שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: לע"מ
    "עודני חיה, עודני אוהבת"
    יומני לאה גולדברג מתפרסמים בימים אלה בשלמותם וחושפים את עולמה, חוויותיה והוויתה המיוסרת של המשוררת הנערצת. בחרנו להביא מספר קטעים מתוך היומן - בילדותה, בנערותה ובבגרותה - שעוסקים, בצורה כזו או אחרת, באהבה - ובאכזבה ממנה. כי סיפורה של גולדברג, אחת מגדולות היוצרות בישראל וודאי שאחת האהובות שבהן, הוא גם סיפורה של מי שהצליחה לממש תשוקה אחת - להיות סופרת עברייה, אך קופחה בתשוקה אחרת, חזקה לא פחות

     

    אהבת הילדה לאה גולדברג לתלמיד הגימנסיה נ. לוין, המבוגר ממנה בשנים אחדות:

    • יש לציין שהקטעים הראשונים כתובים בסגנון משובש של ילדה שהעברית אינה שגורה בפיה.

     

    13 יולי (1923)

     

    אני זמן רב לא כתבתי, ומי יודע אם עוד אכתוב מהר? אני עכשיו בקוצ'בה (מקום קַיִט). פה טוב מאוד. ההרים הם לא כל-כך גבוהים, אבל יפים מאוד, ומוצאים חן בעיני, אפילו אף פעם עוד לא עליתי להרים בכלל. המקום מוצא חן בעיני מאוד. עכשיו אני חולמת אותו כמו כל הלילות. הלא אתה מבין, יומני, איזה (מי הוא), מיום שגיליתי לך את סודותי היותר גדולים, אין לנו סודות, ואנחנו יותר מרֵעים טובים, רק אתה יודע את סודי, ואם לא לך - למי לדעת? הייתי אצל רופא, איש מצוין, צעיר מאוד, הוא לא מצא אצלי דבר, מלבד זה שלי מעט דם. חברות אין לי, מלבד שתי ילדות בנות ארבע שנים, וילד שאני רואה אותו לעתים רחוקות. לעשות אין מה, אנסה לכתוב סיפור.

      

    3.8 (1924)

     

    "החיים הם קשים ומלאים צער". הנה הן המילים שאני חוזרת אותם בכל יום. הוא כבר בקובנה, אני לא פעם פגשתי אותו ברחוב, אמרתי לו שלום, אבל אף פעם כהוגן לא דיברתי אתו. אני אמרתי למינה את כל העניין, היא הבינה אותי, אבל אמרה שיותר מהר צריך לשכוח אותו. איך? היא יעצה לי לספר את הדבר לשוואבה. צריך לשמוע בקולה. קשה...

     

    בלילות אני חולמת עליו, בימים חושבת עליו. הוא כבר חודש כאן, ונשארו לי רק עוד חודשיים. ולי כל העת כל-כך רע וקשה. הוא הכול בשבילי...

     

    ומה הלאה? מה הלאה? מה הלאה? בחודש העבר נפגשתי עם טיפוס מעניין אחד: יודלביץ עברה אל הרביעית. ילדה מעניינת עם אידיאות רבות, שקראה הרבה, וביחד עם זה בלי כל מבחר. הוריה יהודים של הדור העבר, ואינם מבינים אותה. היא חפצה להיכנס אל הצופים, אבל הורים אינם מרשים. יש לה טבע חם, היא מתלהבת מהר וביחד עם זה היא עצבנית. במחלקה אינם אוהבים אותה, קוראים לה בשם "משוגעת" וצוחקים. בכלל אין בין הילדים שלנו יושר. מעניין, לאחד הם קוראים אותו או "פקס" (?) או משוגע.

