הנקייה "חישוף"

    הדי-9 המאיים, כמו מפלצת אדירה ורעבה, נסע וגרף שורות שורות של בתים בכפותיו. נשים וגברים רצו כאחוזי אמוק. ביד אחת החזיקו תינוק או ילד קטן שלא עמד בקצב המנוסה, וביד האחרת נשאו תיק שארזו במהירות לפני שברחו מאימת הדחפור. ליד אחת השוחות שנחפרו עמדה משפחה - אבא, אמא, וכנראה גם סבא וסבתא - וקראו לילד שפיגר מאחור לחצות את השוחה. הילד פחד. הוא טמן את ראשו מאחורי תלולית עפר וסירב לעבור.

     

    בינתיים התקרב הדחפור. ההורים חששו לשוב לאחור, פן ייפגעו מהאש שנורתה ללא אבחנה סביבם. הם נופפו לילד בידם, "בוא! בוא! תהייה גיבור!". האב פתח את התיק, הוציא מתוכה גופיה לבנה וגילגל אותה ככדור. הוא השליך אותה לבנו והורה לו להניף אותה כדגל לבן כשיחצה את הקטע המסוכן. הילד התעשת ועשה כמצוות אביו. כופף את ראשו והניף את הגופייה מעליו. כך חצה את מעבר האימה. אחד מתושבי שכונת ברזיל צפר כמשוגע כדי להרחיק את הבורחים האחרים מדרכו, בניסיון להיכנס אל תוך האזור המסוכן. כשראה אותי ואת צוות הצילום, עצר ויצא מהמכונית. הוא התקרב אלי וזעק.


    כמו מפלצת אדירה ורעבה. דחפורים ברפיח (צילום: רויטרס)

     

    "ככה אתם עושים? אין לכם אלוהים? כל מה שעבדתי כל השנים כפועל בניין אצלכם, הלך. הלך. לא נשאר לי כלום. עכשיו אני אפילו לא יודע איפה כולם. איפה הילדים. איפה האשה. אולי הם עוד שם, אולי לא. אני לא יכול להגיע אליהם. לא יכול". עמדתי מולו חסר אונים. לפתע פרץ בבכי מר. חיבקתי אותו והוא הניח ראשו על כתפי. התחלתי לבכות איתו. זה היה מוזר. מכל האנשים שסביבו, דווקא אני ניחמתי אותו. אז ראיתי אותה, את חדיג'ה הזקנה העיוורת. היא ישבה על הריסות הבית ותחבה ידיה בין ההריסות. חיפשה וקיללה. את שרון ואת היהודים ואת הערבים שלא נחלצו למען הפלסטינים. מסביבה ישבו נכדיה ועזרו לה לחפש.

     

    "מה היא מחפשת?" שאלתי אחד מבני המשפחה שעמד והביט בזקנה.

     

    "היא מחפשת את התרופות שלה. פעם בחודש היא מקבלת את התרופות בקופת חולים, ואין לה תרופות אחרות במקומן".

     

    "מניין היא יודעת היכן לחפש" שאלתי. זה נראה לי כמו לחפש מחט בערימת שחת.

     

    "אנחנו יודעים שכאן היה החדר שלה", ענה, "והכדורים היו מתחת לכרית שלה".


    כמו לחפש מחט בערימת שחט. ההריסות ברפיח (צילום: איי פי)

     

    עמדתי שם קרוב לשעה, המום מהזקנה העיוורת הרוכנת וממששת בידיה את ערימת האבנים והחול ושרידי החפצים של ביתה שביצבצו מבין ההריסות. כששלפה את כריתה, כל המשפחה שעד אז פיקפקה ביכולתה למצוא את האבידה, מיהרה והתגייסה למשימה. הם שלפו אבן אבן מתוך ערימת ההריסות, עד שגילו את חופן הכדורים של הסבתא הזקנה. מיהרתי עם התמונות לשידור במהדורת החדשות.

     

    הנסיעה בין רפיח לתל אביב אורכת כשעתיים, כמעט כמו המרחק בין ירושלים לחיפה. אך כשנסעתי בכביש איילון, ואורות מגדליה המוארים של תל אביב נצצו באור יקרות, נדמה היה לי ששבתי מפלנטה אחרת. איפה הם ואיפה אנחנו. ואיך שוכני המסעדות ובתי הקפה אינם יודעים ואינם רוצים לדעת על השכנים הקרובים-רחוקים. שאנחנו חיים במאה ה-21, והם רק סיימו את עידן האבן וחזרו לעידן התוהו ובוהו. 


