אז מה אפשר לראות?

באטל רויאל

קחו כיתה ט' טיפוסית. אמנם יפנית, אבל לא משהו שלא מוכר לנו, הסיפור הרגיל של תלמידים שאין להם כוח ללימודים, מציקים למורה ומתעניינים בכל הדברים שמסביב. כמובן שיש כמה אלימים יותר, וסכינים בבית ספר זה הרי לא פטנט ישראלי, אבל הרוב הם סתם ילדים שגרתיים. הזוגות הראשונים, התלמידה החרוצה, האתלט, ילד המחשבים, המהפכן, הבריון, קליקת הבנות, החתיך, הדחוי, פרח הקיר ועוד. עכשיו קחו את כולם, שימו אותם באי קטן, תנו להם נשק חם (או קר, מה שיגרילו) ושלושה ימים לסגור עניינים. רק אחד יכול לצאת חי. כמובן שהכל מצולם ומשודר כך שאף אחד בבית לא יפסיד את האקשן והקרב הגדול מתחיל. ההכלאה בין "ענין של זמן" ל-"הישרדות" הניבה פנטזיה עתידנית אלימה במיוחד שלא נותנת שניה אחת של מנוחה. (מקס)

נפוליאון דינמיט

שם הסרט כשם הגיבור. קומדיית התבגרות גיקית על נער בגיל תיכון שלוקח על עצמו לעזור לחבר הלטיני שלו לנצח בבחירות למועצת בית הספר. מול שני האאוטסיידרים מתמודדת מנהיגת קבוצת המעודדות, ואם זה לא מספיק אז יש גם איזו נערה שנפוליאון נורא רוצה שתהיה שלו ואת משפחתו המבולגנת למדי. כל זה קורה על רקע עיירה שכוחת אל שנשארה תקועה איפשהו באייטיז.

זאת הפקה עצמאית דלת תקציב, סרטם הראשון של צמד האחים ג'רוד וג'רושה הס. הסרט מתאר את תהליך התבגרותו של נפוליאון על רקע החברה האמריקאית של שנות השמונים. זה נראה בדיוק כמו שזה נשמע. שלא כמו אחיו הממוסחרים לא זכה נפוליאון דינמיט להכרה בארץ. למעשה כמעט ולא שמעו עליו כאן. בהשוואה לקומדיות התבגרות כמו אמריקן פאי נדמה שיוצרי נפוליאון דינמיט לקחו את הסרט שלהם בהרבה יותר רצינות, אבל הם עדיין זכרו לעשות קומדיה. התוצאה היא סרט הרבה יותר חמוד מאינפנטילי והרבה יותר מצחיק מאשר מטומטם. (סיסטא ספוקי).

האלאמו

בשנת 1836 מצאו עצמם קבוצת מתיישבים מארה"ב לכודים במצודת האלאמו שבסאן אנטוניו, מוקפים על-ידי צבא מקסיקני עצום, כשכוחות החילוץ המועטים עדיין לא התארגנו. העמידה ההרואית בת 13 הימים הייתה נושא לסרטים רבים. האחרון שבהם בכיכובם של בילי בוב ת'ורנטון כדייוי קרוקט, ג'ייסון פאטריק בתפקיד סאם בואי ודניס קווייד כסאם יוסטון. זהו סרט טקסני למהדרין. הבמאי, מרבית השחקנים, צוות ההפקה וכל הנוגעים בדבר – טקסנים אחד אחד. די במפתיע, ההתמודדות של הטקסנים עם המיתוס המכונן שלהם ואחת מאבני היסוד של ארה"ב היא אמיצה וספקנית - כשהם לא עושים הנחות לאף אחד, בעיקר לא לעצמם. כך שבניגוד לסרטי העבר ההוליוודים עם ג'ון וויין ודומיו – זה סרט אחר לחלוטין, לא מה שמצפים לו.

הסרט שנשפכו עליו עשרות מיליונים בציפייה שיהיה סרט אקשן היסטורי נטול יומרות התברר כיצירה עמוקה ומשמעותית, חסרת פשרות ולא קלה לאמריקאי המצוי שגדל על מיתוסים אהובים ולכן נעלם הסרט מהר מדי מהמסכים, בקול ענות חלושה. עדיין ניתן למצוא אותו בספריה הקרובה לביתכם וחבל להחמיץ את המונומנט הזה, שהיה איכותי מדי לאמריקאים. (D)

Friday night lights

אמרו לי שכבר יש סרט עם בילי בוב ת'ורנטון ברשימה, אבל איך אפשר לעמוד בקיסמו של האיש הזה שמייצר סרטים טובים כל היום וכל הלילה. אז נכון שרבים צופים בו בשילוב של הערצה ואימה מאחר והוא ויתר על אנג'לינה ג'ולי, אך אני פשוט נמסה כשהוא על המסך. מה גם שהסרט הזה, עליו ודאי לא שמעתם, הוא סרט על פוטבול ואין ספורט המצטלם יותר טוב מהאלימות הגברית המתגלגלת הזאת.

בילי בוב הוא מאמן באיזה בית-ספר שכוח אל באיזו עיירה עוד יותר שכוחת אל, שגאוותה היחידה היא קבוצת הפוטבול הבית-ספרית הנוטה לזכות באליפויות. כך שלמשך שנה-שנתיים תופסים שם כמה ילדים עם היכולת לרוץ תוך כדי שאנשים במשקל 120 קילו עפים להם לתוך הפרצוף, הופכים אותם לאלילים מהלכים, לוחצים אותם במכבש לחצים מפרק נשמות ומצפים שהם יביאו את האליפות של המדינה. אחר-כך כמובן זורקים את כולם לפח הזבל של ההיסטוריה.

זה הסיפור של קבוצה אחת כזאת במשך שנה אחת. זה המבט אל מאחורי הקלעים – לא של קבוצה מפוארת עתירת מקצוענים וסמים לא חוקיים – אלא של כמה ילדים מסכנים שיש להם רגעי תהילה בודדים, אין להם סיכוי להתמודד איתם והם עדיין נלחמים. הסרט הצליח מאוד מעבר לאטלנטי אבל בארץ לא מאמינים בסרטי פוטבול בבתי הקולנוע. אז קחו אותו ובדרך קחו גם את "יום ראשון הגדול" של אוליבר סטון – אותו דבר אבל עם אל פאצ'ינו וליגה מקצוענית ו-"לזכור את הטיטאנים" שהוא אותו דבר אבל עם דנזל וושינגטון ובשנות השישים, ועשו לעצמכם פסטיבל פוטבול פרטי. (מישהי מפילדלפיה)

קאראנדירו

לאחר פרישה ארוכה עקב מחלה ממארת, חזר הקטור בבנקו, מהבולטים שבבמאים של שנות השמונים (פישוטה, נשיקת אשת העכביש) כדי לספר את סיפורו של בית-כלא ברזילאי בשם קאראנדירו. הסרט, על-פי סיפרו של רופא בית הכלא, חוזר לאחד מהאירועים הטראומטיים הגדולים בברזיל בשנות התשעים – מהומות דמים שפרצו בכלא, ונותן פנים לאנשים שהיו סטטיסטיקה יבשה בחדשות.

קאראנדירו אינו סרט בית-כלא טיפוסי. הוא לא בא לזעזע במעשים ברוטליים של אונס ורצח, עירום, סקס ועינויים. אין כאן צעקות וזעקות או רגעים גדולים מהחיים. את הגועל וההלם הוא משאיר לאחרים. קאראנדירו מציג את חיי האסירים, ברגעים הטובים והפחות טובים, סיפוריהם האישיים ושמחת החיים הגדולה שלהם, במקום שהוא גיהנום אמיתי אבל האנושיות של יושביו מאפשרת בו ניצוצות של תקווה.

הבמאי מוביל את הצופים במסלול הגאולה או האבדון האישי של הדמויות. הוא בונה תקווה דווקא דרך ריאליזם קשה, תקווה שאין לה סיכוי כנגד הכישלון של המערכת להציל את האנשים האלה שכל-כך מבקשים להינצל (מקס).