     

    בחודש זה הספקתי לכתוב שלושה סיפורים עבריים ואחד רוסי. העבריים הם: "ערב שבת", "בשלג", ו"כל נדרי", והרוסי: "אתאיסט". אני עכשיו הרבה רצה על לַיסבֶס (רחוב מרכזי בקובנה), כי אני מקווה לראותו ולפגוש. אני באמת בכל פעם מדברת עם מינה אודותיו ואז לי יותר קל. לי עצוב וקשה לכתוב מיום ליום יותר. ומה הלאה? מה הלאה? מה הלאה?

     

    31.8.24

     

    הכול המשך של אותו מצב הרוח, של אותם החיים, של אותו העצב הנשתנה (אל נכון: הנשנֶה) בזמן הזה. אני ראיתי אותו לפני שבוע. שבוע שלם, ולא יותר, והזמן עובר ואיננו שב. אבי בא מפולינגן ואני סיפרתי לו את הכול, כמובן בלי פרטים, והוא אמר לי שזה כנראה דבר ילדותי שבהמשך הזמן יעבור. אבל האלוהים רואה שאני אוהבת כבר שנה וחצי, ומיום ליום יותר סובלת. לוּ זה היה רק ילדותי קל, הייתי חדלה לאהוב אותו בזמן שהוא לא היה כאן. לא הייתי רועדת כשראיתי אותו ברחוב. ובראותי את אחיו, לא הייתי בכל פעם מזכירה אותו.

     

    לא מזמן קראתי את "ויקטוריה" של קנוט המסון, ועכשיו כמה שלא יתווכחו אתי אודותיו בחיי, אני אגיד שקנוט המסון סופר מצוין, טוב שאין כמותו. מי יוכל לכתוב פואמה של אהבה יותר יפה, יותר נכונה. לוּ עלה בידי לכתוב דבר כה מלא חן ויופי וייסורים! אבל זה חלום, כמו שאר החלומות שבחיי, כמו שתמיד - לא יתמלא גם הוא. כך רציתי אני לנסוע מכאן, ונשארתי באוּרוות החזירים הזו, שאחרי נסיעתו, וזה יהיה בקרוב, היא תדמה לי עוד יותר רעה, עוד יותר מזוהמת.

     

    מה קרה אתי בזמן זה? לי נדמה ששום דבר. מינה חולה, היא שברה את הרגל ושוכבת במיטה, גם היא היום כותבת יומן. כשאני מביטה עליה, לי נדמה שהיא כל-כך מאושרת, אצלה הכול נורמלי, אין אהבה קודם הזמן, אין לה אותו מצב הרוח שישנו אצלי לפעמים קרובות, היא אינה רואה בלילות חלום אחד שפעם הוא נורא, פעם נאה, פעמים, כשהוא נורא, הוא מראה את האמת, וכשנָאה, זה רק מעשייה אחת. לי הכול נדמה שאני רואה אותו ברחוב, כשעבר איש לבוש בכחול. שתי אותיות לפני עינַי: נ. ל. (נ.לוין) - כל מילה מזכירה לי אותו. לחיות כל-כך קשה, לוּ בעבור הרבה שנים הוא היה קורא את המילים האלו - מה היה אומר? מה היה עושה? האם היה צוחק על אהבתי, קורא אותה נאיבית, או היה בוכה ומזכיר את אהבתי הראשונה, או היה אומר לי "ילדה" וברחמנות מניע בראשו, או אולי מצטער שלא אמרתי לו, היה אומר לי שאהב אותי ואז אפשר היה לתקן?..

     

    אבל חלומות, חלומות, כה נעימים כשחושבים שחולמים, אבל כשמקיצים - עוד יותר ויותר מר. למה חלמתי פעם אחת על טוב לי? לא, זה היה מקרה. רק את הרע והמר. ועכשיו אני יודעת את הטוב, ולסבול קשה עוד יותר.

