ערב ראש השנה בניצן: "כולנו פליטים"
ההורים טרודים בהכנות החג, הבתים נאים, אך מפוני גוש קטיף בניצן זועמים ומתוסכלים. "אנחנו פליטים, לא רצויים במדינת ישראל", אומר ל-ynet עמי שקד לשעבר איש רב כוח במועצת חוף עזה והיום "לא מוצא טעם לקום בבוקר". גם יוני רוזנבלט מתל קטיפא כועס "ואיפה שאני יכול לדפוק את המדינה אעשה זאת". ולעומתם, דב מרמלשטיין, חקלאי לשעבר מגני טל והיום בחפץ חיים "מתוסכל, אבל דוהר קדימה"
"אל תיתן לגגות אדומים ולמדשאות להטעות אותך, מדובר במעברה לכל דבר וכולנו פליטים", כך אמרה אמש (יום ב') שיר רוזנבלט בת 30, מפזורת רפיח ים המתגוררת ערב ראש השנה עם בעלה יוני ושתי בנותיהם ביישוב ניצן מצפון לאשקלון. "כבר 40 יום אנחנו כאן וככל שהזמן עובר, אני רואה כמה הממשלה הזאת נוהגת בנו רע. הלקח האישי שלי והמסר לעם ישראל אחרי החוויה הזאת שאנו עוברים: אם המדינה מבטיחה לך משהו, קח את זה בכתב, עם עותק לעורך דין. גם אז לא בטוח שזה מה שתקבל", אומר בעלה.
הלהיט בניצן: בניית פרגולות (צילום: רוני סופר)
ערב ראש השנה תשס"ו ביישוב ניצן. בדמדומי השמש השוקעת נפרשים עשרות מצנחי צנחנים שקפצו מהרקולס בפאתי מערב, גולשים בנחת אל החולות שליד הים. למטה, בין המדשאות שטרם נאחזו בקרקע, מתרוצצים ילדים ברגלים יחפות. חלקם עם אופניים, חלקם סתם עוברים בין בית לבית. קולות צחוק וצהלת ילדים. ההורים טרודים בהכנות ערב החג, מי בקניות לארוחה ומי במתנות החג המסורתיות. זר שיגיע ידמה לעצמו שנפל למושבה פסטורלית, צפופה מעט, אך עם אנשים יפים, בתים נאים ואווירה מצויינת.
אך התמונה מטעה. עמי שקד, עד לפני הפינוי איש רב כוח במועצה האזורית חוף עזה, מתוסכל עד עפר: "אל תאמין למה שהעיניים רואות, זה בלוף", הוא אומר בדרך לחגיגת ערב ראש השנה של "פליטי רפיח-ים" כפי שהם מכנים את עצמם, על שלושה שולחנות שפתחו בין בתי השכונה. "אנחנו פליטים, לא רצויים במדינת ישראל. לעיתים אני לא מוצא טעם לקום בבוקר. מאדם שהייתה לו אחריות גדולה מאוד על חיי אנשים וביטחונם, הפכתי, כמו מאות מחברי, למובטל מאונס. לצערי איני רואה שמישהו עושה משהו בעניין הזה. הוציאו אותנו מגוש קטיף והותירו אותנו לגורלנו, משפחות וילדים במעברה מודרנית של קירות קרטון", אמר.
"מחנה הפליטים אלי סיני"
כ-20 קילומטרים דרומה משם, שלט על אם הדרך בואך צומת יד מרדכי: "מחנה פליטים אלי סיני", כתוב עליו. 42 משפחות מהיישוב מתגוררות שם כבר חודש וחצי. בלילות האחרונים נעשה קר יותר ויותר והאנשים חיים באוהלים לצד הדרך, מנהלים חיי קמפינג, בלי מקלחות מסודרות, בלי אינטימיות, מאות אנשים שחיו בבתים מפוארים מושלכים לרחוב, מבחירה יש לומר. הם עדיין מתעקשים על כך שמדינת ישראל תאפשר להם להמשיך ולחיות בקהילה, המדינה מוכנה, אך המנגנון הפקידותי עובד לאט מדי, שלא לומר מאוחר מדי.
שריתה מעוז, מנהיגת היישוב מצוננת: "הקור הזה תפס אותי, אתה שומע", היא אומרת ומחייכת חיוך שבור. "עושה רושם שאנחנו נישאר פה עד לתום החגים לפחות. זה לא קל, אבל אנחנו לפחות ביחד. כבר חודש וחצי אנחנו נמצאים בתנאים הללו. אמנם יש משא ומתן,יש מגעים, אך הקצב אינו ממש אינטנסיבי, יש יותר דיבורים ממעשים. יש חומות של פקידות ובירוקרטיה. ערב ראש השנה הזה אני אומרת לאריאל שרון, אנא דאג שלא להותיר אותנו פליטים בשטח. זאת בושה לעם ישראל שאת ערב החג המשפחתי הזה אנו חוגגים במאהל. זאת בושה שבישראל 2005 אנו פליטים שחיים במעברה. אבל אולי השנה הבאה תביא איתה בשורות טובות", אמרה.
גני טל: "למרות הזעם דוהרים קדימה"
בבית ההארחה של חפץ חיים בשפלת יהודה, מתגוררות עשרות משפחות מפוני גני טל. התנאים של בית מלון, אך גם כאן הצפיפות רבה וכולם ממתינים לרגע בו תושלם שכונת הבתים הזמניים, הקראווילות, המוקמת עבורם ביישוב יד בנימין. דב מרמלשטיין אומר שהוא טיפוס שלוקח כל דבר בשני ידיים. "אנחנו דוהרים קדימה, למרות תחושות התסכול והזעם. אין לי ולאשתי דקה פנויה. אני מקים ב-30 יום בהודיה את החממות שהקמתי ב-30 שנה בגוש ואשתי הקימה באשקלון את מכון המרפא שלה. אחרי שראיתי את הבית שלי בגני טל קורס בחצי שעה, הפרופורציות בחיים השתנו.
