שבור

שיט. ככה זה תמיד מתחיל או נגמר, תלוי מאיפה מסתכלים על זה. אבל תמיד יש שם את השיט הזה, כי אין מילה אחרת. לא כל כך קצרה וכל כך נאמנה למציאות. הברה אחת שמגלמת בתוכה אוצר שלם של חרא שמתחיל להתבטא ברגע אחד - הרגע שבו האופנוע שלך מאבד אחיזה ואתה עף ממנו ונמרח על הכביש.

זאת לא הפעם הראשונה שזה קורה לי. כבר עפתי מאופנועים במגוון נסיבות, מהירויות ומסלולי מעוף. ההבדל הוא שבפעמים הקודמות ידעתי שזה עומד לבוא; בתור רוכב אופנוע אחראי אתה יודע מתי אתה מטייל קרוב מדי לשדות המוקשים, וכשאתה מחליט במודע לרכב על סף פיצוץ אתה יודע שנפילה היא אינסידנט די צפוי, שאם אכן יתרחש תוכל להגיד לעצמך שהגיע לך. אלה חוקי המשחק.

לא נרתעתי מתפקיד הקורבן, והתחלתי לחלק הוראות (אילוסטרציה)

אבל הפעם זה לא היה המקרה. הרכיבה היתה "בקצב משביע רצון": מהנה, לא איטי וגם לא קרוב לרכיבה על הקשקש. רק מה, כל הממבו-ג'מבו הזה על הקשקשים וחוקי המשחק לא עניין אף אחד חוץ ממני. זה לא עניין את הצמיג הקדמי שאיבד את האחיזה, את האספלט שלא סיפק אותה, את הכורכר שעטף אותנו בענן אבק, את הסברסים שנרמסו, את האופנוע שהתפזר לאלף עזאזלים. וזה בטח לא עניין את העצמות שלי.

כף רגלי הימנית

שיט. כשהמילה הזאת משתחררת בנסיבות האלה, זה בדרך כלל כבר מאוחר מדי. אני לא חושב שהספקתי אפילו לסיים להגות אותה לפני שהמרפק שלי כבר התחכך באספלט, גורר איתו את הכתפיים, הגב והרגליים. שברירי הזמן האלה עדיין מטושטשים לי בראש ואני לא יודע אם הם יתבהרו אי פעם, אבל אני כן זוכר שברגע שנגררתי מהאספלט אל הכורכר שבצד הדרך ידעתי בוודאות שזה הולך להיגמר רע.

יש שם תעלה כזאת, נזכרתי, בצורת וי רדוד. ויש בה סלעים. הרבה סלעים בכל מיני גדלים ובכל מיני דרגות של חיבור לקרקע. החבטה, שהרימה אותי לאוויר והסיטה אותי מהמסלול כאילו הייתי כדור ביליארד, העידה באופן חד-משמעי שהרגע פגעתי באחד שהיה מחובר למקום שלו ממש טוב ולא ויתר בשבילי אפילו על מילימטר של ספיגת אנרגיה. הרגשתי אותו ברגל ימין, חשתי במעוף הקצר - וגם, באופן קצת מוזר, אני זוכר ששמעתי אותי צורח. זה היה טון גבוה ומתרומם כזה, שאף פעם לא שמעתי ממני.

ואז שכבתי על הפנים. פלג גוף עליון על הכביש ופלג גוף תחתון על השוליים. הפנים היו מונחות ישר על הכביש, ומה שהפריד בינן לבין האספלט הלוהט היה הסנטר של הקסדה. וככה, בתנוחה הזאת של גופה צפה על הבטן במים, הגנבתי מבט מתחת למרפק לכיוון רגל ימין, כדי להעריך את הנזק. לא הייתי צריך הכשרה של כירופרקט כדי לאבחן שמשהו באזור כף הרגל מאוד לא בסדר.

למעשה, הבחילה והצמרמורות שהתפוצצו לי בחלל הבטן ולאורך הגב למראה העיוות בקרסול היו כל ההכשרה שנדרשה לי כדי לקבוע שזיינתי לרגל שלי את האמא: כף הרגל נראתה כאילו היא נתלשה הצידה ופנתה בזווית מאוד לא טבעית שמאלה. רציתי לחכות עם העיניים על הרגל כדי לגלות אם יורד דם וזה שבר פתוח, אבל סף העילפון לנוכח הדפורמציה הביא אותי להחלטה שלא להסתכל שוב על כף רגלי הימנית לעולם. לפחות עד שמישהו יסדר את זה.