     

    אהבת הנערה לאה גולדברג למורה שלה משה פראנק

     

    יום ב' 11.3.29

     

    הכול התרכז מסביב לשם אחד, אחד ומיוחד. כל התקוות, כל המאוויים, כל הכספונות והרצונות מכוּונים לנקודה אחת, לנקודה אשר מזהרת מרחוק, קוראת, רומזת, ואשר אי-אפשר לגשת אליה. זה אתה. אתה האהוב שלי. שלוש שנים ארוכות, שנות ייסורים, שנות שממה וייאוש, שנות אהבה, ודבר לא נשתנה. שום דבר. רק החומה הגבוהה, הבצורה והחזקה, איך לגשת? מה לעשות? לאה, אל תדברי שטויות. הלא את יודעת כי איש עוד לא עלה על כתלי זכוכית חלקים. את לא גיבורה. כבר מזמן צריך היה לחדול מרעיון זה ולדעת שמלפניך אין דבר. הוא חלום נפלא, אשר תמיד אתך. אפשר לאהוב ולכתוב ולהיות בודדה. לא יותר.

     

    אני תמיד יודעת זאת. אבל בכל זאת... מה "בכל זאת"? אין עושים פשרות. הלא השאלה כה פשוטה: לקבל את החיים כמו שהם, או שלא לקבלם כלל. מה יכולות להוסיף הטענות?

     

    - אבל אני סובלת!

     

    - כך היה תמיד. אלה הם החיים!

     

    - אבל החיים אינם טובים!

     

    - זהו שקר. את יודעת זאת בעצמך. את יודעת זאת היטב באותם רגעי השתיקה, אשר הלב מסוגל לחשוב.

     

    - מי נתן יתרון לרגעי השתיקה על רגעי ההתרגזות והצער? הלא גם הם חיים.

     

    - וגם הם טובים.

     

    - והחלומות? החלומות המרעילים, מה היה עליהם? האם אסור גם לחלום?

     

    - לחלום מותר, רק אם החלומות יוצרים אחר כך שירים לא רעים ופרוזה הגונה. לחלום סתם - אסור.

     

    - למי נחוצים השירים שלי? הרי הוא לא יקרא בהם, ואם גם יקרא, הלא כבר קיבלת עליך את הדין. הלא ידעת סוף סוף כי אושר פרטי שלך - הנהו מן הנמנע בשבילך.

     

    - אבל אני כל-כך דלה. אני מסוגלה לחיות רק למען עצמי. אני גם לתת מסוגלה רק על מנת שיחזירו לי.

     

    - אם כן, אבדת. אבל אַת הלא בכל זאת תסבלי ותתני. הלא יש עוד דבר אחד - הספרות העברית...

     

    - הס... שלא להגיד את השם המפורש הזה. אני יראה מפניו כמו משם אהובי.

     

    לפני שבוע הייתי על הצגת הסטודיה התיאטרלית העברית בקובנה. הציגו את מולייר "תעלולי סקפן". ואני הייתי שמחה על שלל הצבעים, על השפה העברית המצלצלת על הבמה, על זה שכאן - בליטא, בתנאים קשים כל-כך של העיר הקטנה - אפשר בכל זאת ליצור איזה דבר שלם אוריגינלי וחי, ודווקא בעברית. הייתי שמחה, ובשובי הביתה הרי בכיתי ולא צחקתי, בכיתי והצטערתי, כי אתה עובר על פני בשוויון-נפש שכזה. כל-כך קרוב. ואף מילה אחת, אף מילה קטנה ושכיחה ממילות חוּלין רגילות אין לך למעני. אהוב שלי, יחיד שלי, אני תמיד עמדך.

