אל תתאבדו עם פייגלין

רוח רעה מנשבת היום בליכוד. רוח נכאים שהחלה לפשות בשורותיה, מחשבת לכלות כל חלקה של הגיון, פשרנות ושפיות - הגורמים שבעטיים הפכה למפלגת השלטון. ומזעקת המיקרופון הדומם, ניתן לשמוע את מצהלות יריביה המזדרזים לבשר על תום עידן הליכוד, התאבדות קולקטיבית ושאר תחזיות של אחרית הימים. התקרית מאמש מזיקה לליכוד, ללא קשר למחנה שנציגו חיבל בכינוס. אך את שארית כבודנו ניתן עדיין להציל, והדרך היחידה לעשות זאת מצויה בקלפי, או לייתר דיוק - בהטלת הפתק הנכון.

את פתק ה"נגד" אנו חייבים בראש ובראשונה לחברה הישראלית. במשך עשרות שנים העניק הליכוד תחושת שייכות, אמפטיה ומשמעות למיליוני אנשים מכל שכבות העם. ותיקים, עולים, אשכנזים, מזרחיים, בורגנים ותושבי פריפריה - לכל אלה הוא סיפק מכנה משותף, אשר הפך אותו למפלגת-המונים במובן הטוב של המילה. הוא מהווה גם בית פוליטי לי ולרבים כמוני, אשר ראו בחירויות הפרט ערך ולא סיסמא, ושסמלים לאומיים מהווים עבורם מסד לתפישה לאומית כוללת.

אבל נתניהו ואנשיו אינם רוצים שהליכוד ימשיך להיות מפלגת-המונים. לבני-בריתו העיקריים, אנשי הימין הקיצוני, אין שום אינטרס שהליכוד ימשיך להיות מפלגה פרגמטית המבקשת לפעול מתוך הסכמה לאומית, ולקדם את הקונצנזוס במדינה. ה"פייגלינים", שכידוע הניעו את מהלך הקדמת הפריימריז, רוצים מפלגה המנותקת מכך לחלוטין. כנסו לאתר האינטרנט שלהם, וראו כיצד הם מעדיפים "ליכוד קטן אך אידיאולוגי", ולא מפלגת-שלטון גדולה וחזקה. ואידיאולוגיה זו כמובן מתבססת על הקמה מיידית של בית-המקדש, השלטת מדינת-הלכה נוקשה (איפה חומייני כשצריכים אותו?), ופגיעה גסה בחירויות הפרט. לא בדיוק דרכו ההיסטורית של הליכוד.

את פתק ה"נגד" אנו חייבים לדרכה של הליכוד. כן, לליכוד יש דרך ברורה, המבחינה בינו לבין מרצ. מדובר בראש ובראשונה בגבולות-הקבע של ישראל והכלת גושי ההתיישבות הגדולים ביהודה ושומרון, לגביהם שוררת הסכמה לאומית: אריאל ובנותיה, עוטף ירושלים (ובכלל זאת מעלה אדומים) וגוש עציון. בנייתה וחיזוקה של גדר הביטחון, אשר תעטוף גושים אלה ותשמור עליהם בתוך הקונצנזוס - תרתי משמע - הינה דרכו הברורה של הליכוד. ועוד לא דיברנו על ירושלים, בקעת הירדן והבטחת מקורות המים, אשר היו מאז ומתמיד דרכה של הליכוד ודרכו של אריאל שרון.

להזכירכם, נתניהו הוא זה אשר ביקש להחזיר לחאפז אסד את כל הגולן (או בגירסה אחרת: את רובו המכריע). הוא גם שיקר במצח נחושה, כאשר הכחיש זאת בפני האומה, עד אשר יצחק מרדכי חשף ערוותו זו בשידור חי. נתניהו היה זה שמסר את חברון, עיר האבות לערפאת, וקיבע שם נוכחות בינלאומית בדמותם של משקיפי או"ם. הוא היה מוכן למסור 13% משטחי יהודה ושומרון לרשות הפלסטינית. ועוד יש לו האומץ לומר כי שרון הוא "שמאלה ממרצ".

ואת פתק ה"נגד" אנו חייבים לעצמנו. במבט ראשון נראית קואליציית נתניהו-פייגלין-לנדאו מתכון להתרסקות. גם במבט שני. הבשורה המדינית שלהם מסתכמת במילה "לא". הבשורה החברתית שלהם מסתכמת בשתי אותיות פחות. הליכוד בראשותם אולי יגדיל את כוחו ביצהר, איתמר ובאי-אלו מוקדים סהרוריים; אך כולנו נפסיד את הערים הגדולות, השכונות ועיירות הפיתוח, במילים אחרות - את המקומות שהעלו את הליכוד לשלטון. והם המקומות שיפילו אותו בבחירות הקרובות.

אם ניתן יד למהלך התאבדותי שכזה, לא נוכל להמשיך בשלטון. העבר מלמד אותנו כי הסתמכות על הימין המיטה אסון על המחנה הלאומי. כולם יודעים מדוע רבין ניצח את שמיר ב-1992 וברק את נתניהו ב-1999. היו אלה יוזמות של הימין הקיצוני להקדמת הבחירות, אשר החלישו את הליכוד, ובעקבותיהן קיבלה ישראל את הסכמי אוסלו והאינתיפאדה. ואנשים אלה מעוניינים להפיל את הליכוד בשלישית, לרסקו ולנתק את המיקרופון מכולנו.

הטלת פתק ה"נגד" היום מהווה הצהרה ברורה: בעד החברה הישראלית, בעד דרך לאומית ברורה ובעד הליכוד. היום נקבע למי נצביע: לראש ממשלה פופולארי, שהשיב את העתיד למדינת ישראל, או לחוסמי הכבישים ו"נוער הגבעות". כל הצבעה מלבד ה"נגד" תשליך אותנו אל האופוזיציה לשנים רבות.

גיא מעיין, מרצה בבית-הספר להיסטוריה באוניברסיטה העברית וחבר מרכז הליכוד