לבור את המוץ מן הבר

לפני כ-30 שנה הוציא אריאל זילבר את "רוצי שמוליק", מאלבומי הפופ-רוק הכי טובים שיצאו פה. באותה שנה הוציאה "תמוז", בה היה חבר, את "סוף עונת התפוזים", בעיני רבים אלבום הרוק הישראלי מספר 1. בשנה אחת נכנס זילבר לחיי הנצח של המוזיקה הישראלית. זה לקח כמה שנים, ובשנות השמונים הוא הפך גם לכוכב גדול. "בה די די אה" הנפלא שלו מ-1988 הנפיק להיטי ענק .

ועכשיו, מה נשאר מאריאל זילבר, אחרי שהפך את עצמו לקריקטורה פוליטית מזמרת? כבודו האבוד של מאיר אריאל כזמר ניצל, כמה עצוב, בזכות מותו הטרגי. זילבר עודנו איתנו, מקשקש שטויות תחת כל התנחלות רעננה. ולא, הבעיה היא לאו דווקא עם עמדותיו הפוליטיות, אלא הדרך המשונה, שלא לומר התמהונית, שבה הן מבוטאות.

נאמר זאת כך - כדאי לנסות לפחות להתייחס לזילבר הזמר, כאילו זילבר הוגה הדעות אינו קיים, ולזילבר הוגה הדעות - כאילו זילבר הזמר אינו קיים. זילבר היה ונשאר מוזיקאי מוכשר, יוצא דופן ומעניין, וחבל לוותר על היצירה שלו. לא שאלבומו החדש "אנבל" הוא יצירת מופת. רחוק מכך. זה אלבום מבולבל במקצת, לא אחיד ברמתו, ואין בו שירים גדולים. "מסך עשן", אלבומו הקודם של זילבר, היה טוב יותר.

אבל גם כך זילבר נשאר יוצר מרתק, שמייצר בשנים האחרונות שילוב ייחודי בין פופ-רוק ומוזיקה ערבית. שירים כמו "אדבר", "אוהב אותך", "יש לי" ו"את שלי" אולי לא קורצו מחומרים של להיטי ענק, אבל מדובר בניסיונות מוזיקלים מיוחדים ויפים. זילבר לא איבד עם השנים את חוש הקצב הנדיר שלו, ואת היכולת הנדירה להפוך את המסובך לפשוט, כשהוא הופך כמעט כל נעימה, גם אם היא קלושה ודלילה, לשיר מקפיץ ומדבק או לבלדה מרגשת.

כמנהגו (זוכרים את גברת חפרפרת?), זילבר לא מהסס לייצר גם שירים איומים, למשל הגרסה האיומה ל"בריון השכונה" (דילן). המצוין והאיום גרים אצל זילבר, וזה לא חדש, בכפיפה, ועלינו הקהל מוטלת המשימה לבור את המוץ מן הבר.