     

    שבת 6.4.29

     

    הוא עוזב את ליטא בשנה הבאה. יש אומרים כי הוא נוסע לאפריקה. יש אומרים כי הוא עולה לארץ. אל נכון, אין יודע איש. מצד אחד, אני שמחה שהוא הולך מכאן, אני שמחה שלא ייקח כאן אישה קובנאית טיפוסית אשר תדבר רק רוסית ותענה אותו בשטויות שבקטנוּת, אני שמחה שלא ייטשטש פה בגימנסיון בחוזרו לפני אותם התלמידים את אותם הדברים, אני גאה שיש לו כוח לקום וללכת ברגע שהרגיש כי "די". ולמה אכחד? אני שמחה גם שאם אשאר כאן, לא אהיה כבר כל-כך קרובה אליו ויחד עם זה כה רחוקה, ולא אדע כי ישנה הזכות לכל אחת, לכל אחת ממכרותי הכי קרובות, ועלמות שאין אני מכירה כלל, להימצא בחברתו, לצחוק, לדבר אתו, למצוא-חן בעיניו, ורק אני משוללה זכות זו.

     

    ומצד שני, לדעת כי יוכל להיות שאני לא אראה אותו כבר מעולם, שהוא ילך מכאן מבלי לחשוב עלי, שהוא, אשר כה אהוב, כה נחוץ, יהיה נצח רחוק וגם לא ייפרד ממני לפני עוזבו את עינַי - אלה עינויים שקשה לשאתם. ואולם האם משַנה אני אף מעט בשמחתי ובצערי?

     

    הוא עכשיו נמצא לעתים קרובות בחברתה של ליזה מייזל, אותה ליזה שכבר פעם או גם יותר כתבתי אודותיה, כי היא מוצאת חן בעיניו. הוא נפגש אתה, הם הולכים יחד אל התיאטרון. ליזה סימפטית לי מאוד. אני אוהבת אותה, את קולה השקט, את דיבורה הבטוח, את פשטותה הנעימה, ואת זה שהיא יודעת הרבה ומתעניינת בכול. ואילו הייתי אני גבר, הייתה היא בוודאי מוצאת חן בעיני יותר מכל הנערות בקובנה. ואילו הייתי אני גבר, והיה עלי לבחור בין נערה בת 18, נבוכה, עגומה ונרגזת, שאינה מצטיינת ביופי ואינה יודעת הרבה, ומביטה עלי במבטים האומרים לעתים יותר מדי, ובין אותה ליזה שקטה, שכבר הספיקה לגמור אוניברסיטה בפריז - הייתי בוחר בלי כל ספק בליזה. ואולם אני שוב מתקרבת אל חיי הנפש של גיבורותיו של הסופר האהוב שלי, אותה רוחמה קטנה, אשר לא הייתה נחוצה לאיש... אבל אני הלא סוף סוף איני ילדה עוד, הרי אני כבר גדלתי, בגרתי וכבר איני יכולה לחיות באילוזיות ילדותיות גרידא. אבל מה בצע?

     

    בשבוע זה חלמתי:

     

    אני נמצאת באיזו עיר בלתי ידועה, ואולם העיר - עירי. ובתוכה מלחמה. ואני הולכת ברחובות, ובידי חנית קטנה, ואני הורגת את אויבַי. הנה בא לקראתי בחור צעיר, את פניו איני זוכרת, ואני תוקעת את החנית בלבבו, והוא נופל מת, ולי לא צר, ואני

    גם איני שמחה על מפלתו. נדמה לי שאני ממהרת אל אהובי. על יד אחת הגדרות אני נתקלת בנערה צעירה, לבושה בגדי מזרח ואני יודעת שהיא האויבת שלי, ואני רוצה להרגה. אני תוקעת בה את חניתי ואולם היא מוציאה אותה ורוצה להתנפל עלי, אני מגינה על עצמי ותוקעת בה שנית חנית, הפעם לתוך לבבה, ויודעת שמדקירה זאת היא תמות, ואולם היא אינה מתה ומדברת אלי דבר-מה. ופתאום אני רואה בין המון הבתים, הגדרות והאנשים, מאיזה מקום מלמעלה, עלי משקיף ראשו, והוא מחייך וכאילו קורא אותי

    אליו.

     

    - את רואה? - שואלת אני את הנערה - הנה הוא עונה לי.

