סופר עם משמעת צבאית
הסופר אמיר גוטפרוינד ("שואה שלנו", "אחוזות החוף"), זוכה פרס ספיר לספרות (2003), הגיע לדבר עם גולשי ynet בפורום ספרים, על ספרו החדש "העולם, קצת אחר כך" ועל כתיבה בכלל
קראתי בעיתון שהשתחררת מהצבא. האם אתה מתכוון רק לכתוב מעכשיו? האם אתה חושב שתצליח יותר טוב לכתוב בלי העול של הצבא על הראש? על מה הספר הבא? אני הולך לקנות את הספר הזה, אבל אני לא מת על כל הרעיון של תחילת המדינה. תן משהו לתלות בו תקווה. (יואב)
הכוונה שלי היא בהחלט להתמסר לספרות. אבל, כדי לא להפוך לאדם משעמם, אני מניח שאמצא לי עיסוקים נוספים, אולי אפילו בתחום הצבאי-בטחוני. לפני שאתה הולך את הספר הזה, אני מקווה שאתה מודע לזכות שלך שלא לקנותו, אבל מציע לך להציץ ולראות שהציונות זה אחד הדברים המשעשעים ביותר שאירעו אי פעם בהסטוריה. תנסה.
כבר הצהרת שאתה אוהב את דוד גרוסמן וגם הוא השיב לך אהבה (כמה רומנטי), אבל מה עוד אתה קורא?
ומה תמליץ לכותב צעיר שיקרא? (רפי)
אני כרגע קורא בפעם האלף את "רומן רוסי" של מאיר שלו. אני תמיד מוצא בו משהו שלא קראתי בפעם הקודמת.
חוץ מזה, אם אתה שואל על הטעם הספרותי שלי, אז עגנון, גנסין, ברנר בקלאסיקות העבריות, ברונו שולץ, מרסל פרוסט וצ'כוב בעולמיות, אבל גם גרישם ומטה, אני אוהב. אני לא מרגיש סמכות להמליץ לסופר צעיר, חוץ מהמלצה לקרוא ולקרוא הרבה, למשל את ולדימיר נבוקוב כדי ללמוד איך כותבים, את נתן אלתרמן כדי לראות איך מילים שמתחברות מעצימות את חווית הקריאה ובשביס זינגר כדי לראות איך נושא לכאורה לא מעניין, יכול להפוך לחוויה מרתקת.
איך הגעת לרצון לכתוב על התקופה ההיא והאם בזמן התחקיר עליה הופתעת מעובדות שגילית? (אסתי)
התחלתי ממקום רחוק מאוד מהתוצאה הסופית. כשהחלו להתפרסם הסיפורים על ההתעללות בפועלים הזרים, לא הבנתי איך דבר כזה עובר בשתיקה במדינה שלנו. חשבתי שאולי אמצא הסברים בשנים המוקדמות של הציונות, לפני שההסטוריה כיסתה אותנו בהרבה שכבות של "לכלוך". התחלתי לקרוא ומצאתי את עצמי נסחף יחד עם המייסדים לשאלות "מה יהיה בסוף?", "לשם מה אנחנו פה?" וכו', שאלות שרק מתרעננות עם השנים ועוד יקברו את כולנו.
נדהמתי לגלות טקטים שלא כל כך לומדים בשיעורי בית הספר, למשל, זכרונותיו של מאיר יערי, שבדרך כלל הכרתי אותו כזקן הזקנים של מפ"ם. כותב במפורש על רגשות הומו-אירוטיים, צוחק במרירות על המנהג לרקוד כל הלילה, אחרי שעובדים כל היום, ואומר שאם רק היתה לנו אישה, אז לא היינו צריכים את כל שגעון הריקודים הזה. זו סתם אנקדוטה. בהחלט גם ברבדים היותר עמוקים ורציניים למדתי הרבה והתברר שהחרדות לא השתנו הרבה, התקוות לא השתנו הרבה והמציאות המייאשת לא השתנתה הרבה.