עכשיו אני יודע שלקח לפחות שעתיים עד שמישהו סידר את זה, אבל כשזה קרה כבר הייתי עמוק בהשפעת סמים ומשככי כאבים והפסדתי את המאורע. אני גם יכול לספר לכם שהסמים האלה היו כל מה שפינטזתי עליו בזמן ששכבתי על הכביש וחיכיתי לאמבולנס. כל תא בגוף שלי ידע שהחורבה הזאת, שהיתה פעם כף רגל, אמורה עכשיו לכאוב. ממש לכאוב. ופחדתי מהרגע שזה יתחיל. למעשה רעדתי מפחד. עם לסתות נעולות בעוצמה של פיטבול חיכיתי שהמערכות ייצאו מההלם, שתבוא התעוררות מלווה בהצלפת כאב פתאומית וביללה לא אנושית.

אבל זה לא קרה. כל מה שהרגשתי היה מין לחץ עמום שתיקתק בעדינות עם הפולסים של הדופק. הגוף פשוט הכחיש שכל העסק הזה הוא מציאות. לא ניסיתי להתווכח וזחלתי עוד קצת קדימה, כדי שכף הרגל לא תהיה תלויה ככה באוויר מעל התעלה הרדודה שבצד הדרך. זחלתי אל המקום שבו הזווית שיורדת מהשוליים אל התעלה יכולה לתמוך בזווית החולנית שנוצרה בין השוק לנעל, וחיכיתי.

שיט, גם זרועי השמאלית

בשלב הזה התחילו להתקבץ סביבי אנשים. בתור אחד שנכח בלא מעט סיטואציות כאלה לא נרתעתי מתפקיד הקורבן שהוקצה לי, והתחלתי לחלק הוראות: אחד נשלח להביא מים, השני לעשות לי צל, השלישי הביא את המצלמה שלי וצילם והרביעי סרק וחיפש את הארנק, הפלאפון והסיגריות. בתוך הקסדה יכולתי לשמוע את הנשימות שלי. הן היו עמוקות ומהירות. מישהו שאל מה נפגע ושלחתי אותו להעיף מבט ברגל, באזהרה שאם הוא נוגע בה אני תולש לו את הביצים.

זה היה גם הרגע שבו הפסקתי לנסות להחזיק את הראש באוויר. חזרתי לתנוחה הדבילית על האף והסנטר והתחלתי סקירת מערכות על פי תחושה: יד שמאל בוערת. גם הלחי השמאלית של התחת. מרפק ופרק יד שמאל כואבים כאב יבש וכף רגל ימין ממשיכה בהלם העמום שלה. בלי לסובב את הצוואר גילגלתי אישונים שמאלה וייצבתי את כף יד שמאל מול המשקף. היו שם שישה קרעים עמוקים בעור שנחרך על האספלט, התרומם והתבקע. איפה לעזאזל הכפפה שלי? מישהו אמר לי שהיא אצלו. כנראה שברגע שזווית ההחלקה הפעילה עומס לכיוון הנכון, הכפפה פשוט נתלשה לי מהיד והשאירה את העור החשוף לייצר בעצמו תאוטה בחיכוך. ומה תוצר הלוואי? נכון, חום. העור סביב השפשופים ביד היה שחור ושרוף. נשבע לכם.

באותה הזדמנות העברתי את האישונים ימינה ובדקתי גם את יד ימין, שנראתה דווקא בסדר. אחרי שהורדתי ממנה את הכפפה יכולתי לזהות רק חתך עמוק אחד בשורש כף היד. אה, וגם שני שטפי דם תת-עוריים קטנטנים - "צביטות" בעגה הסמי-מקצועית - על כריות האמה והקמיצה (נו, האצבע שעושים איתה זין וההיא שלידה).