     

    - זהו אהובי.

     

    - קראי אותו הנה. עלי לדבר אתו.

     

    ואני הולכת אליו. אני יודעת שהוא קראני והנערה נשארת על יד הגדר. אני עוברת שורת סימטאות צרות ונפתלות ומגיעה לאותו המקום, שלפי חשבוני הוא צריך להימצא שם. ואולם איני מוצאת אותו. תחת עץ יושבת קבוצת אנשים, אשר קוראת עיתונים.

     

    - אולי ראיתם את משה פרנק? - אני שואלת.

     

    והם עונים לי: "כן, הוא היה כאן. אנו ראינו אותו. אבל נדמה לנו כי הוא הלך."

     

    "הלך!" צווחת אני - "אהובי הלך! ובעיר מלחמה! הם יהרגוהו. אין ספק, הם יהרגוהו. בידו אין חנית. הוא לא הלך להרוג אנשים, אני יודעת. אהובי בעד כל הון שבעולם לא יהרוג אנשים, ולוּ גם הם יתנפלו עליו. למה הוא לא חיכה לי? למה לא חיכה לי?" וצער וכעס מתלקחים בלבי, ואני הולכת בלי תקווה למצוא אותו שנית. אני עוברת שורת סימטאות חדשה ויורדת מאיזה הר מוזר, ולרגליו, בין שני בתי אבן גדולים, לא רחוק מן השער, אני רואה אותו מדַבּר עם הנערה אשר תקעתי את החנית אל חזֶהָ. הוא רואה אותי ואומר לי:

     

    "לאה, עתה יהיה שלום." והנערה מחייכת. לבי מתרכך והפחד נעלם ואני אומרת: "למה לא חיכית לי, בוודאי אינך אוהב אותי עוד."

     

    והוא עונה: "עלי היה לכרות ברית שלום. אני אוהב אותך, אני אוהב אותך," וידיו נמשכות אלי. ושפתי עונות לו: "אין אתה אוהב אותי." ואולם לבי יודע, יודע כי הוא אמר את האמת.

     

    כך חלמתי. כמעט באותו הסדר. ואני מתפלאת על החלום.

     

    אהובי הטוב, הרחוק, הנפלא, היחיד שלי, האם באמת בעד כל הון שבעולם לא תוכל להיות אכזרי?

     

    אהבת לאה גולדברג למנתח אוזנה, ד"ר רודי ורט

     

    31.7.55

     

    אמש, אצל הוֶרטים (משפחת ורט) בגן. טוב שאני עוזבת את תל-אביב. יש לי כל הסיכויים להיות מגוחכה. לא רציתי אפילו לכתוב זאת, אבל אינני יכולה.

     

    בלילה לא ישֵנה.

     

    אני שומעת איזה זעיר-בורגני אומר: "המשוררים הללו!" הזעיר-בורגני צודק. המעשה הוא לעצם העניין, מחוץ לכל שירה. הטיפוס הבנאלי ביותר של אישה היא זו המתאהבת בגיל 14 במורה שלה ובגיל 44 ברופא שלה... אבל תחושת המחצבה היא רק שלי.

     

    האם זו נחמה? או הצדקה?

     

    אם כבר החילותי, אהיה ישרה עם עצמי עד הסוף: הוא אולי האיש היחידי שהייתי רוצה להיות נשואה לו. אני מקווה שהרגשות הללו יתנדפו בעוד כמה ימים או שבועות.

     

    יש בינינו אהדה עמוקה מאוד - זה מה שיישאר... כתמיד.

     

    אחה"צ

     

    כל זה איום ונורא. אני מוכרחה להבהיר משהו, לפחות לעצמי. הרי את הדפים מן המחברת הזאת אפשר לתלוש. הייתי בטוחה ביטחון גמור שלא אשוב עוד לעולם לכתוב שטויות אשר כאלה. והנה - שוב בת חמש-עשרה.