אמא שלי הכריחה אותי לקרוא פרק מהספר שלך שואה שלנו ובסוף קראתי הכל והיה מגניב, הכי אהבתי את שתי הזקנות האלה שקוראים להם על שם הקהילות בפולין. השנה אני גם נוסעת למחנות והרבה בגללך. רציתי לשאול אם לסופרים יש מעריצים כמו לזמרים ושחקנים ואם יש איך אתה מתייחס למעריצים שלך. האם אתה מחלק להם חתימות? איפה אתה פוגש אותם בכלל? (יעלוש)
טוב שאמא שלך מצליחה להכריח אותך. לי יש ילד בן שנה ואני כבר לא מצליח להכריח אותו כלום. אולי אמא שלך תשלח לי כמה טיפים. אני סבור שלסופרים יש הרבה פחות מעריצים מזמרים, אני גם לא כל כך יודע מה יש להעריץ בי. מספיק לקרוא את הספרים שלי. בכל אופן, אני רואה הופעות של כוכבי רוק ושם לב להבדלים בין היחס אליהם ליחס אלי.
אני פוגש אנשים בדרך כלל בשבוע הספר, חותם להם על ספרי ומצייר להם ציורים קטנים. בגלל השם שלי, גוטפרוינד, נורא קל לאתר את מספר הטלפון שלי והרבה אנשים שולחים לי מכתבים, פקסים, אימיילים, אפילו במערכת המבצעית של חיל האוויר אני מוצא הודעות.
שאלה לגבי הדמויות שלך, שהן כל כך מיוחדות וכל כך באות מתוך איזה חופש פנימי שמעניין אותי לדעת האם אתה מתכנן אותן ויודע מההתחלה לאן הן יגיעו, או שהן (משלב מסויים) מוצאות את דרכן שלהן למקומות לא מתוכננים שמשנים את מהלך העלילה? (אסתי)
התשובה מגוונת. יש דמויות מתוכננות, יש דמויות שממש מתפרעות. למשל, בספר החדש, דמותו של גינתר, הגאון התימני, שהיה בהתחלה משפט קטן עם בדיחה לא כל כך מצחיקה, ולקח אותי לחודשים של קריאת מקורות על יהדות תימן והסבל שעברו התימנים שעלו ארצה. הדמויות שלי נוצרות מעצמן, חלק לא מתגבשות לכלום, וחלק, כמו גינתר, ממש כובשות את הספר. אני אף פעם לא יודע מה יקרה עם דמות שבדיתי וזה כל הכיף, לא?
ראית שהקדשת את הספר החדש של למו"ל המנוח אוהד זמורה. קצת משונה, לא? חשבתי שתקדיש לאשתך, לילדים, להורים. יש לזמורה הוצאה שלמה על שמו... תתחדש על הספר. הוא מאוד מוצלח. (אפי)
אני שמח שאת/ה נהנית מספרי. תחזיק/י מעמד עד עמוד 467. כששלחתי בשנת 2000 את כתב היד של ."שואה שלנו" לשלוש הוצאות, קיבלתי דחייה. רק אוהד זמורה ז"ל החליט שהוא רוצה לפרסם את הספר בגלל שאהב אותו. הוא ציפה למכור מעט עותקים ועשה זאת לשם הספרות.
הוא גם הכין אותי מראש בעדינותו הרבה ואמר לי שלא הרבה ירצו לקרוא ספר על השואה. זכיתי להכיר אדם מדהים, איש תרבות, "בן אדם" וכשנפטר בעת שעבדתי על הספר, לא יכלתי לחשוב על שום אפשרות אחרת חוץ מלהקדיש אותו לאיש שנתן לי סיכוי ראשון. את הספר הבא, אל תדאגי, אקדיש לאשתי "שתחיה".