    פליטים בין הריסות הבתים ברפיח (צילום: איי פי)

     

    "מטרת המבצע הייתה להגדיל את החופש פעולה המבצעי בפעילות השוטפת לאורך ציר פילדלפי", הסביר שמוליק זכאי. "לפני המבצע, היו נגמ"חון וטנק פותחים ציר בפילדלפי וחוטפים שלוש פצצות אר.פי.ג'י ומטען אחד בממוצע. מטרת החמושים הייתה לגרום פיצוץ נוסף של נגמ"ש, ולגרום לאבידות שיפגעו במורל בישראל. ולחלופין, להציג מצג של אסון הומניטרי, המתרחש כתוצאה מפעילות צה"ל בשכונות, ולעורר בכך את דעת הקהל העולמית נגד ישראל. לא היה פה הרס בתים לצורך הרס. ההרס נועד למנוע מצב, שכלי נוסף של צה"ל מתפוצץ.

     

    "הרמטכ"ל, יעלון, ושר הביטחון, מופז, שאלו אותי, 'למה אתה מתכוון כשאתה אומר "להגדיל את חופש הפעולה המבצעי?". אמרתי, 'שיירו פחות פצצות אר.פי.ג'י. שתהיה פחות התנגדות כשאנחנו נכנסים פנימה למצוא מנהרות. הדרך לעשות זאת פשוטה, להרוג כמה שיותר חמושים. נקודה. זה היה הרציונל של המבצע".


    בחזרה לתקופה האבן. מבט על מה שהיה פעם בניין (צילום: איי.אף.פי) 

     

    ביום שישי, 20 במאי, החליט זכאי לעצור את הפעילות לארבעים ושמונה שעות, כדי לאפשר למשאיות של אונרוו"א (ארגון הסעד של האו"ם) להיכנס לרפיח עם מצרכי מזון ותרופות.

     

    בכתבה שלי דיווחתי על היקף ההריסות ועל המשפחות שאיבדו את רכושן. את כל רכושן ואת קורת הגג היחידה שהייתה להן. עשרות משפחות, מאות פליטים. בהלה גדולה.

     

    בצה"ל הכחישו את העובדות שמסרתי. בתדרוך לכתבים לענייני צבא שקיים תא"ל זכאי באותו יום, הציגה העיתונאית כרמלה מנשה, הכתבת הצבאית של קול ישראל, את הנתונים שפירסמתי על היקף הריסות הבתים, וביקשה את התייחסותו. זכאי השיב, שייתכן שהתבלבלתי, וכי עשרות הבתים שחשבתי שנהרסו במבצע, נהרסו כנראה במהלך כל שנות האינתיפאדה ולא במבצע המסוים הזה. כלומר, לא דיווחתי אמת.

     

    הצעתי לכרמלה מנשה להצטרף אלי לרפיח. לחצות את הקווים המקצועיים, מכתבת שמקורותיה צבאיים, ולראות את צידן האחר של העובדות היבשות.

    חשבתי שאם שני עיתונאים, שני עדי ראייה, רואים במו עיניהם את תוצאות המונחים של הצבא - "צה"ל פועל ברפיח", "משימות המבצע", "לאפשר חופש פעולה לכוחות", ועוד ביטויים יבשים שהציבור הישראלי הורגל להם במהלך הלחימה באינתיפאדה - יהיה לקולנו הכפול משקל רב יותר. לא כלוחמים נגד עצם הצורך של צה"ל לפעול נגד מחבלים, אלא כעיתונאים המראים ומשמיעים את הדילמה שעזה מעמידה בפנינו, בין הרע לגרוע ביותר.

     

    ביום ראשון בבוקר, 22 במאי 2004, בשעה שהממשלה כונסה לישיבתה השבועית, שהינו כרמלה ואני בגיהינום של רפיח. משפחות שלמות המשיכו במנוסתן מפני הדחפורים שהמשיכו "לחשף" את בתיהן. שר המשפטים דאז, טומי לפיד, אמר בישיבה שצילומי הזקנה הזכירו לו את סבתו בשואה. גם אני נדהמתי מההשוואה. עתה כבר לא יכול צה"ל להתעלם מהתמונות. בסופו של יום, כשהעובדות נראו ונשמעו, תיקנו בצה"ל את הנתונים, ועתה דיווחה הדוברת, תת-אלוף רות ירון, שבמהלך מבצע "קשת בענן" נהרסו 56 בתים.

     

    הספר "עזה כמוות" יצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    עטיפת הספר
    עטיפת הספר
    צילום: חנוך גריזיצקי
    שלומי אלדר
    צילום: חנוך גריזיצקי
    צילום: רויטרס
    ההריסות ברפיח
    צילום: רויטרס
    צילום: איי פי
    התושבים שהפכו שוב לפליטים
    צילום: איי פי
    מומלצים