     

    אני יודעת היטב באיזו צורה ראה אותי ר. (ד"ר רודי ורט) על שולחן הניתוח. בלי שיניים. אני יודעת היטב כיצד מביטה בו האחות היפה - האסיסטנטית. אני יודעת עוד אלף דברים - ואינני עושה לי אשליות. אבל אני מטורפת לחלוטין. אני יודעת שאף על פי כן הוא דיבר אתמול רק אלי ובשבילי וכל היתר לא היו קיימים בשבילו, אני ראיתי באיזה עיניים חמות וטובות הביט בי כאשר דיברתי על אמא. ראיתי ושמעתי איך צחק לכל הלצה שלי. גם זוהי אמת. ואין אני מפריזה, בדברים אלה אינני מפריזה לעולם. אדרבה, נוהגת אני לחשוב שנדמה לי. זה לא היה נדמה לי.

     

    אף על פי כן, אם להביט בעיניים צלולות, ברור שלא ייצא מזה אפילו כמין "רומן" שטחי. וטוב כך. ועכשיו, בפעם הראשונה בחיי, אני אומרת: הלוואי ויהיה זה רק נושא לשירים. אני מקווה לא לסבול, אני מקווה שזה שיגעון חולף, אני מקווה שזו רק עדות למשהו צעיר שנותר בי (או - להיפך, הכך מתאהבות נשים קשישות?) ואני, בכל זאת, אעשה מעשה טיפשי ואשלח לו את "מלחמה ושלום" היום. יפרש את המעשה כרצונו.

     

    למה לא לעשות מעשי שטות? עודני חיה, עודני אוהבת. עודני טיפשה כתמיד.

     

    הקול הבלתי מבוגר הזה שלו - eine schleppende Stimme (קול "נסחב", גרמנית) - מצחיק, הכול, הכול מוצא חן בעיני.

     

    אני אתלוש בעוד זמן-מה את הדפים הללו, אקרא אותם ואסמיק ואתלוש

     

    - זהו -

     

    9.9.55

     

    אני לא אתלוש את הדפים מן המחברת. למה? כל מה שנכתב שם נעשה לבלתי חשוב בעוד יומיים. אולי זה ישעשע אותי במקצת כאשר אשוב ואקרא.

     

    לאה גולדברג ליוסף אוּפִּין (ללא תאריך)

     

    יוסף היקר,

     

    היום קיבלתי את מכתבך והוא בא ממרחק עצום כזה, לא מהמרחק הגיאוגרפי של החוּלה בלבד, אלא, כנראה, הרבה יותר מזה. ידעתי שלא ייתכן עתה אחרת, ובכל זאת אני עצובה. ואפילו המילים האחרונות על שירים של "אדם קרוב" מדיחות אותי לאיזה מרחק ספרותי. ידעתי, שהרי על כן לא ענית על מכתבי האחרון. הוא היה טיפשי מאוד אותו מכתב. כיצד קרני דבר זה? אני, אשר תמיד אמרתי לפרש את יחסיהם של האנשים אלי לצד השלילה, טעיתי טעות אשר כזאת והפרזתי ופירשתי להיפך! חומה זו של בדידות שמסביבי, אשר חייתי בה שנים רבות מאוד - מדוע נדמה לי לפתע שבא מישהו והבקיע אותה?