עד כאן עברו אולי שתיים וחצי דקות. כן, הזמן טס כשנהנים. בייחוד כשמיציתי את ההתעניינות בנזק הגופני והתחלתי לחשוב על הנזקים ההיקפיים: על מצב האופנוע, על הבשורה לחברה ולהורים, על הנזקים הכספיים בגלל אובדן כושר עבודה. וכאן הלך לי המצברוח ביג טיים. לאט לאט התחלתי להבין כמה דבילית ומיותרת היתה התאונה הזאת, וכמה נזקים היא גוררת אחריה. ונעלבתי. נעלבתי כי הרגשתי אידיוט. עלבון סמיך וחמוץ וכואב, עד עמקי נשמתי. עד דמעות. הרגשתי שהאופנוע הבן זונה בגד בי, ותוך כדי הרגשתי כמו טמבל כי אני מאשים את המכונה.

דרך הנשימות והטעם המר שבפה, מבעד לכתום המאובק והשרוט של משקף הקסדה, ממעמקי הבלבול שנגרם מעוצמת הסחרור - הכל נהיה מאוד ברור וצלול ונקי. זה קרה, אתה אומר לעצמך. וכמו שכף הרגל שלי תפסה פתאום כיוון אחר ועצמאי, ככה גם החיים שלי מאותו רגע והלאה. מישהו בא ומחק את הלוח שעליו כתבתי את כל התוכניות שלי לטווח הקרוב והבינוני והשאיר רק מריחות לא ברורות של צבע.

בנפילת אסימון אחת קלטתי שבוטל הסופשבוע אופנועים, שענת ואני לא נגיע על ה-VTX1800 למסיבת יום ההולדת הרביעי של "בלייזר", שאני כבר לא אכסח את הדשא שמסביב לבית, שלא אצא לארבעה ימים בשטח בירדן, והכי מבאס - אפסו הסיכויים שאכבוש בסערה את אליפות ישראל בסופרמוטו. כן, הייתי מרחק נגיעה מלהיות אלוף ישראל. במשהו, לא משנה במה. ועכשיו פשוט לא.

הדלקתי סיגריה. כמתבקש באירועים כאלה היא עמדה ביחס הפוך למצב והיתה פשוט משובחת. חזקה וטעימה וממסטלת. ואז שמעתי את הסירנה של האמבולנס.

קוראים לי אלי ואני רוצה סמים

צוות מד"א שהגיע למקום נראה כמו תשדיר תעמולה נגד ההתנתקות: ארבעה בחורים חובשי כיפות, עטויי ציצית ועטופים בווסטים כתומים. יהודה היה החביב עלי. בחור גדול עם זקן ג'ינג'י ושאריות של מבטא אמריקאי ששטפו אותי בסמול-טוק. כדי להעסיק אותי כמה שיותר, לשמור אותי ער, להרחיק לי את המחשבות מהכאבים. הוא סיפר לי כמה וכמה סיפורים בדרך לתל השומר, אבל הם היו בלי מוסר השכל. סתם מעניינים.

ואולי טוב שכך, כי הייתי במגננה. הכרתי את התגובות שיש לאנשים מול אופנוען פצוע. את התחושה המתנשאת שזועקת "אמרנו לך", ולא משנה כמה חזק מנסים להסוות אותה. בכל סיפור שלו חיכיתי לעקיצה הקטנה שעיקרה "אופנועים זה חרא", אבל היא לא הגיעה. יהודה לא שפט אותי. העיניים מלאות החמלה שלו כבר ראו עשרות כמוני, כי ככה זה כשאתה עובד במד"א בית שמש - התחנה הכי קרובה לארבעת הכבישים המועדים לפורענות אופנוענית במרכז הארץ. והוא גם יודע יותר טוב ממני שזה לא ייגמר אף פעם. לא כל עוד יהיו אופנועים מהירים, כבישים מפותלים ודבילים כמוני.

כשנעצרנו בכניסה למיון כבר הייתי עמוק בתוך עולם שכולו כאב. הטלטולים של האמבולנס העירו לי לאט לאט את הקרסול, והכאב הצפוי אמנם לא התנפל עלי, אבל בהחלט טיפס ועלה במשך חצי שעה של נסיעה הזויה עם סירנה ברקע. ואפילו אחרי כל ההכנות הנפשיות, עדיין היה קשה להאמין לאיזה דרגות של סבל אפשר להגיע בשיאי הכאב הזה של איבר שלמעשה נתלש ממקומו. כל תנועה, ולו הקטנה ביותר, הרגישה כאילו איזה עצם פריכה נשברת מחדש ובשידור חי. בין לבין, השפשופים הפתוחים שעל פלג הגוף השמאלי שלחו זצים מחשמלים של 30 אלף וולט ישר לגזע המוח, והמכות היבשות במיקומים רנדומליים שיחקו איתי תופסת אכזרית.