המכנה המשותף שאני מוצאת בספרים שלך הוא היכולת לכתוב בהומור על נושאים הרי עולם שעד היום די נתפסים כטאבו, ועדיין לעשות את זה בחן שלא זורק את הקוראים לזעם על מנפץ המיתוסים. זה מתוכנן, או שזה קורה ואתה פשוט הולך עם זה? איך הספרים שלך מתחילים - בגיבורים שאישיותם יוצרת סיפור, או בסיפור שבשבילו נבראים גיבורים? (אסתי)
אני כנראה יותר סופר של דמויות. הן נולדות ומושכות את העלילה. יש מי שטוען שלמשל שב"שואה שלנו" יש פחות מדי עלילה. אני לא מתכנן כלום, ככה זה. בשביל זה יש הומור בעולם. אני חושב שכל מי שקורא את "שואה שלנו" מרגיש באיזו אהבה תיארתי את ניצולי השואה, בלי להסתיר את פגמיהם, טירופם לפעמים והתנהגותם האמיתית, ולכן לא עוררתי זעם. כנ"ל לגבי "העולם, קצת אחר כך". כתבתי על הציונות כציוני. פה ושם הוצגתי כפוסט-ציוני, מה פתאום, אני בוק-ציוני. אני מודע למגרעות של התנועה הלאומית שלי, לצרות שהיא גורמת, אבל כותב עליה ועל ראשוניה באהבה ובהומור.
כשקראתי את הספר גיליתי איך השואה זורמת בדם שלנו באופן כל-כך דומה, ואני חשבתי עד אז: מי יוכל להבין את השריטה שלי? את השואה "שלי" בתור נכדה של ניצולים? אבל מתברר שזו שואה "שלנו". מעניין אותי מאוד אם הסיפור על הרבי שנולד לו בעל-כורחו ילד פולני גוי הוא אמת. הקטע הזה לא יצא לי מהראש. הזוי, מוזר, מזעזע, פיוטי. (פראני)
חווית השואה שלנו משותפת כנראה להרבה יותר אנשים, ממה שכל אחד מאיתנו, לחוד מדמיין. אנחנו ממש אתר שיתוף קבצים מן הגדולים ביותר. הקטע על הרבי דמיוני, אבל לא לגמרי. איחיתי הרבה מאוד רסיסי סיפורים ויצרתי סיפור שלא היה ולא נברא, אך כפי הנראה היה גם היה. אגב, הפיוטיות המילולית נובעת גם מכך ששברתי לתוך הדיאלוגים את הפיוט של ינאי "אשר אימתו עליכם" מהמאה ה-8 בערך. הנה גם זה חומר למתקדמים.
איך אתה בוחר את הנושאים שלך? יש כל כך מעט קשר בין שואה שלנו ושני הבאים אחריו, נדמה כאילו אתה מובל על ידי דמויות בלבד, האם זה נכון? איך אתה כותב? האם יש לך משמעת כתיבה מסודרת? שעות עבודה? מאיפה אתה מתחיל? (ליליו)
בחירת הנושאים היא בדרך כלל תהליך לא מודע. משהו מתחיל לעניין אותי ולפעמים נגמר בכלום ולפעמים נגמר בסיפור קצר או רומן. את צודקת שהרבה פעמים המשהו הזה הוא דמות מעניינת, שמושכת את העלילה ולא להיפך. אולי זה פגם, אולי לא. ככה זה אצלי. עד היום, כיוון שהייתי איש קבע במשרה מלאה, שעות העבודה שלי היו בבוקר לפני ובלילה אחרי. בדיוק עכשיו השתחררתי (אחרי 20 שנה!) ואני מניח שאתחיל לעבוד עם משמעת צבאית בתחום הספרות.
אני כותב עם עפרון על מחברות ואח"כ עורך במחשב. בדרך כלל כותב בבתי קפה, בגלל הקפה, בגלל הנשים היפות, בגלל השיחות שאני קולט ובגלל שהרעש הלבן של ההמולה סביבי, היא אמצעי הריכוז הכי טוב. שקט מוחלט גורם לי לבדוק אם לא החלה מלחמה.