     

    הרגשה זו "שיש לי מישהו" התגנבה מחמת חוסר הבנה, מחמת אי-הבנה שבקריאת מכתבך, שהיה כה מעורפל וכה פתאומי, ורגע קל האמנתי, כי הִנה, כי כך הוא. אזי באה שתיקתך הארוכה כתשובה, ולבסוף מכתבך זה האחרון. למען השם, יוסף, כשתשיב לי על המכתב הזה, אל תעשה לי קומפלימנטים על "אומץ לב", אין דבר נורא מזה. אני, פשוט, אחרי היסוסים רבים מאוד, החלטתי לדבר דברים ישרים בפעם האחרונה, ואין לי שום טענות ואין לי שום בקשות, רק דרישה אחת ויחידה: כתוב לי, בלי שום ליריקה, שאתה רוצה ביחסי חברוּת בינינו, ורק ביחסי חברוּת. ואני אחזור ואהיה לך ידידה כאשר הייתי, ואתגבר (אני יודעת להתגבר) על כל הדברים שלא היו בינינו. שהרי זה כבר ברור לי (אלמלא כתבת באי-זהירות פסוק אחד "מה היה בינינו?" במכתבך האחרון). ברור לי שהכול היה רק מצדי וחסל. ואני אדע שלא להזכיר לך דבר זה לעולם. הלא כבר ידעתי להתנהג כך, הרי בלילה ההוא כש"הצלנו" את אותה הבחורה, הייתי שוב, כרצונך, פשוט חברה, כלפני תשע שנים. וכך עשוי היה להימשך הכול, אלמלא כתבת את אותו המכתב שלא ידעתי לקרוא בו.

     

    אני יודעת, יוסף, שמכתב זה כאוּב לך ובחפץ לב הייתי נמנעת מלגרום לך אי נעימות. יש לך, כנראה, מספיק בלעדי. אבל החודשים האלה היו קשים עלי מאוד, יותר מאשר תוכל לשער, והיום התפרצו כל נדודי השינה, והיו למכתב. מיטיה סיפר לי שעברת לעבודה בכרם, שהייתם יחד בצפת, שאתה שמח לעבודה החדשה, ואומר להמשיך בה הרבה. לא היה כל כך פשוט לשמוע את כל זה מן הצד ולהעמיד פנים שהכול טוב וישר. אך נדמה לי שאפילו מבקר תיאטרון חריף וחצוף כמוני לא היה מוצא פגם במשחקִי באדישות ידידותית. מילא, כל זה בעבר. אני אמרתי יותר מדי, הרבה הרבה יתר על הצורך. האם זה נורא כל כך?

     

    מסתבר שאת השירים האלה כתב אדם קרוב הרבה יותר מאשר חשבת, ובכן מה? אל נא יהיו הדברים האלה מחיצה בינינו, יוסף. אל תחשוב שהפסדת עוד אדם: אין לי שום סיבה למרירות, או למשהו הדומה לזה. אני תמיד אשמח להיות בקרבתך, רק עשה אתי את החסד האחד, כתוב לי בתכלית הפשטות את מה שביקשתי, לא וידויים. לא. (מה יכול היה וידוי לשנות? ואפילו מעיק עליך משהו, ואפילו המועקה כבדה, האם יכול היה משהו לשנות את יחסי אליך? הנה אמרתי סופסוף את הדבר - בי היה הכול מוכן ומזומן לקבל את קרבתך כמו שהיא). לא, כתוב, פשוט, את המלים האחדות: לא היה דבר וצריך שיהיה הכול כשם שהיה לפני ה"אי הבנה" הזאת. הלא ברור? או שמא מכביד עליך מכתבי זה, ואחרי שאמרתי דברים מפורשים יתר על המידה רצונך להפסיק את החברוּת? ובכן, כתוב לי גם את הדבר הזה, כי אני אוּכל לשאת כל דבר בשלווה ורק לא שתיקה של חצי שנה נוספת.

     

    נו, הנה, כתבתי מכתב של גימנזיסטית קטנה. מי היה מאמין שאני כותבת מכתבים כאלה?

     

    היֵה שלום, ואל תרגז, וכל הטוב לך, הרבה הרבה טוב, יוסף. זאת הפעם האחרונה שאני כותבת כך.

     

    שלך, לאה.

     

     

    מתוך יומני לאה גולדברג, הוצאת ספריית הפועלים, ערכו והכשירו לדפוס: רחל ואריה אהרוני
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים