משימה בלתי אפשרית

נתחיל בהנחה מקובלת: אלבום הבכורה של ה"סטון רוזס", הנושא את שמה של הלהקה, נחשב לאחד מאלבומי הרוק הטובים של המאה הקודמת, לפחות בעיני אנגלופילים. על הפטיפון שלי, אני יכול להעיד, הוא הסתובב יותר מכל תקליט אחר ב–89'.

אלבום הבכורה של ה"סטון רוזס" היה אלבום נהדר, לא רק בגלל שהכיל שירים מצוינים, אלא מכיוון שתיעד, יותר טוב מכל אלבום אחר של התקופה, את הסצינה של מנצ'סטר, שהובילה את תהליך הקרוסאובר בין רוק לבין רייב, או כפי שהעיתונאי הבריטי סיימון ריינולדס כינה זאת: רייב אנד רול. היה זה אלבום רוק נאו-פסיכדלי שחגג את ההרגשה הנשגבת של טריפ האקסטזי וחיבר בין גיטרות נהדרות לבין חטיבת קצב שהתבססה על פאנק (פ' רפה) של שנות השבעים והשפעות האוס ששלטו בבריטניה בקיץ האהבה של 88'. אם ניקח את הנאמר בחשבון, אלבום הרמיקסים החדש לקלאסיקות של ה"סטון רוזס", בו משתתפים די ג'ייז והרכבים אלקטרונים שונים מגוונים שגדלו על המוזיקה של הלהקה, הוא לא רק אירוע מעניין בפני עצמו, אלא מעלה תהייה מעניינת: כיצד אפשר למקסס מחדש יצירת מופת?

תשליל שמח

ל"סטון רוזס" היה את כל מה שצריך כדי להפוך ללהקת רוק גדולה. היה להם את איאן בראון, סולן עם קול קטן, אך עם נוכחות וכריזמה שלא יודעת גבולות, את ג'ון סקוייר, גיטריסט נהדר ומלחין מחונן, ואת רני ומאני שהיו אחראים על חטיבת קצב כל כך מעניינת, עד שאף הרכב רוק בריטי מאז לא הצליח להציב יריבות הוגנת. ולא פחות חשוב, הם היו מהראשונים שהזמינו די. ג'ייז כחימום למופע שלהם (בזמנו היה זה פול אוקנפולד, שגם תורם רמיקס משלו לאלבום המחווה הזה).

היה להם גם סטייל. הם היו ארוגנטים, כמו שלהקת רוק גדולה צריכה להיות. הם אפילו דחו את ההזמנה לחמם את ה"רולינג סטונס" במסע ההופעות "גלגלי פלדה" - טעות גורלית שכנראה הרסה את הקריירה של הלהקה.

הם היו חדשנים לא רק בגלל המוזיקה, אלא משום שייצגו את הרוח החדשה, האופטימית, שיובאה מתרבות הרייב והאקסטזי. הם היו התשליל של מוריסי ו"הסמיתס" בעיקר כי הם לא היו אומללים. "אני שונא אנשים מתוחים ואת הרוק של האייטיז", אמר הגיטריסט ג'ון סקוייר לעיתונות הבריטית בעודו יושב ב"האסיינדה", המועדון הפופולרי של מנצ'סטר, ומתענג על מוזיקת האוס שמזמינה אלפי צעירים ל"טוונטי פור האורס פיפול פארטי". יחד עם "האפי מאנדייז" הם היו הילדים החורגים של תאצ'ר. הם אפילו הקדישו לה שורה באחד משיריהם: "ביי ביי באד מן".

התמודדות

אם השורשים של ה"סטון רוזס" טמונים עמוק בשורשי הFאנק ומוזיקת הדאנס לפחות כמו שהם טמונים ברוק אנד רול, אז הרעיון להעניק להם לבוש דאנס עכשווי הוא בעייתי מלכתחילה. כלומר, מה כבר אפשר לחדש? אולם להפתעתי, כמה מן הרמיקסים, גם אם לא עולים על הגרסה המקורית (ולא התכוונו לעשות זאת), מעניקים חיות מחודשת לכמה מן השירים המופלאים של הלהקה הזאת.

רמיקסולוגים אחדים התייחסו בכבוד רב מדי ליצירות המקוריות. למשל, "Soul Hooligan " שעשו את "Shoot you Down", ופול אוקנפולד ופול אוסבורן שעשו את "Waterfall", השאירו את השירים מאוד קרובים לגרסתם המקורית. לעומתם, "808 State" שטיפלו ב- "Made of Stone" ,"Elephant" שניסו כוחם עם "She Bangs the drum ", והגרסה של "Kinobe" ל"Elizabeth my Dear", היו מלאים בכוונות טובות, אבל סיימו עם תוצאות לא ממש מעניינת.

אולם יש אי אלו רמיקסים מוצלחים באלבום זה. "Fools Gold" זכה לשני ביצועים טובים. את הראשון עשו "A Guy called Gerald" (כלומר, המפיק ג'ראלד סימפסון), ואת השני מיקססו "גרובריידר" ( רוג'ר בינגהאם, מפיק הדראם אנד בייס), ושניהם הצליחו להעניק לרצועה זו חיים חדשים. עוד ביצוע מעניין הוא זה של ג'ון קארטר ל"I am the resurrection", אם כי הוא מתקשה להעפיל על הגרסה המקורית הפנטסטית, וגם הרמיקס של "Utah Saints" ל"One Love" ניחן בקסם רב.

אבל כמו תמיד, יצירת מופת נוצרת מזיכוך של תקופה, כשרון, מזל ושאפתנות. גם מיטב האמנים בעולם יתקשו להתמודד מול איתני טבע בלתי מנוצחים אלה, זו משימה בלתי אפשרית.

אלבום הרמיקסים של ה"סטון רוזס" יכול לספק חובבי אלקטרוניקה שלא הכירו את הלהקה בזמן אמת, או את המעריצים האדוקים של הלהקה. לאחרים, הייתי ממליץ לגשת ישר לאלבום הבכורה המקורי. אחרי הכל הוא הדבר האמיתי.

"סטון רוזס", רמיקסים. הפצה: בי. אן. אי