ואז התחיל הסרט הנדוש שאפשר לראות בכל פעם שמישהו מפונה למיון בטלוויזיה: התקרה שרצה מול העיניים, הפלורסנטים שמרצדים עליה, הדלתות הדו-צדדיות שנפתחות במכה אלימה, והפרצוף המזדמן שנכנס לך לפריים ושואל שאלות מטומטמות ששאלו אותך כבר 200 פעם. באיזשהו שלב כבר יכולתי לדקלם את התשובות עוד לפני שנשאלה השאלה הראשונה: "אלי פנגס. פ', נ', ג', ס'. 29. אופנוע. קרסול ימין, שפשופים. 85 קילו". אם רק הייתי קולט קצת יותר מהר שהם שואלים מה המשקל כדי לקבוע את מינון משככי הכאבים, הייתי אומר 138 כבר בפעם השנייה ששאלו.

המנה הראשונה הגיעה. מורפיום. כמה טיפות עלובות וקסומות ששולחות אותך לטיול קצרצר ומחויך מעל ראשי הנוכחים בחדר הטראומה, ואז מעלימות אותך לפרק זמן לא ברור בנבכי המוח הבלתי פתור שלך. המעבר הזה מהגיהנום לנירוונה פשוט לא יתואר: זאת אותה הקלה שבאה כשדיסק מפסיק לקפוץ והמוזיקה חוזרת, או זאת שמגיעה כשאתה מתיישב על כורסת אמריקן-קומפורט אחרי שעות של התרוצצות על הרגליים בנעליים לא נוחות. רק פי 800 בעוצמה.

מהסטלה הראשונית הזאת פקחתי עיניים וראיתי חדר שבנוי מוויטראז' בתנועה. כל הדמויות היו שבורות, כאילו השתקפו במראה סדוקה וסינוורו אותי בצבעים בהירים שכמו נבעו מתוכם. לא היה זכר לכאב. את ענת, שפתאום נראתה כמו עבודה מאוחרת של פיקאסו, לקח לי זמן לא מבוטל לזהות. אבל כשזה סופסוף קרה אמרתי לה 30 פעם שאני אוהב אותה.

בסוף זיהיתי מסביב למיטה גם את ההורים שלי ואת השותפים שלי לרכיבה באותו בוקר - האנשים שראו את הכל קורה מטווח אפס ויידעו לספר לי בבוא הזמן כמה רחוק החלקתי וכמה גלגולים דפק האופנוע באוויר לפני שהתרסק על האבנים. אחד מהם הדביק למיטה מדבקה עם הכיתוב Full Gaz, שלא יחשבו חלילה שזאת תאונת כדורסל. כל שאר האנשים בחדר נראו כמו יצורים מעוותים ורוטטים, ובאיזשהו שלב כבר לא היה לי כוח לרדת לפרטים, לנסות לזהות, או בכלל לשמור על צלילות.

במשך כמה שעות (או דקות, לך תדע) התעוררתי ונעלמתי לסירוגין. לפי עדויות מהימנות דיברתי שטויות בלי סוף, ציחקקתי, דחפתי את בלון החמצן לאוזן, ניסיתי לזהות אנשים דרך העיוות של מסכת ההנשמה שהנחתי על העיניים וגם שאלתי שאלות בלי סוף. מיליון שאלות, רלוונטיות יותר או פחות, שחזרו על עצמן מיליון פעמים. הרגל כבר ישרה? הניתוח בהרדמה מלאה? קיבלתי כבר מורפיום? הרגל ישרה? כאילו, ממש ישרה? ישרה כמו אצל בנאדם רגיל? והניתוח, הוא בהרדמה? מלאה? וההרדמה ישרה? לא, כי אני לא רוצה לזכור כלום. אחות, תפוצצי אותי בסמים, אני לא רוצה להרגיש שום דבר. ככה זה נמשך עד שדחפו לי את המנה השנייה בשביל שאסתום את הפה.

חומר טוב.

