נזכרים בסשה
במלאת עשר שנים למותו של חתן פרס ישראל, ביקשנו מחבריו לספר קצת על אחד מגאוני המוזיקה הישראלית
מתי כספי וסשה ארגוב יושבים מול אולם מלא עד אפס מקום במסגרת המופע "מתיתיהו ואלכסנדר". מתי מנסה ללמד את הקהל את שירו של ארגוב "מעבר לתכלת", מה שמתגלה כמשימה בלתי אפשרית בעליל בשל מורכבותו של השיר. הקהל טועה שוב ושוב. פרצי צחוק נשמעים מפינות שונות של האולם. סשה צוחק במלוא פיו. כספי פונה אליו בחיוך קל: "מה אתה צוחק? ניסית פעם לשיר את זה"?
מי לא זוכר את השירים מכמירי הלב: "פנס בודד", "יוסי ילד שלי מוצלח", "הבלדה על נערי שגדל", "השמלה הסגולה" וכמובן "הרעות", "הוא לא ידע את שמה", ועוד רבים רבים אחרים. ב-27 בספטמבר 1995 בגיל 81 נפטר ארגוב ובימים אלה מציינים עשור למותו, בין השאר באוסף משולש שכולל את מיטב שיריו.
ארגוב נולד במוסקבה כאלכסנדר אברומוביץ. אמו היתה פסנתרנית. כשרונו המוזקלי התגלה בגיל צעיר מאוד. ב-1934 הוא עלה לארץ, בתחילה עבד בבנק ורק מאוחר יותר עסק במוזיקה. הוא כתב מילים עבור מסיבות פרטיות של הקיבוצים והמושבים והלחין עבור הפלמ"ח וההגנה. הקריירה שלו התפתחה במהרה והוא החל לכתוב שירים עבור מחזות סרטים וקבוצות זמר.
במוזיקה של ארגוב ישנה השפעה רוסית ומעט השפעה צרפתית. עם זאת, יש לה אופי וקצב ישראלי דומננטי. דגש רב הושם בשיריו על ההרמוניה. הוא הלחין יותר מ-1,000 שירים. בין השאר את שיריהם של נתן אלתרמן ואלכסנדר פן, חיים חפר חיים גורי וע.הלל, לאה גולדברג, יהודה עמיחי ומשוררים רבים אחרים. בין האמנים שבצעו את שיריו: עדנה גורן וקובי רכט, מתי כספי, אורה זיטנר, אריק איינשטיין חווה אלברשטיין ועוד. את פרס ישראל הוא קיבל ב-1988.
אליהו הכהן מומחה לזמר העברי:
"סשה זכה להכרה באופן הדרגתי, בין השאר כי השירים שלו מאוד מורכבים. בתחילה הוא היה מאוד בצל. זה היה גם בגלל האופי שלו: הוא היה צנוע מאוד. הוא עבד בתור פקיד בנק, אח"כ הוא פתח חנות לספרים רוסיים ברחוב אלנבי בחצר. השירים הראשונים שלו נכתבו בשנות ב-30 וה-40. השיר המפורסם 'לך לך למדבר' נכתב במלחמת העצמאות והיה ללהיט. רוב שירי המלחמה המוכרים של הצ'יזבטרון הולחנו על ידו. בעיקר עם מילים של חיים חפר, אם כי את 'הרעות' הוא כתב עם חיים גורי.
הצ'יזברטון פחד לשיר את השירים שלו בגלל ההרמוניות המסובכות. קשה מאוד לשיר בשירה הרמונית. למשל ב'השמלה הסגולה', רובנו שרים את הפזמון בלבד ולא מצליחים לשיר את הבית. בחוליית המלחינים בזמר העברי ארגוב שובר את הרצף. אידלסון-זעירא-נרדי-וילנסקי. הוא כתב כמו קומפוזיטור עם השפעה רוסית חזקה. מה שמרתק בעיני במיוחד בשיריו היא העובדה שאצל יוצרים אחרים אפשר להחליט בשמיעה ראשונה מה דינו של השיר. אבל אצל סאשה ככל שאתה שומע את השיר עוד ועוד אתה יותר מתאהב בו. אתה מגלה את הריקמה העדינה של השיר לאט לאט. 'הרעות' נבחר במשאל כללי של השיר הישראלי האהוב ביותר במקום שני וזה מעיד על ההכרה העצומה שהוא זכה לה לבסוף. בעיני הוא המלחין היצירתי הראשון במעלה מבחינת המקוריות.
