הפיק-אפ המושלם: איפה בנים מעדיפים לצוד נשים

כשביקשו ממני לכתוב על התחלות לרגל השנה החדשה הסכמתי מיד. כשאמרו לי שהכוונה היא להסביר איך אנחנו, הגברים, מתחילים איתכן - נכנסתי לפאניקה. הסיבה לפאניקה איננה - כפי שאתן עלולות בטעות לחשוב - פחד מהמין היפה, אלא פחד מהמין החזק (כן, קיימים מספר פריטים במין הזה שיכולים לגבור עליי בקרב הוגן, או במילים אחרות לפרק לי את האמ-אמא של הצורה). קשה לכתוב על התחלות עם נשים בלי לחשוף סודות גבריים, סודות שכתובים ב"ספר הסודות הגדול לגבר המתחיל", המדריך למשתמש שכל אב מעביר לבנו בהגיעו לברית המילה (חוק מס' 6,173 'בספר: "לא תמתין מעל לשבוע אם ברצונך להעביר את התורה לבנך החדש"). למען האמת, איזכור הספר נחשב לחטא גברי והחוטא עלול להיענש קשות. אבל מה לא עושים בשביל פרסום, כסף ואפשרות למלא עוד כמה מאות מילים בכתבה. אל תדאגו בקשר לתגובות שאר הגברים, אני מתכוון לעדכן את הצוואה שלי (עכשיו כשאנג'לינה עם בראד ואין לה צרות כלכליות, אני יכול בשקט להוריש את כל הוני ל"תנו לחיות לחיות").

לצורך התחקיר המעמיק דגמתי ארבעה אתרי היכרויות פוטנציאליים. המקומות נבחרו בהתאם לקריטריונים קשיחים. הכלל הראשון: שיהיו שם מלא כוסיות. השני: את האמת, אין עוד קריטריונים, כוסיות זה כל מה שגבר צריך בשביל להתחיל עם בחורות.

ראו הוזהרתן: הכתבה נכתבה מנקודת מבטו של גבר חרמן טיפוסי, בוגר הסדנה להתחלה עם נשים, ומיועדת גם לגברים שבינינו.

התיאוריה: חוף הים הוא מקום אופטימלי למציאת בחורות: הגבר רואה מה הוא מקבל, בלי ג'ינס שמחביא ליטרים של צלוליטיס, בלי חושך שמסווה את שפם ההיטלר ובלי אלכוהול שמעוות את הגוף של המועמדת לממדי דוגמנית. רוב הנשים בים פשוט נראות טוב - שזופות, צנומות ויודעות שכשזה מגיע לבגדי ים, מינימליזם הוא הגישה הנכונה.

המכשולים שעמדו בדרכי: רבים טוענים שמדובר בבזבוז אנרגיה מוחלט בגלל הפוזיציה. את שוכבת על לונגי, בעוד אני עומד מעלייך ומסתיר את השמש עם כרס הבירה הקטנה שלי. את, מאידך, צריכה להביט בשמש כדי לראות אותי, במקום להמשיך לקרוא את "צופן דה- וינצ'י". בים, כדי להגיע לגובה העיניים שלך, אני אמור לשכב על החול כמו אריה ים פצוע. 0:1 לרעתי. בעיה נוספת היא העובדה שלפניי התחילו איתך שבעה ערסים מגודלים ושעירים והדבר האחרון שאת צריכה הוא גבר שמיני. 0:2 לרעתי. עוד נקודה חשובה: בחורה בבגד ים מינימלי מרגישה חשופה, מה שגורם לך להיות במגננה מרגע שיצאת מהבית. ובניגוד לנבחרת ישראל בכדורגל - כשבחורה מגינה על שעריה, קשה להבקיע. 3:0 לרעתי.

פריצת הדרך: עד לכתיבת כתבה זו לא הייתה שיטה בטוחה להתחיל עם בנות בים, אבל כמו כל ההמצאות הגדולות, גם זו התגלתה במקרה. העורכת הגאונית שלי (לא, לא הייתה פה טיפת ציניות, להפך - מדובר בהתחנפות נטו) החליטה לצוות לי צלם. מסתבר שלבחורות שמאמינות בעצמן קשה להגיד "לא" למראה מצלמה, ולכן המשפט "שלום, קוראים לי רוני, אני כתב ב-GO ועושה כתבה על איך להתחיל עם נשים. אכפת לך שאתחיל איתך בזמן שיצלמו אותנו לעיתון?" עושה את העבודה יפה מאוד.