תפוס את הקריש

הצחוק המסומם ההוא סימן את תחילת ימי האשפוז, שבקלות יכולים להיכלל בעשירייה הפותחת של הימים הכי עצובים ורעים שהיו לי בחיים. מחדר הטראומה הובלתי אל אורתופדית א', חדר מס' 1, להמתנה עד הניתוח. גם את הזמן שם ביליתי בהשפעת משככי כאבים אגרסיביים במינונים דמיוניים שמעכו לי את המוח לפירה. אל הניתוח הכניסו אותי ב-3:00 לפנות בוקר, והוא הלך בערך ככה: "אני מרדים אותך עכשיו. בוקר טוב, סיימנו".

השעה היתה 6:00. שלוש השעות שנגנבו ממני היו כנראה התקופה שביליתי במכונת זמן שהחזירה אותי לינקותי. אל החלקים הכי מבאסים בינקותי, יש להדגיש, כי כשאתה תינוק אתה חסר אונים. הכל מפחיד אותך, אין לך יכולת תנועה, מאכילים אותך, רוחצים אותך. גם כשלא בא לך. והמעבר החד הזה, מבחור בריא ועצמאי לשבר כלי שיכול רק לשכב ולייבב, היה קשה מנשוא.

אל הכאבים המגוונים והבלתי פוסקים התווספו עכשיו ההשפלה שבלשכב ערום על המיטה ולהשתין לתוך בקבוק. בקבוק מוזר כזה, נראה כאילו עשו אותו מקרטון ביצים, שלקחו ממני ורוקנו בשירותים. בכל פעם שנדרשתי למשימות כבדות יותר היו צריכים להעמיס אותי על כיסא גלגלים עם חור גדול במושב, ולגלגל לידי את עמוד האינפוזיה. את מעט האוכל שצרכתי בימים הראשונים אכלתי בחצי שכיבה, אחרי שחתכו לי אותו לגודל ביסים. את הרוב דחפו לי בכוח אחרי הרבה תחנונים, כי סבלתי מהיעדר תיאבון ואיבדתי כמה קילוגרמים תוך פחות משבוע.

במהלך הזמן הזה התקלחתי פעמיים, בישיבה, כשאמא שלי ואחות סיעודית שוטפות אותי. חוויה שורפת מאין כמוה, שבמהלכה גידפתי וקיללתי את אלה שבאו לסעוד אותי. הסעד הזה, אגב, נמשך 24 שעות ביממה. משמרות היום של אמא, משמרת הלילה של ענת - ששכבה לישון מקופלת על שני כיסאות שהיו בחדר.

על המיטה ההיא בחדר 1, ליד החלון שמשקיף דרומה אל השטח שבין חירייה לנתב"ג, למדתי הרבה. למדתי כמה אני חזק, ובייחוד כמה אני חלש ושברירי. למדתי שלצעוק בגלל שכואב לך זה בסדר, ולמדתי גם שבשכיבה ובהשפעת משככי כאבים מערכת העיכול מפסיקה לעבוד. ואז יש עצירות, ואז אתה לוקח חומר משלשל, ואז אתה תוקע את הנוד הכי עצום וארוך שתקעת בחיים - ואז אתה מבלה כל הלילה על הקו שבין המיטה לשירותים. עד הבוקר. עד שגם אתה וגם מי שמגלגלת אותך לאסלה פשוט בוכים מרוב ייאוש.

על המיטה במנוחה, אגב, המצב לא טוב בהרבה. פעם ביום מגיע מישהו בחלוק ירוק ותוקע לך זריקה בבטן שתדלל את הדם, כדי שלא ייווצרו קרישים שיעלו למוח. שרירי בית החזה מתחילים להיחלש בגלל השכיבה, הריאות מרגישות כאילו הן עומדות לקרוס, וכל העסק שבין הגב לפטמות מרגיש כמו פודינג סמיך ורכרוכי.

שינויי התנוחה מוגבלים לשכיבה על צד ימין או על הגב. עם הזמן תכיפות ההחלפה ביניהן עולה למרווחים של שתי דקות. אחרי ארבעה ימים שתיהן מאוד לא נוחות, וזה מטריף את השכל. ברגעים האלה פינטזתי על ידיים חלקות שיכולות להחזיק פלאפון. על תחת שאפשר לשבת עליו. על ללכת לשירותים בלי לחזור מתנשף. על ללכת להתרחץ בלי מינהלות של שינוע אוגדה ממוכנת לקרב.