פעם הוא ביקש ממני: 'אלי אני רוצה שתבוא ותכתוב את הביוגרפיה שלי' ואני מטומטם שכמוני לא הרמתי את הכפפה, חשבתי שיש לי זמן, אני רץ תמיד אחרי המלחינים בני 94 או 95 לפני שזה יהיה מאוחר מדי וחשבתי שהוא עוד צעיר יחסית. הוא היה אדם צנוע ועניו. מיוחד במינו. עם חוש הומור דק. לא צחקן. היה ניגש לפסנתר. מנגן מנגינה ללא מילים, ואז היוצרים היו מלבישים את המילים".
משה זורמן מלחין ומעבד:
"הוא היה איש משכיל מבחינה מוזיקלית. פסנתרן ומומחה במקצועות המוזיקה עוד מרוסיה. בחושיו החדים הוא ידע לשלב את המוטיבים הרוסיים עם מוטיבים ים תיכוניים כמו עם הסולמות העתיקים: המודוסים. בשילוב הזה למשל הוא השתמש בהצלחה במחזמר 'שלמה המלך ושלמי הסנדלר'. הוא שחזר באופן מדומה ישראל תנ"כית. כל השירים הללו כתובים במודוס דורי, שכתוב שומה למינור. הגדולה שלו היתה לקחת שילוב מעניין של מוזיקה רוסית עם שנסון צרפתי והרבה מאוד כרומטיקה. (סולם של חצאי טונים), ממש כמו מלחינים קלאסיים: דביוסי או רוול.
הסיפור הגדול היה ההרמוניות שלו. בניגוד לרוב היוצרים שבאים מהמלודיות. הדחיפה להמצאה של ההרמוניה היא גישה של מלחין קלאסי. זה בהיפוך מוחלט לנעמי שמר למשל - שהעידה על עצמה שהיא מלודיסטית בנשמתה. הוא יצר מתוך הפסנתר, בכתבי היד שלו תפקיד הפסנתר כתוב כמו תפקיד של פסתנר קלאסי בליד של שוברט: פסנתר וקול כתובים בנפרד. הוא לא תזמר כלל כי הוא לא התמחה בכך והיה לו מצפון אמנותי מפותח לא לעשות משהו שהוא לא שולט בו לגמרי.
אני זוכר שהגעתי אליו הביתה, כמעבד עבור תוכניות רדיו. הוא גר ברחוב סירקין ליד הקאמרי. בקומה שלישית. הוא ישב ליד פסנתר כנף שכמעט מילא לגמרי את חלל הדירה הקטנה, ישב וניגן. נראה בדיוק כמו אציל רוסי. כל ההתנהלות הפיזית שלו אמרה זאת: הוא הולך זקוף, אבירי, בחיוך ובטוב לב".
אורה זיטנר:
"הופעתי עם סאשה קרוב ל-600 פעם. הוצאנו שני תקליטים ביחד. ההופעה האחרונה שלנו היתה בפאריז במרכז פומפידו. זו היתה זכות גדולה בשבילי. זה שינה את חיי. הוא הפך אותי לזמרת. לפני כן הייתי מוזיקאית ומנצחת מקהלות. ושם, על המדרגות בקיבוץ גבעת חיים, הפכתי לזמרת.
זו היתה חוויה מכוננת. הוא בא לשם ושאל 'מי שר את 'שיר משמר?'. אמרו לו 'אורה'. ואז הוא שאל אותי 'ומי מלווה אותך?', אמרתי 'אני'. אז הוא אמר, 'לא, אני'. שרתי ואז הוא נשאר כמה דקות בלי מילים. ואז הוא אמר: 'ומעכשיו לא ניפרד'. הוא היה אריסטוקרט רוסי. לא ישראלי. או ישראלי באופן אחר. בעיני הוא לא כתב שירי ארץ ישראל. הוא היה מאוד עירוני. הוא לא הבין מה השיבולים האלו נדבקו אליו. הוא היה איש עם הומור מדהים".