דרך נוספת, אך קשה משהו, להשגת מספר טלפון היא להציל מישהי מטביעה ולבצע בה פעולות החייאה בתקווה שהיא תעריך את זה (ידוע שפטמות האישה נועדו לניפוח הגוף ולהוצאת המים ממנו).

מניסיון העבר אני יודע: כבר בתקופת מסעות הצלב הבינו האירופאים שמשפטים כמו: "יש לך אש", או "רוצה שאמרח עלייך קרם הגנה שלא יישרפו לך איברי הרבייה?" לא עובדים, ואל תבלבלו אותי עם העובדה שהסיגריה וקרם ההגנה הומצאו מאות שנים לאחר מכן. המשפטים האלה לא יעילים רק בגלל העובדה המצערת שמאות גברים חסרי טקט משתמשים בהם בכל יום, עם אפס אחוזי הצלחה.

אז מה עשיתי? מלבד שיטת המצלמה, הנקראת מהיום "שיטת בקרסקי" (דוגמה: "עשיתי לה 'בקרסקי' אתמול בפרישמן"), ניסיתי עוד שיטה. בשבת הגעתי לים לבד. החוף היה מלא אנשים, ולכן הכוסית המשתזפת שקראה את עיתון סוף השבוע לא חשדה שהיא המטרה שלי כשפרשתי לידה את הלונגי. לא החלפתי איתה ולו מבט ושלפתי ספר ("מאה שנים של בדידות", ספר מומלץ שיעורר אצלה מחשבות ויבהיר שיש לה עסק עם גבר רציני). אחרי עשר דקות הוצאתי קופסה עם ענבים, שזיפים וכל טוב, וטעמתי קמעה.

"אפשר ת'שבעה ימים'?" התחלתי את האינטראקציה בינינו. היא הסתכלה, בחנה, חייכה והגישה לי את העיתון. הודיתי לה בחיוך נונשלנטי ובמקביל גיששתי לכיוון קופסת הפירות מבלי לאבד קשר עין.

"ענבים?" חיוכה האמיתי אמר הכול - אני בדרך הנכונה.

"נעים מאוד, רוני", הושטתי יד יציבה.

"נעים מאוד, מיטל", הגיעה התשובה.

זהו. פה נגמרת ההתחלה. בהמשך שיחקנו שש-בש (כן, גם את זה יש לי בתיק), והכי חשוב: התאמצתי לא להיות מאיים (לכן שיננתי את חוק מס' 448: "תן לבחורה לנצח מדי פעם").

מסקנה: הים איננו מקום אידיאלי להתחיל עם בחורות, אלא אם כן אתה חמוש בפירות מפתים או בפנקס קטן, בעט ובצלם צמוד. כולי תקווה שלא נראה גדודי צלמים גודשים את חופינו.

תגובת המערכת: בנים לא מבינים כמה השקעה נפשית וכלכלית (הי, כמה לוקחת המורטת שלך?) נדרשת מאיתנו כדי להגיע לים. עזבו את הקטע של להרעיב את עצמך מפסח שעבר בשביל להיכנס בביטחון לבגד הים מחטיבת הביניים, או למצוא מישהי שנראית פחות טוב ממך בבגד ים שתסכים להתלוות אלייך לאיזה חוף נטוש. את צריכה להתמודד עם כל מיני חיות ים שלא הוזכרו בשום מדריך טבע ושבטוחות שמצלמה ופנקס הם הדרך לכבוש אותנו. אז זהו, שממש לא! וגם אל תיתן לי לנצח בשש-בש. רוצה לראות אותי גם עם בגדים? תקנה לי ארטיק שוקו-בננה (דיאטטי!), תנסה להצחיק בלי להתעלק, והכי חשוב: תנסה לא לבהות לי במחשוף. רובנו באמת באות לים כדי להשתזף ולנוח מעמל יומנו (ומהמורטת) ולא כדי למצוא ספונסר רגשי.