או שתישאר ברווז

באיזשהו שלב אמא שכרה לי טלוויזיה, ונתקעתי מול שידורי ההתנתקות. כמה-כמה בין הכחולים לכתומים, זה מה שעניין אותי והסית לי את המחשבות מאי הנוחות ומהכאבים. אני חושב שהכחולים ניצחו, אבל רק כי הכתומים קצת ויתרו להם. בין מבזק למהדורה מיוחדת הייתי מזפזפ אל ESPN וצופה בשידורים חוזרים של משחקי האקסטרים.

אליפות הפריסטייל-מוטוקרוס: חבורה של פסיכים שמזנקים עם האופנועים שלהם לגבהים ולמרחקים בלתי נתפסים, ועוד מבצעים באוויר תרגילי אקרובטיקה. עד לפני שבוע הייתי יושב מול שידור כזה ובולע אותו בהערצה, אבל באותו יום הוא העביר בי צמרמורת. בכל פעם שראיתי נחיתה חשבתי רק על ריסוק ופריקת קרסול. וזה ממש כואב. באחריות אני אומר לכם.

החזרתי מבט ארוך ונוקב אל הגבס שלי. יכולתי לראות את חצי הכוס המלאה שבמצב החדש הזה. יכולתי להעריך את הבונבוניירות מהדודות ואת תשומת הלב ואת המנוחה הטוטאלית, כאילו הייתי אפנדי עם צבא משרתים. אבל המבט הנוקב הזה גם איפשר לי לראות את הפסילות מצטברות על משחק המחשב של החיים בגוף שלי. את פרצופי הנשמות שלי הופכים מירוקים לאדומים, או פשוט נעלמים מהמסך.

אחרי הכל, החישוב די פשוט: יש לי ברך ימנית שלעולם תישאר חלשה ולא יציבה מפציעה קודמת. עכשיו הלך גם הקרסול של אותה רגל, ויש סיכוי של 44 אחוז שהעצם שנשברה תתנוון וייאלצו לנעול לי את מפרק הקרסול. למעשה, ככה הבנתי פתאום, עמוד התווך הימני שלי לא יוכל לספוג עוד מכה. לרגל ימין נגמרו הפסילות המותרות.

אם הקרסול הזה לא יחלים אני אמנם אוכל להמשיך לרכב, אין ספק, אבל ללכת אני אלך כמו ברווז. וזה לא יכול להיות טוב. ומה אם עוד שבע שנים אני דופק בתאונת אופנוע דבילית ולא קשה במיוחד את ברך שמאל? מה אז? נכון, כיסא גלגלים. ככה, בלי דרמות, בלי ריסוקים של עמוד השדרה בתאונות של סף מוות. סתם שני אירועים מינוריים יחסית, והופה - יש לי טויוטה אוטומטית עם הקלות במס ואישור לחניית נכים.

מצד שני, הגעתי אל המסקנה המדאיגה הזאת בזמן ששכבתי בבית החולים שיבא בתל השומר במחלקה אורתופדית א' (או ארטא בפי הוותיקים), ודווקא במקום הזה ראיתי כמה עשרות טובות של דרכים לסיים את החיים בכיסא גלגלים. לאף אחת מהן, אגב, לא היה דבר משותף עם אופנוע. אז מה הטעם להפסיק?

ובכן, אין טעם. באמת. אני צעיר יחסית, לא מאוד אידיוט, מודע לפרספקטיבה המצומצמת של שנותי הספורות - אבל יכול להגיד בפה מלא שאין טעם להפסיק לרכב. זה בדוק מכל הכיוונים. אולי אהיה מספיק חכם ליישם את המסקנות מהאירוע האחרון ולא אשכח אותן לעולם, גם ברגעי האטרף, ואולי לא. אולי לא אעשה יותר תאונה בחיים, ואולי אתפזר לאטומים בהתרסקות מטוס. רק דבר אחד בטוח: אני אעלה על אופנוע בהזדמנות הראשונה, עם הברגים והפלטינות וכל הציוד החדש שיש לי עכשיו בתוך הרגל - וכנראה שלא ארד ממנו עד הרגע האחרון.