מי הזיז את המציאות שלי

ג'ובניקים, ערוץ 10, 21:40

סרטה של ענת גורן, שהוקרן אמש בערוץ 10, היה מצויין. מעבר לעבודת התיעוד, הצילום, הראיונות, ההומור הטוב, העין המדייקת באבחון הישראליזמים בתרגומם הצבאי ובכלל – מעבר לכל אלה, נרשם אמש הישג חדש ודי מדהים: לראשונה צפיתי בסרט תעודה, שעלילתו היא בת שישה שבועות בדיוק וכבר הספיקה לתייק את עצמה בארכיון הלאומי תחת הערך "לא רלבנטית".

סרטה של גורן שייך למקבץ של סרטים, שנושאם נבחר באדיבות דובר צה"ל, אבל זה איננו פוגע באיכותם (כמו "שתי אצבעות מצידון", למשל). "ג'ובניקים במשימה של פעם בחיים" תיאר את פינוי נווה-דקלים, שבוצע על ידי חיילים בצבא קבע, אשר בחייהם השוטפים ממלאים תפקידים משרדיים או תחזוקתיים, לא קרביים ולא שיטוריים בעליל. כולם הגיעו ממקומות רחוקים למדי מגוש קטיף עם דגש חזק על פריפריות: עפולה, קריית מוצקין, חדרה, קריית שמונה. מי ששירת פעם בבסיסי העורף האלה, הבין את כל האירוניה עליה בנוי הסרט, בערך תוך חצי שנייה.

בשאר הזמן נשאר רק ליהנות מסרט עשוי היטב, ולהשתאות מחדש על יכולתה של האמנות לפרק ולהרכיב את המציאות. רק לפני שישה שבועות נטחנו מראות העקירה והפינוי עד דק בכל מהדורות החדשות, בכל העיתונים. והנה, אמש, זה דומה אבל כבר נראה אחרת. הבחירה, העריכה, ההתמקדות, ההזדהות עם הגיבורים, מפנים ומפונים כאחד. כל המכלול, כשהוא ארוז בסרט, עובד לגמרי אחרת על הצופה.

למעשה, ניתן לומר כי אם היה זה אפשרי, בעזרת כל פעלולי ה"יס מקס" והווי.או.די לסוגיהם, להקרין את סרטה של גורן לפני ההינתקות, היא היתה הופכת למבצע בלתי אפשרי בהיסטוריה הישראלית. בסרט, זה הפך להיות משהו טראגי, עצוב, גדול מהחיים. בשידורי החדשות זה היה עוד סיבוב של דיווחים מלב המחלוקת.

המציאות של היום מראה, ששידורי החדשות דיווחו אמת. כלומר, שסדר היום הישראלי עיכל היטב את ההתנתקות ושאפילו מרכז הליכוד שרד אותה. אבל לסרטה של גורן היו איכויות רבות ואחרות, שמשאירות אותו שייך, חשוב, מעניין.

גורן הפליאה לאתר כוכבים במקום בו זה כמעט בלתי אפשרי למצוא אותם. נדמה, שרוב הישראלים הם כוכבים דרמטיים בפוטנציה, שרק מחכים לפתיחת מצלמה. נגד מעפולה שבנו חוזר בתשובה, אשת קבע רווקה בלי ילדים "נשואה לצבא" כהגדרתה, בוחן טנקים חרדי אשר ילדיו תולים סרטים כתומים על המרפסת ואילו הוא מפנה את בית הכנסת בנווה דקלים, נגד דרוזי שנשבה בקסמו של תינוק מהיישוב ואיננו מסוגל לפנות את הוריו, וזוג אנשי קבע שמנהלים רומן בחיתוליו, מכיוון שנפגשו שבועות ספורים לפני שפגשו את המצלמה, בתרגיל המקדים לפינוי.

בכל מקום שגורן נגעה בו, תוך כדי פינוי, בערב בבסיס האוהלים, בתרגילים, בהכנות, היא נגעה בחתיכת ישראליות וזה מה שהפך בסופו של דבר את הצפייה בסרט למרתקת, מרגשת ומאפילה על הסיטואציה הכה מוזרה, בה המציאות הייתה זריזה מהעבודה בחדר העריכה.

מה עוד אפשר להגיד על סדרה שנהנית מרעיון ראשוני מבריק, כתיבה מדוייקת, ביצוע מרשים ויכולת לייצר מקסימום עניין במינימום אמצעים? אולי לאחל להם חופשת-עונה נעימה, ושיצליחו לחזור לעונה השנייה עם עוד טיפת הומור בתסריט (אחרי הכל, גם באמצע הדרמה הכי גדולה, קורים דברים מצחיקים).

בינתיים המריאה הסדרה אמש לשיא חדש של משחק בסדרה ישראלית (רמי הויברגר) ומותר להמר, שבטקס פרסי הטלוויזיה הבא, יתחרו יוצרי ושחקני הסדרה בעיקר נגד עצמם.