התיאוריה: אם בים יש כוסיות, בחדר הכושר יש הרבה יותר, וכולן מרוכזות במקום קטן וממוזג. תוסיפו לזה את העובדה שחצי מהגברים הומואים ותבינו שהסטטיסטיקה עובדת לטובתי. לאחר שיעור ספינינג, קיק בוקסינג או כל פעילות קבוצתית אחרת, אפשר לגשת לבחורה שסימנתי ולדבר איתה על השיעור. זה חוסך את המאמץ להמציא משפט שנון - במיוחד כשאחוז החמצן במוחי הצנום נמוך מרמתו הרגילה, הנמוכה בכל מקרה.

ענת סקפה בוחנת אותי בחשש                               (צילום: חנוך גריזיצקי)

המכשולים שעמדו בדרכי: כשזיעה מבצבצת מכל נקבובית בגופך ייתכן שלא תרגישי סקסית, ובחורה שלא מרגישה סקסית, לא תשתף פעולה עם אף גבר אלא תרוץ מהר למקלחת. גם גבר אחרי אימון לא נראה במיטבו. נכון שיש גברים שנראים יותר מושכים כשאגלי זיעה נוטפים מגופם, אבל צבע פנים המזכיר אבטיח רקוב וחולצה שעליה כתמי זיעה שיכולים להטביע את ניו אורלינס לא עושים עם רובנו חסד (חוק מס' 1,680: "אם אתה עומד במקום יותר מ-20 שניות ומסביבך נקווית שלולית של נוזל גוף כלשהו - אל תעמוד באותו מקום יותר מ-20 שניות!").

מניסיון העבר אני יודע: מסתבר שאתן חכמות יותר ממה שאנחנו חושבים ולא מעריכות גבר שחצן שבא להראות כמה הוא חזק. כשעומדים ליד בחורה צנומה המרימה חמישה קילו ומרימים משקולת של 25 קילו, זה לא ממש עובד. חברים בעלי ניסיון חיים עשיר הסבירו לי שאתן לא מתות על גברים שחוטפים קילה בזמן שהם מנסים להרשים אתכן.

אז מה עשיתי? בעודי עושה את עצמי מתאמן, קלטתי בזווית עיניי בחורה חדשה במכון שהסתבכה עם המכשיר לחיזוק שרירי הזרוע. מיד הפסקתי את כל פעילותי, שכללה התבוננות נמרצת בשאר הבנות במכון, ניגשתי ואמרתי בטון אכפתי, אך בסמכות של מינימום מר עולם: "נשמה צעירה, אסור לנעול את המרפקים כשאת מיישרת את היד, צריכה עזרה?"

"אתה מדריך פה?" שאלה בקול של מלאך. "לא, אבל אני מבין מספיק בשביל שיהיה לי אכפת שלא תהרסי לעצמך את המפרקים". לאחר חצי שעה של שיחות קלילות על כושר ובכלל, המשכנו לתרגיל בטן שבמהלכו החזקתי את רגליה, בעוד היא מתאמצת לחטב את הרחב-הבטני (מגע פיזי לעולם לא מזיק). את סוף הערב היא כבר העבירה בביתי על הגב (מה לעשות, הבטן הייתה תפוסה). שוב הבנתי שהדרך לניצחון היא לגרום לכן להבין שאנחנו לא באים לתקוף. אגב, לא תופתעו לשמוע שגם בחדר הכושר שיטת "בקרסקי" עובדת ("אכפת לך אם אתחיל איתך בזמן שמצלמים אותנו?"). בואו לא ניכנס לפרטים ונסתפק בעובדה שמספרי הטלפון של ענת ובטי, המצולמות בכתבה, מקשטים לי בגאווה את הנייד.

מסקנה: חדר הכושר הוא מקום מכובד למציאת בתזוג (או בנזוג). סביר להניח שמי שסומנה תגיע בשבוע הבא באותה שעה, ולכן ניתן לפתח מערכת יחסים בהדרגה ולא כהתקפת פתע. חוץ מזה, המתאמנות החרוצות גילו לי סוד: הדרך הקצרה ללבכן היא להיות מדריך כושר. נשים תמיד יישאו עיניים לגבר סמכותי ושרירי.