חממות מרמלשטיין בגני טל, בדרך להודיה (צילום: רננה מרמלשטיין)
"אני אומר את זה בצורה מאוד חריפה, אני חושש, לצערי הרב, מהתמוטטות של מדינת ישראל אחרי מה שהיא עשתה לנו. לצערי, איננו נוהגים כמו עם, אין ערבות הדדית, אין התייחסות לשבר של האחר. זאת לא המדינה שייחלנו לה. אריק שרון מגדיר את עצמו כקיסר, נפוליאון בונפרטה. אני אומר לחברי היום, שבכל מה שתעשה ותתרום למדינת ישראל, אתה מחזק את הכיסא של אריאל שרון. אני מלא כעסים, אך איני נותן לדברים הללו להכתיב לי את מהלך חיי. המצב של חלק מהחברים שלנו חמור. במפגש שכונתי אמש, אמר אחד האנשים 'מה הטעם לחיים?' זה חייב להיות תמרור אדום למדינת ישראל, שאין לה היום עבור כולנו יד מחבקת ומלטפת. אני מניח שערב ראש השנה הבאה, נחגוג בקרוואן ביד בנימין".
כפר דרום: "הסיפור שלנו מוכיח - אין בישראל ערבות הדדית"
במלון פרדייז בבאר-שבע מתארגנים כ-50 בני משפחות כפר דרום לארוחת ערב ראש השנה. אשר מבצרי, דובר היישוב, אומר כי נערכים להותיר כיסא אחד פנוי ליונתן פולארד ש"20 שנה נמק בכלא האמריקני וסיפורו, כמו שלנו, מוכיח שאין בישראל ערבות הדדית.
"האנשים כאן חיים בתנאים של מלון כבר חודש וחצי, זה צפוף וזה קשה. אנשים מעלים זכרונות מכפר דרום וכאב העקירה אינו מרפא. אחרי סוכות אולי, נעבור לאשקלון. המצב לא קל, יחד עם זה, אף אחד לא מיואש, מסתכלים הלאה. שתכלה שנה עם קללותיה ותחל שנה עם ברכותיה. עוד נקים את כפר דרום", אמר.
ראש המועצה האזורית חוף עזה לשעבר, אבנר שמעוני, עשה את הלילות האחרונים בישוב עין צורים. גם משם מבקשים להוציא אותם בקרוב. את ערב ראש השנה הוא עתיד לעשות עם חברים בירושלים.
שמעוני פגוע ערב החג הזה. "התחושות נעות בין כעס לעלבון צורב. מדינת ישראל גרשה אותנו מביתנו בלא תכלית וברגל גסה, כאשר שום אלטרנטיבה לא הוכנה למגורשי גוש קטיף. חלקנו זרוקים בבתי מלון, חלקנו במחנות פליטים. כאשר הנביא אמר 'ארץ אוכלת יושביה' כנראה לזה הוא התכוון. אני מקווה שבשנה הבאה נצליח לשנות את התודעה הישראלית, כדי שדבר כזה לא יקרה שנית. לאריאל שרון אני אומר ערב החג הזה: חזור אל חוות השקמים. אתה את תפקידך על במת ההיסטוריה של מדינת ישראל סיימת בבושת פנים. בראייה ארוכת טווח הדרום ישלם מחיר יקר על מחדליך אני מאחל לכל עם ישראל ולפליטי גוש קטיף: תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה", אמר.
דקות אחדות לפני שיורדת החשיכה על היישוב ניצן ובטרם יגיעו כמה עשרות החוגגים לחגיגת ראש השנה המאולתרת, מזדרז מוטי יפרח לגמור לצבוע את השולחן ואת ספסל העץ שבגינה הקטנה. "אתה יודע מה הדבר הכי נורא שקרה לי כאן", אומר יפרח מרפיח ים, עד לא מכבר בכיר במועצה האזורית חוף עזה, "27 שנים אני עובד, מהרגע שהשתחררתי מהצבא לא היה לי יום בלי עבודה. פתאום אני בבית. פתאום אין לי עבודה. אבל בשבוע שעבר, במהלך מריבה עם הבת שלי אלה בת ה-17 היא הצליחה להכאיב לי מאוד. היא אמרה לי: 'מה אתה עושה פה כל היום, לך תמצא לך עבודה'. לא היה לי מה לומר לה. הלכתי לחדר והסתגרתי עם עצמי, עם הכאב".
בצד החגיגה הקטנה של תושבי רפיח ים ביישוב החדש ניצן, עומד יוני רוזנבלט, לשעבר מתל-קטיפא, מהורהר: "תראה, היו לי שלוש משרות, רבש"צ (איש הביטחון) של היישוב, חקלאי ונגר. לא הייתה לי דקה של מנוחה. היום אני מובטל, טוחן מים. מקים פרגולה עם חברים, עושה גדר להדליית הפסיפלורה, שטויות. ערב החג הזה אני לא מצליח להשתחרר מההרגשה שמדינת ישראל בגדה בי. אני לא מתכוון לעשות יותר מילואים ואיפה שאני יכול לדפוק את המדינה אעשה זאת. אני יכול לומר לך בפה מלא – אני עם המדינה הזאת גמרתי".
לפנייה לכתב/ת 