הערת המערכת: פעם חדרי כושר היו דרך לחזק את שרירי התאומים הלא-קיימים, והיום גם הם מהווים זירת שידוכים שבה מנגנון ההגנה שלנו נגד קרציות נחלש כי אנחנו גם צריכות לכווץ באותו הזמן את שרירי הישבן. טבעי שגברים כמו רוני ינצלו מצב עדין זה כדי לזנק על הטרף. אבל מה לעשות, מחמאות לא יעזרו לכם פה, כי אנחנו ממילא לא מאמינות לכם. מה כן? חייכו הרבה, בשום שלב אל תקראו לנו "נשמה צעירה" ותעזרו לנו לתפעל את ההליכון. טענה אחת של ה"בקרסקי" דווקא נכונה: אם אתם מאמנים בחדר כושר ומעדיפים את המין הנשי, אתם לא צריכים לעשות הרבה. רק לצעוק עלינו קצת וללבוש בגדים צמודים. הציות מובטח.

התיאוריה: בחורה ברחוב לא מצפה שיתחילו איתה מכל כיוון, וכמו שחיל האוויר שלנו כבר הוכיח - כשסוללות הנ"מ (נגד מטרידים) של המטרה לא מוכנות, הסיכוי להצלחה גבוה.

המכשולים שעמדו בדרכי: בדרך כלל כשאתן הולכות ברחוב אינכן מעוניינות לבזבז את זמנכן על גברים משועממים. קשה לעצור מישהי ברחוב ולפתוח איתה בשיחה ארוכה על כלום, מה גם שבניגוד למרחב מוגן כמו חדר כושר, כאן יהיה לך ממש קל להמציא תירוץ ולהימלט מהמקום.

מנסה מזלי עם בטי גרין                                         (צילום: חנוך גריזיצקי)

מניסיון העבר אני יודע: בית קפה או חנות עדיפים על רחוב הומה. זו ההזדמנות לגלות לך שהבחור שביקש ממך עזרה בחנות ללבני נשים, ואמר שהוא מחפש חזייה ותחתונים לידידה הכי טובה שלו ומתלבט מה לקנות, פשוט ניצל את אותה אחוות נשים מפורסמת (ולכן הוא גם לא אמר לך שהידידה שלו לובשת קאפ D08, שהרי ידוע שבנות לא אוהבות לצאת עם גברים בעלי ידידות מבורכות שכאלה).

אז מה עשיתי? כלום. כולי דיבורים כשזה מגיע לרחוב. זוג חבריי הטובים, שהתחתנו לא מכבר, טוענים שגם בית קפה בשנקין יכול להביא טבעת, אבל לא הצלחתי להביא את עצמי לשלב המעשי ולבדוק את התיאוריה.

מסקנה: קשה לעצור בחורה ברחוב ולהתחיל איתה. למרות זאת, סיכויי ההצלחה של מי שאוזר אומץ ומתחיל עם מישהי ברחוב/בית קפה/חנות אינם כה נמוכים כיוון שהיא תהיה מאוד מופתעת ומוחנפת.

הערת המערכת: יש אגדות אורבניות על מישהי שתפסה את אהבת חייה בין הפוך לסנדוויץ' טונה, אבל כדרכן של אגדות מסוג זה, אף אחת לא באמת מכירה מישהי שחוותה את זה. אם אתה בכל זאת מתעקש לסחרר אותי בין מדפי הבגדים, או בתחנת האוטובוס, אז תהיה שנון ומצחיק ותזייף התעניינות כנה בדעתי על כל מה שיש בחנות, כולל הנעליים של המוכרת. אם ניסית את מזלך ונכשלת - תיאלץ למצוא שטח מחיה אחר להעשיר בו את חיי האהבה שלך, כי הרחוב הוא המגרש הביתי שלנו ולא תצליח להתחמק מאיתנו; ושמענו על מישהו שנטש דירת סטודיו בפלורנטין אחרי שהתחיל כבר עם כל הבנות ברחוב והתפדח ללכת למכולת. או שאולי גם זו אגדה אורבנית?

התיאוריה: הבר הוא זירת היכרויות מועדפת כי כולם באים לכאן כדי להתחיל עם כולם. השירותים מרווחים, כולם משוחררים, וכדי לשמוע אותך צריך ממש להתאמץ.

המכשולים שעמדו בדרכי: ממש חשוך שם, ואחרי כמה דרינקים אתה עלול למצוא את עצמך בשירותים עם קינג-קונג. בנוסף, אתן מגיעות בידיעה שעומדים להתחיל איתכן עשרות גברים שיכורים ומערכות ההגנה שלכן נמצאות ברמת הכוננות הגבוהה ביותר.

מניסיון העבר אני יודע: הזמנת משקה היא מיותרת. עדיף לגשת ולהגיד: "הי, אני רוני, נעים מאוד". אם תרצי אותי תגיבי בחיוב, אם לא תרצי אותי, אני אדע אחרי שנייה וחצי (זה הזמן שייקח לך לסובב את הראש לצד השני או לשקוע במרגריטה פסיפלורה שלך).

ברור לי שלא כדאי לבוא לבר לבד ולחפש מטרות כמו מכ"ם מקולקל; לא מומלץ להתעלק עלייך - לא זה לא; והכי חשוב - לא להשתכר יותר מדי ולהתחיל עם כל מה שזז (חוק מס' 354: "לעולם על תקיא על בחורה שלובשת שמלה לבנה!" מצטער, זהו החוק הכי קרוב שמצאתי לנושא הזה). כבר קיבלתי תשובות כמו: "נעים מאוד, קוראים לי מיכל ואני לסבית", או "כמה חבל, גם לכלב שלי שמת השבוע קראו רוני, עכשיו תיעלם מפה לפני שאתחיל לבכות", אבל היו גם תגובות כמו: "נעים מאוד, מאיה..." שהפכו בסוף הערב למערכות יחסים.

אז מה עשיתי? כשעה אחרי שהגעתי לבר ראיתי אותה. מישהי מהסוג שגבר ממוצע יכול להתאהב בו אחרי דקה. לי זה לקח כמובן בדיוק שנייה וחצי. במקרים כאלה אסור להמתין. הגברים בבר מתנהגים כמו להקת זאבים מורעבים, ומי שמתמהמה לא אוכל. כמי שדוגל בשיטת הסיכול הממוקד ניגשתי בלי פוזות וצעקתי באוזנה: "נעים מאוד, אני רוני, אפשר לשבת?"

"לא!" הגיעה התשובה המיידית. חזרתי למקומי בתחושת סיפוק חלקי: אולי החמצתי את הבחורה, אבל לא את ההזדמנות, וגם זה משהו.

המסקנה: למרות הניסיון העגום שלי באותו ערב, אם הבר לא היה קיים, אני בטוח שעד סוף השבוע מישהו היה ממציא אותו. המקום נבנה כדי לספק כלים להתחיל עם בני המין השני (חושך, רעש, אלכוהול - ואל תבקשו ממני להמציא לזה ראשי תיבות).

הערת המערכת: לא נותר לנו אלא להסכים. אף אחת לא מגיעה לבר בגופייה שמוחזקת בקושי עם סיכות ביטחון ומייק-אפ שיכול לכסות את נזקי הקתרינה כדי להתעדכן בסוגי הבוטנים החדשים. בחורה שהגיעה לבר נטולת

מלווה גברי היא או אחרי פרידה כואבת, או חרמנית במיוחד, או משועממת מעוד יום מול הטלוויזיה, או שאחותה הקטנה מתחתנת בעוד יומיים. בכל מקרה, המשמעות היא זהה: תתחילו איתי, ומהר. אמנם גם כאן אפשר ליפול בקלות. אם אתה שותה קוקטייל ורוד של כוסיות זה עלול לערער את הדימוי הגברי שלך, משפטי פתיחה חרושים יפסלו אותך מיד, כמו גם העובדה שאתה מתחיל עם כל הבר. אבל אל ייאוש. אם תשחק בקלפיך נכון, בשרמנטיות הנדרשת פלוס הנדיבות המתבקשת, יש סיכוי שאלמד אותך להכין מרגריטה לארוחת בוקר.

ולסיום סיומת: יש הרבה מקומות שבהם אפשר להתחיל איתכן, חלקם נוחים יותר וחלקם פחות. דבר אחד בטוח: לא משנה מה יעשה הגבר, אתן תדעו אם אתן רוצות אותו תוך ארבע שניות, ושום ספר חוקים לא יעזור לאומלל. מצד שני - ממש מצחיק לראות אותנו מתאמצים, אז למה לא לתת לנו לנסות? אתן, לעומת זאת, יכולות קצת להקל עלינו. האם בעקבות כך ילך לאיבוד אפקט המשחק? לדעתי לא. אולי הכדור יעבור למגרש שלנו ונוכל להשתעשע איתכן קצת יותר.